הדמות הנשית באמנות: ניכור
"פורנוגרפיה היא ארוטיקה של האחר"-אלן רוב גרייה
הצגת הדמות הנשית באמנות הייתה נושא מרכזי במשך מאות שנים. מצלמיות ונוס הפרהיסטוריות ועד ליצירות אמנות עכשוויות, ייצוג הנשים באמנות שיקף לעתים קרובות גישות ודעות קדומות חברתיות רחבות יותר, כמו גם יחסי כוח חברתיים. נושא מרכזי בייצוגים אלה הוא מושג הניכור - התרחקותן של נשים מזהותן, גופן וחוויותיהן שלהן דרך עדשת המבט הגברי בעיקר באמנות. כפסיכולוגים בתל אביב העוסקים באמנות נבחן כאן על קצה המזלג את המורכבות של הצגת הדמות הנשית באמנות וכיצד תרמה הצגה זו לתחושת ניכור.ראו גם הפסיכולוגיה של המבט הנשי בציור.
אידיאליזציה וניכור
הקשר הפסיכולוגי בין אידיאליזציה של דמות האישה או למעשה של צדדים מסוימים בה על חשבון חלקים אחרים וניכור -הוא מורכב. למעשה כפסיכולוג בתל אביב סיקרן אותי תמיד היחס והתהליך בו אידיאליזציות והגבהות הנובעות מהשלכות פסיכולוגיות, מובילות בסופו של התהליך פעמים רבות לאכזבה וניכור. בצורה מוזרה לכאורה, הפך הניכור עצמו לעיתים לסוג של אידיאליזציה של הדמות הנשית. הפנוגרפיה והחיפצון משתמשים בניכור כדרך ליצירת משיכה מינית. מה שנראה לכאורה כעיוות -הפך כמעט לנורמה שהתקבעה בתרבות המסחרית ובדרך ההצגה והתפיסה של נשים את עצמן.
בין אמנות פרהיסטורית לאמנות קלאסית
באמנות הפרהיסטורית, דמויות נשיות כמו נוגה מווילנדורף היו לעתים קרובות ייצוגים מוגזמים של פוריות. במעבר לאמנות קלאסית, הפסלים והציורים היוונים והרומיים המשיכו לעשות אידיאליזציה של צורות נשיות, תוך התמקדות ביופי ובשלמות, לעתים קרובות על חשבון אינדיבידואליות וריאליזם. בתרבויות עתיקות, אלוהויות נשיות כמו אישתר ואפרודיטה יצרו יראה ופחד ודרשו כבוד. הפסלים שלהן, למרות שייצגו חוזק ועוצמה, התקיימו לעולם במסגרת פטריארכלית, כוחן הוגבל למחוזות ספציפיים. אלות אלה, למרות הפאר שלהן, שימשו תזכורת לניכור שלהן מחייהן האמיתיים של נשים יומיומיות ולהעדר הכוח החוקי והמוסדי של אלו. נשים, אלות אלו יושבות לנצח על כנים מוגבהים. הנתק הזה בין האידיאל האלוהי לחוויה האנושית הוא עוד אחד מהפערים בנושא שיהדהד לאורך תולדות האמנות.
דיכוי וניכור-דרך דימוי מנותק
מהאלות השלוות של העת העתיקה ועד לצורות המקוטעות של האמנות המודרנית, הדמות הנשית שימשה כמוזה וקנבס קבועים לביטוי אמנותי. עם זאת, מתחת לפני השטח של יופי וסמליות מסתתר לעתים קרובות נרטיב עמוק יותר של ניכור ודיכוי - ניתוק מהעצמי, מהחברה, ולפעמים אפילו מהצורה האנושית עצמה. (ראו האמנות של וונגצ'י מוטו). בתקופה זו הדמות הנשית באמנות מוצגת דרך ניגודים בינאריים קיצוניים-האם הרכה והלוחמת, הקדושה, המכשפה, הזונה והבתולה-הן כולן ייצוגים קיצוניים המושלכים דרך המבט הגברי השולט בממסד- על האישה. הבנת הניכור הזה מבעד לעדשת תולדות האמנות והמגמות העכשוויות חושפת שטיח מורכב של חוויות של נשים השזורות במרקם היצירה האמנותית.
הרנסנס: חיזוק סטריאוטיפים
הרנסנס הוביל עידן חדש של התמקדות אמנותית בצורת האישה. מהמוזות החינניות של בוטיצ'לי ועד לדמויות המדונה של מיכלאנג'לו, נשים הפכו לאובייקטים של יופי וכבוד, אך בסופו של דבר מוגדרות על ידי המבט הגברי. הפסלים והציורים הללו, למרות שאין ספק שהם מעודנים, חסרו לעתים קרובות זהויות וקולות אינדיבידואליים, הניכור שלהם מוסווה על ידי תנוחות אידיאליות וילונות קלאסיים. האובייקטיביזציה הזו, גם אם היא עטופה ביופי אסתטי, הרחיקה עוד יותר את הנשים מהנרטיבים והמציאות שלהן, ושיקפה נורמות חברתיות שהעריכו נשים בעיקר בשל המראה שלהן וסגולותיהן הפסיביות.
המאה ה-19: המלאך בבית
במאה ה-19, האמנות שיקפה את האידיאל הוויקטוריאני של "המלאך בבית" - הרעיון של נשים כיצורים טהורים, ביתיים, מנוכרים לחיים ציבוריים ולעיסוקים אינטלקטואליים. יצירות אמנות מתקופה זו תיארו לעתים קרובות נשים במסגרות ביתיות, וחיזקו את תפקידיהן החברתיים כאמהות ורעיות.
המהפכה התעשייתית והתנועות החברתיות שלאחר מכן הביאו גל חדש של הצגת דמויות נשיות לכיכר הציבורית. ז'אן ד'ארק, מפוסלת בנחישות סטואית, או פסל החירות (של אמריקה) המתריסה המובילה את העם, הפכה לסמלים של לקיחת שליטה של נשים על הנרטיב, מרד ןמאבק לשחרור. עם זאת, אפילו הפסלים הללו, בעודם חוגגים את הקידמה, חיזקו לעתים קרובות נרטיב בינארי של נשים כקורבנות פסיביות או כלוחמות גיבורות, תוך התעלמות מהמרחב רב הגוונים של חוויותיהן של נשים ומהמציאות המתמשכת של אפליה ואי שוויון.
תחילת המאה ה-20: שינוי לקראת מודרניזם
.המאה ה-20 הציגה שינוי קיצוני בתיאור האמנותי של נשים. הדמויות השבורות אך החזקות של פרידה קאלו והרגש הגולמי של לואיז בורז'ואה קראו תיגר על הצורות האידיאליות של העבר. אמנים כמו ג'ודי שיקגו, דרך יצירות כמו "מסיבת ארוחת הערב", התעמתו עם החפצה וההשתקה של נשים, והחזירו לעצמן את הנרטיבים שלהן באמצעות שיתוף הפגיעות החוויה הנשית. יצירות עכשוויות אלו חושפות את הניכור ההיסטורי, ומאלצות אותנו להעריך מחדש את הסיפורים שאנו מספרים ואת המרחבים שאנו יוצרים עבור נשים בעולם האמנות ומחוצה לו.
"אמנות עכשווית: שבירת הסטטוס קוו
באמנות עכשווית, ישנה תנועה הולכת וגוברת להשיב ולפרש מחדש את הצורה הנשית, המאתגרת את הניכור ההיסטורי. אמניות ותנועות פמיניסטיות עמדו בחזית העניין, והציגו נשים בדרכים המדגישות סוכנות, גיוון ומציאות על פני אידיאליזציה.
תפקידה של האמנות הפמיניסטית
על כולנו להיות פמיניסטים. הרעיון שמחצית המין האנושי נתון במשך רוב ההיסטוריה האנושית לשליטה ודיכוי -הוא בלתי נתפס. לאמנות פמיניסטית יש תפקיד מכריע באתגור ייצוגים מסורתיים של נשים. אמנים כמו ברברה קרוגר השתמשו בעבודתם כדי להתמודד עם סוגיות של מגדר, זהות וכוח, והציעו חזונות חלופיים של החוויה הנשית.
הצגת הדמות הנשית באמנות הייתה כרוכה היסטורית בניכור, שכן נשים הוצגו לעתים קרובות דרך עדשה שמעדיפה אידיאליזציה וסטריאוטיפ על פני אינדיבידואליות וריאליזם. עם זאת, אמנות עכשווית מראה מהלך מבטיח לעבר ייצוגים מגוונים וריאליסטיים יותר, המונע על ידי שינוי חברתי רחב יותר לעבר שוויון מגדרי והשפעה הגוברת של אמניות ופמיניסטיות.
לקריאה נוספת:
"אמנות נשים": המיתוס בהבנייה החברתית המערבית שלנו -Georgina Brainerd
נשים ואמנות-הגלריה הלאומית לאמנות ארה"ב
המבט הנשי: נשים כצופות של תרבות פופולרית-Lorraine Gamman, Margaret Marshment
מושג הניכור והפמיניזם-Janet Trapp Slagter
פיליפ פרלסטין (לכאורה ציור ארוטי-למעשה ציור נטול כל מתח אינטימי-הנשים של פלסטין חסרות אישיות, חסרות פנים. מושלמות במובן מסוים, חפצי נוי)
טום וסלמן, קורס ציור תל אביב המבט הגברי
טום וסלמן-"במשך מאות שנים ציור עירום היה ניסיון נואש לתפוס את יופיה של האישה, התעמתתי עם זה, כיוון שיופיה של האישה חמקמק כל כך"
מל ראמוס (ציור כפרסומת, פרסומת כציור, האושר במרחק כמה דולרים)
מוניקה פילוני- חיפצון האישה
אלבר קאמי עושה אבחנה בן שני סוגי ניכור-ניכור חיצוני בינך לבן העולם, וניכור פנימי-בינך לבין עצמך. יש יחסים מורכבים בן שני סוגי הניכור,
אבל לא פעם סוג אחד של ניכור מוביל אל האחר, ולעתים מזוויע דווקא לשמוע על מקום שבו אין חפיפה כזו.
כשאנחנו שומעים על חיי המשפחה המושלמים שניהל רדולף הס , במקביל לעבודתו כמפקד אושוויץ-
בוילה בפאתי המחנה-זה מכה בנו בבטן הרכה. כאן בראיון עם ביתו: "הוא היה האיש הנחמד ביותר בעולם שנאלץ לעשות את מה שהטילו עליו...אני בטוחה שהוא היה איש עצוב בתוכו. לפעמים הוא בא הביתה מהעבודה עצוב. היה עליו לעשות את זה. היה איום על משפחתו. "
מאוריציו קטלן-"הוא" היטלר במימדים של ילד.
ההבדל בן פורנוגרפיה ואומנות ארוטית קשור עבורי בנקודת מבט, ארוטיקה היא אינטימית- היא הסתכלות מבפנים החוצה,
אתה רואה את האחר מבפנים, אתה רואה את עצמך מבפנים, נקודת המבט שלך קשורה בקרבה.
בפורנוגרפיה נקודת המבט עוברת החוצה במערכת של השתקפויות דרך מראות מעוותות, האישה לומדת על מה זה להיות אישה , על ידי זה שהיא מדמיינת איך גבר רואה אותה, אם אותו גבר שאימצה את נקודת מבטו- רואה אותה מבחוץ כסוג של סחורה-היא תאמץ את נקודת המבט הזו פנימה. אין שום אינטימיות במגע הזה, ולפעמים יש אובדן נורא של היכולת לחוש את עצמך מבפנים.
פורנוגרפיה היא לכאורה התפתחות תפיסתית-היא לדמיין את נקודת מבטו של האחר, אבל היא גם עיוות של תפיסה, אותו אחר -לא תופס אותך כסובייקט- אלא כאובייקט מנוכר, כסוג של סחורה, אתה מקבל ערך חיצוני ונשלל ממך הערך הפנימי.
העולם בו אנו חיים הוא עולם פורנוגרפי -אנחנו מדגמנים חיים, לא חיים אותם, גם ברגעים האינטימיים ביותר אנחנו מסתכלים בעצמנו ובוחנים את עצמנו דרך מצלמה המוצבת על התקרה ומשדרת בליייב לפייסבוק. בהכללה גסה פורנוגרפיה קשורה בראייה, אינטימיות קשורה בחושים אחרים-מגע, ריח, טעם.
אמנות עבורי היא מלחמה על האינטימיות, על יצירת עולם מבפנים החוצה, ולא מהחוץ פנימה.
מכל האמניות הצילום הוא עם הסכנה הפורנוגרפית ביותר, ואילו פיסול הוא האינטימי ביותר, המראה הומצאה כנראה כ6000 שנה לפנהס"- זה אולי ראשית הניכור, הניסיון לראות את עצמנו מבחוץ . הדבר הראשון שמורים לאנורקסיות זה להוציא את המראות מהבית. המראה מנכרת , המראה היא ניסיון לראות את עצמך מנקודת מבט של האחר. בחלק מהעדות נהוג לכסות את המראות בזמן השבעה, האבל הוא קירבה.
עוד לפני המראה היו המים, נרקיסוס מתאהב בהשתקפותו , מתאהב וטובע בעצמו. בכל תפיסה של עצמנו מבחוץ קיימת הסכנה הזו. לא במקרה אנורקסיה והפרעות אכילה עולות בדעתי-, אנורקסיה מגלמת בצורה קיצונית את הפקעת המבט האינטימי על הגוף שלך לטובת מבט אחר-מדומיין שופט בקיצוניות.
במאמר שפרסמו קטרין הודג'ס מקאויד ולורי מקדורמוד -
הן מנסות להראות שצלמיות ונוס מהתקופה הפליאוליתית נעשו על ידי נשים-מנקודת מבט נשית, מתוך הגוף.
ולא היו חפצי פריון מנוכרים שנעשו על ידי גברים למטרות פולחן.
