פיסול נשי-לואיז בורז'ואה

לואיז בורז'ואה-פיסול פמיניסטי

מעט אמנים הצליחו להתגבר על כח הכבידה של זמנם, חרגו מגבולות השיח האמנותי ושינו אותו,
לואיז בורז'ואה היא כזו.

"אמנות היא שיקום, הרעיון הוא לתקן את הנזקים שנגרמים בחיים, להפוך משהו שבור וקטוע, שזה מה שפחדים וחרדות עושים לאדם, למשהו שלם."

עד שנות ה-50 לחייה, לואיז בורז'ואה, שמתה בגיל 98 לאחר התקף לב, הייתה מוכרת בחברה הניו יורקית רק בתור הגברת הצרפתייה המקסימה שהופיעה בתצוגות אמנות פרטיות, נשענת על זרועו של בעלה האמריקאי, היסטוריון האמנות רוברט גולדווטר. היא הציגה כמה ציורים שהתקבלו בצורה סבירה בשנות ה-40 ותחילת שנות ה-50, של המאה ה20 ,אבל אז האקספרסיוניזם המופשט השתלט על הציור העכשווי.

ראו גם אמנות כערובה לשפיות

והעור שבו אני חי

התחלה:

רק כשהמוזיאון לאמנות מודרנית (מומה) העניק לבורג'ואה רטרוספקטיבה ב-1982, כשהיא כבר הייתה בת 70, היא סוף סוף תפסה את מקומה כאחת הפסלים העכשוויים, יוצאי הדופן והייחודיים ביותר של המאה. בשלב מאוחר יותר, היא הפכה לאמן הראשון שקיבל הזמנה לעבודה שתמלא את החללים העצומים של אולם הטורבינות של הטייט מודרן החדש, בלונדון.

היא נולדה בפריז בערב חג המולד 1911, אבל, לא הייתה הבן שאביה, לואי בורז'ואה, קיווה לו. בסופו של דבר, ולמרות שנולד בן למשפחה, הוא החל להעריץ אותה בשל כישרונה והיצירתיות המופלאה שלה, אך היא גמלה לו בשנאה על התפרצויות הזעם שלו והשליטה הסאדו-מזוכיסטית שלו במשפחה. על כך שהקניט אותה מול האחרים. – והשפיל אותה. היא גם בזה לו על שבגד באופן סדרתי באמה, ג'וספין-שגם איתה הייתה לה מערכת יחסים אמביוולנטית ומורכבת בצורה קיצונית.

האמנות של בורז'ואה התבססה על חוויות ילדותה במשך שארית חייה, ובשנת 1974 יצרה את אחד הפסלים הקשים ביותר שלה -יצירה גדולה ומפחידה בשם Destruction of the Father, שהורכבה ברובה ממה שנראה כמו אסמבלז'' של חלקי גוף. "להשמדת האב", בורז'ואה קנתה נתחים של בשר כבש ובשר בקר, יצקה אותם בגבס ואז כיסתה את הגבס ביציקת לטקס. היא שמה אותם במבנה דמוי מערה מואר בזוהר אדום., לדבריה, העבודה הייתה מעין חלום שבו הילדים טורפים את האב בזמן הארוחה, מעל שולחן האוכל ומבתרים אותו. זו הייתה דרכה של בורז'ואה להתמודד עם הפחד דרך תוקפנות; אבל גם להפנים את אביה (לאכול את האב ולעכל אותו) ולאהוב אותו. שפת הגוף של תצלומיה אתו בביקוריו בניו יורק אומרת הכל - -היא הייתה הרוסה כשמת, ב-1951.

קורס פיסול: השמדת האב -לואיז בורז'ואה

משפחת בורז'ואה הייתה אמידה, אבל לא עשירה. לואי וג'וספין שיקמו שטיחי קיר מימי הביניים והרנסנס בבית המלאכה שלהם בפרבר הדרומי של Choisy-le-Roi, ומכרו אותם מהגלריה שלהם במרכז פריז. לואיז לא הפגינה כישרון מיוחד לאמנות, אבל למרות זאת תמיד ציירה. יום אחד אמה ביקשה ממנה לעזור על ידי ציור בקטע חסר של שטיח- כתבנית לתפירה שאחריה. כולם בסדנה של הוריה מחאו כפיים לתוצאה, ואחרי אותה התחלה מוצלחת היא עזרה לעתים קרובות. "הפכתי למומחית בציור כפות רגליים ורגליים... כך התחילה האמנות שלי", אמרה.

בגיל 18 עזבה בורז'ואה את בית הספר לסורבון, שם למדה מתמטיקה. היא עשתה תואר ב-1932, אך אמה נפטרה באותה שנה והיא עברה ללימודי אמנות. אביה חשב שאמנות עכשווית היא בזבוז זמן וסירב לתמוך בה, אז היא הצטרפה לשיעורים שבהם נדרשו מתרגמים לסטודנטים אמריקאים וקיבלה שכר לימוד חינם.

לאחר סיום הלימודים, הגיעה לסטודיו של פרננד לג'ר. הוא העיף מבט אחד בציורים שלה ואמר לה בוודאות שהיא פסלת, לא ציירת. כשהיא פתחה סטודיו להדפסת ליטוגרפיות ליד גלריית שטיחי הקיר של אביה. לואי עזר לבתו בטענה שמדובר במיזם מסחרי. יום אחד נכנס רוברט גולדווטר, קנה ממנה כמה הדפסים של פיקאסו, והתאהב בה: "בין השיחות על סוריאליזם והטרנדים האחרונים, התחתנו" ב-1938 לאחר החתונה הם הפליגו לארה"ב, שם הוא חידש את עבודתו כפרופסור לאמנות באוניברסיטת ניו יורק.

המעבר לניו יורק

לאחר מותו ב-1973, היא אמרה שמעולם לא רימה אותה, מעולם לא איבד את עשתונותיו ותמך בה לאורך כל הנישואים - אבל הוא גם הטיל מורא והגביל את היצירתיות הפראית שלה בשל הסמכות המקצועית שלו בתולדות האמנות ודרך מה שהיא ראתה כפטרנליזם גברי. הנישואים נשמעים פחות כמו רומן עם נפש תאומה ויותר מעין בחירה במפלט מחייה הקודמים-אבל מי באמת יכול לדעת כשמדובר בדמות פרדוקסלית ומלאת סתירות כבורז'ואה.

ב-1958 הם עברו לגור בבית אבן חומה ברחוב 22 ווסט, בצ'לסי, מנהטן, שם גם עבדה וחיה עד סוף ימיה. "אני אמנית אמריקאית, לא צרפתית", היא אמרה בשלב מאוחר יותר בחייה, אבל למרות שקבלה אזרחות אמריקאית ב-1955, ובילתה שם את רוב חייה הארוכים, שום דבר בעבודת האמנות שלה לא דומה לאמנות של האמנים האמריקאים בני זמנה- כ-פולוק, ג'ספר ג'ונס או אנדי וורהול. אמנות שבכל מקרה היא ביטלה כאמנות מאצ'ואיסטית.

פיסול: קשת ההיסטריה

קורס פיסול רחובות-"קשת ההיסטריה"- דימוי גוף מעוות.

האמנות:

העבודה שלה עצמה נובעת מהגוף, או ליתר דיוק, מתפיסת הגוף המנוכר או דימוי גוף מעוות: בעבודה ידועה שלה היא יצרה פלג גוף עליון מעוות, עם הרבה פתחים וצורות דמויות חזה, נפוח ומפושט, וקראה לו דיוקן עצמי- כי כך, לדבריה, היא הרגישה לגבי האני הפיזי שלה, ובהרחבה, כך תעשיית היופי גורמת לנשים להרגיש בדרך כלל.

פיסול ראשון לציון -Topiary

חוג פיסול ראשון לציון -Topiary. עץ שגזעו ילדה

בורז'ואה ערכה את תערוכת היחיד הראשונה שלה, בה הציגה ציורים, ב-1945 בגלריה הנחשבת ברטה שייפר, בניו יורק, ולאחר מכן השתתפה בשתי תערוכות קבוצתיות, במוזיאון וויטני לאמנות אמריקאית ובגלריה של פגי גוגנהיים . הציורים הללו רחוקים מלהיות זניחים; למעשה, בפרספקטיבה היסטורית , ניתן לטעון באופן משכנע ש-Natural History על הבד שלה מ-1944, אישה מציירת את עצמה-ייצוג סמלי בצבעי דם של פריון נשי, נועז יותר וטוב יותר מיצירות מוקדמות מקבילות של רותקו ופולוק.

זמן קצר לאחר נישואיהם, היא וגולדווטר חזרו לצרפת לזמן קצר כדי לאמץ ילד צרפתי, מישל, כי היא שכנעה את עצמה שאינה יכולה להיכנס להריון. שנה לאחר מכן, ב-1940, היא ילדה בן נוסף, ז'אן-לואי, וב-1941 בן נוסף, אלן.

שתי תערוכות הפיסול הראשונות שלה היו ב-1949 וב-1950 - דמויות מופשטות גבוהות בקבוצות, קצת כמו מקלות כביסה ענקיים, מגולפים בעץ בלזה. כי זהו עץ רך ואפשר לעבוד בלי רעש או לכלוך כשיפריע למשפחה הצעירה. למרות שאפשר לראות בעבודות אלו השפעה של אלברטו ג'קומטי, היא הופכת את הסוריאליזם והאיכות האקזיסטנציאליסטית למשהו אחר -מקורי ואותנטי.

מ 1950, היא לא הציגה במשך עשור, אם כי מומה קנתה את אחת היצירות שלה; ב-1960 ערכה תערוכות בפריז ובמוזיאון וויטני. ואז, ב-1966, המבקרת לוסי ליפארד, שכמו כל כך הרבה בניו יורקים הכירה אותה כנספחת של גולדווטר, ראתה את עבודתה, נדהמה ממנה, וכללה אותה בתערוכה שאצרה ב–1966 בשם Excentric Abstraction בגלריה פישבאך. דומה שאז החלו הקריירה והיצירתיות שלה לפרוץ.

בורז'ואה ייחסה את תחושת העקרות (הן הפיזית והן הרגשית) שלה להיסטריה, ו"קשת ההיסטריה" הוא אחד הדימויים הפיסוליים המרתקים ביותר שלה; דימוי זה חוזר בעבודותיה בשנות ה-90 כגוף אופקי, זכרי או נקבי, המקמר את גבו באורגזמה או כאב או שניהם. "נושא הכאב הוא העסק בו אני נמצאת, לתת משמעות וצורה לתסכול וסבל, הקיום של הכאב לא יכול להיות מוכחש, אני לא מציעה שום תרופה או תרוץ", כתבה. היא מיקמה את אחת הקשתות שלה בתא, אחד מרצף של חללים קודרים בצורה בלתי נתפסת.

הסתירות והניגודים בן עונג וכאב, אהבה ושנאה, טיפול וסירוס, יופי, כיעור ועיוות.-נמצאים בכל מקום בעבודותיה. בניגוד לאמנים אחרים היא לא הניחה לציפיות הקהל והצופה להגביל אותה ושברה אותם שוב ושוב. יצירות ה-Topiary שלה, עצי בונזאי מפלדה, הפורחים עם חרוזים כחולים ונתמכים על גזע שהוא למעשה ילדה קטנה, מעבירים מטמורפוזה אובידיאנית של כוח וקסם משולבים- ושונים לחלוטין מכל מה שעשתה קודם ולאחר מכן.

חוג פיסול תל אביב- פיסול בבד- בורז'ואה

הפיסול הנשי:

ואז היא חזרה לעברה עם פיסול בבד וסיבים. היא יצרה כמה ראשים זכריים אקזוטיים להפליא המזכירים את הפיסול הפיגורטיבי של פסלי תבליט הינדיים ארוטיים, במקדש לקשמנה, בקאג'ורהו. אבל הדמויות של בורז'ואה עשויות מגבת ונראות כמו צעצועים רכים ותמימים. היא תמיד חיפשה ויצרה סוג של מיתולוגיה אישית שבמובנים רבים הפכה למיתולוגיה של האישה בחברה המערבית. האישי הוא הפוליטי והאמנות שלה עוסקת לא בתיאור הפרט אלא בזיקוק הארכיטיפ.

השדיים והבטן בפסלי הבד שלה, חציי אדם, חציי בהמה, מקורם בפסלי הפוריות העתיקים ביותר, דמות ונוס וילנדורף מאבן הגיר האוליטית מ24,000- שנה לפני הספירה.

כפי שהיא הראתה לנשים שיקוף של הסכום הבלתי ניתן לצמצום של איבריהן, כך היא יצרה פסל לטקס של איבר מין זכרי ענק, ונתנה לו את השם Fillette (ילדה קטנה, כפסיכולוג בתל אביב אני חושב שכל פרשנות תגרע). היא תחבה את היצירה הזו מתחת לזרועה כמו תיק יד ולקחה אותה איתה כדי שרוברט מייפלתורפ יצלם אותה כך.

הצילום של מייפלתורפ ליוה אותה , החל מתצלומי המשפחה המוקדמים והתמונות שלה כניו יורקרית צעירה עם שיער עד הירכיים ועד לצילום הדימוי הנפלא של בורז'ואה במעיל שחור כמו ציפור גדולה, עם חיוך בלתי קריא, מרושע מעט על פניה היפות, הזקנות, המפוסלות דרך חריצי הגיל העמוקים.

לואיז בורז'ואה צילום של מייפלתורפ

לואיז בורז'ואה-איבר מין זכרי- Fillette צילום של מייפלתורפ

בסוף שנות ה-90 היא החלה להשתמש בעכביש כמטפורה מרכזית. לצד מגדלי הפלדה הענקיים שלה בפרויקט טייט של 1999-2000 היה עכביש יצוק ברונזה בגובה 10 מטרים. עכביש ענק אחר הוצב מאוחר יותר בכיכר רוקפלר בניו יורק, ואחר כך הם נפוצו בכל רחבי הגלובוס מהוואנה לבילבאו ומסנט פטרסבורג לסיאול.

לעכבישים היא קראה "ממה" (אמא) , בורז'ואה עשתה אותם כמחווה לג'וזפין, הסבלנית,הממציאה הבלתי נלאית: "היא הייתה החברה הכי טובה שלי. כמו עכביש, אמא שלי הייתה אורגת... עכבישים עוזרים ומגנים, בדיוק כמו אמא שלי".

לואיז בורז'ואה, ציירת ופסלת, ילידת 25 בדצמבר 1911; נפטרה ב-31 במאי 2010. שניים מבניה, אלן וז'אן לואי, שרדו אחריה, אך בנה המאומץ, מישל, נפטר לפניה.

חוג ציור למבוגרים בראשון לציון: Natural History-ייצוג סמלי בצבעי דם של פריון נשי, "אני מבוהלת כי יש רק אחד ממך"

הנושאים:

היא דברה על הכל-על סקס, על נשיות, על כאב, על אהבה, על נשיות , על הגוף , על הלא מודע.
היא לקחה מכולם -ג'קומטי וברנקוזי ומקס ארנסט, מהסוראליסטיים בעיקר, אבל הפכה את כל מה שלקחה למילים חדשות. שלא הזדהו עם אף תנועה באמנות. אבל השפיעו בצורה יוצאת דופן על הציור , הפיסול, והאמנות שצמחה לאחריה. יש כאלו שרואים בה את האם הגדולה של האמנות הפמיניסטית.
כמו שהיא כתבה לא פעם-האמנות והיומן האישי מתערבבים, הפסיכואנליזה שעברה הופכת לדימויים פיזיים, היחסים עם ההורים מעובדים דרך עבודות. הביוגרפיה הקשה שלה נמצאת וצצה כמילים בתוך העבודות,.
היא הייתה אמנית טוטלית, החיים והאמנות התערבבו ,אפילו במרחב הפיזי, בשנים האחרונות הוציאה את כל מה שלא דרוש לאמנות מהבית, מבשלת ארוחות על כירת שתי להבות, מוותרת על שולחן האוכל לטובת חלל עבודה. משאירה שתי חליפות בגדים.
מחוסר היציבות הרגשית שלה קשה היה להתעלם, היא יכלה לנפץ בזעם עבודות ויחסים בן אישיים כהרף עין, ועם זאת ניהלה חיי משפחה, גידלה ילדים.