היסטוריה אמבוולנטית של התקווה  

 "העובדה שהסכמתי ללכת לראות את הרופא הזה בבילינסון מראה לך כמה התקווה היא בוטה, כמה היא אכזרית. היום אני יודע שעדיף לא לקוות. שאסור לקוות".-ארז ביטון ראיון בהארץ עם רונן טל

נדמה לי שיש לי צורך נפשי, כפסיכולוג בתל אביב העוסק בתהליכים יצירתיים, למצוא את הסתירות, המתחים והפרדוקסים שנמצאים מתחת לפני השטח השלווים של תפיסת המציאות שלנו ובעיקר המציאות הנפשית.
מושג התקווה מציע את גן עדן ("אין תרופה הדומה לתקווה; אין תמריץ כה גדול ומרענן כה חזק, כמו הציפייה למשהו מחר."- אוריסון סווט מרדן) והגהנום ("התקווה היא שיגעוננו הגדול מכל."- אלפרד דה ויגני) על אותה צלחת. האמביוולנטיות כלפי התקווה התקיימה לאורך כל ההיסטוריה של המחשבה האנושית ובעקבות כך גם בשימוש שלה בטיפול הפסיכולוגי. לאורך השנים נעשו ניסיונות להגדיר מתי תקווה עושה טוב או רע? ולכן גם מתי תקווה מרגישה טוב או רע? ובעקבות כך איך להשתמש בה ככלי וטכנולוגיה פסיכולוגית. למרות שיש ערך בנקודת מבט כזו המנסה לעשות סדר. נדמה לי שזה עוד אחד מהניסיונות לבטל את המורכבות הפרדוקסלית הטבועה במהות העולם הנפשי שלנו, התמודדות עם אי הוודאות ואי הידיעה שהחיים מטבעם מעמידים בפנינו, ועקב כך לעקר את היצירתיות של מצבים בחיים כצמתים היכולים להוביל אותנו לכל מקום שהוא.

הגדרות התקווה

מילון קיימברידג' מגדיר את התקווה בצורה ניטרלית מבחינה ערכית: "לרצות שמשהו יקרה או שיהיה אמיתי, ובדרך כלל כשיש סיבה טובה לחשוב שזה עשוי להתרחש".

מילון מרים וובסטר מציע הגדרה חיובית יותר לתקווה ומקביל אותה לציפייה חיובית "לרצות שמשהו טוב יקרה או יהיה אמיתי" ומציע 106 מילים נרדפות למושג.

בשימוש לשוני אנו משתמשים בתקווה הן במשמעות חיובית והן במשמעות שלילית. כדי להביע גם ביטחון וגם חוסר בו.("אני מקווה ש..").

מטא אנליזה על התקווה כתרפיה, זיהתה 49 הגדרות שונות לתקווה.

המשוררת אמילי דיקינסון תארה אותה כך:

"תקווה זה הדבר עם הנוצות

זה יושב בנשמה,

ושר את המנגינה בלי המילים,

ואף פעם לא מפסיק בכלל"

ההגדרה הפסיכולוגית השלטת כיום לתקווה, מבוססת על "תרפיית התקווה", מושג מהפסיכולוגיה החיובית שפותח על ידי הפסיכולוג האמריקאי צ'ארלס סניידר ומקבילה אותה לאופטימיות: "תקווה היא האמונה שהעתיד שלך יהיה טוב יותר מההווה ושיש לך את היכולת לגרום לזה לקרות". גם איגוד הפסיכולוגים האמריקני מגדיר תקווה כ"ציפייה שאדם יחווה חוויות חיוביות, או שמצב פוטנציאלי מאיים או שלילי לא יתממש, או שיביא בסופו של דבר למצב עניינים חיובי". ומזהה את התקווה כחיונית להצבת יעדים והשגתם.

בהגדרות עכשוויות, תקווה היא גישה המורכבת מרצון לתוצאה ואמונה באפשרות שהתוצאה אכן אפשרית. מאפיין בולט בהגדרות אלו הוא היחס לתקווה כרצון המתבטא בפעולה ושליטה. מול הגדרות אלו יש הרואים בתקווה אוריינטציה ולא תחזית. ומבדילים אותה מאופטימיות, אנו יכולים לקוות גם בלי להיות אופטימיים. תקווה נתפסת כניגוד לייאוש - האמונה שמשהו לעולם לא יכול לקרות - שהוא חוסר תקווה. עם זאת, אדם עלול לחוות פחד וחרדה מפני העתיד, אך לשמור על תקווה בו זמנית.

האומנם תקווה זהה לרצון? אדם יכול לרצות לעשות את הבלתי אפשרי, כמו לזכות במדליה באולימפיאדה , אבל זה שונה מלקוות לזכות במדליה. נכון להבין את התקווה כרצון לתוצאה שאינה ודאית אך אפשרית.

תקווה קשורה במהותה לזמן ומבנה היחסים בין ההווה והעבר לעתיד.

מאסטר הזן טיק ניאט האן אמר, "תקווה חשובה כי היא יכולה להפוך את הרגע הנוכחי לפחות קשה לשאת. אם נאמין שמחר יהיה טוב יותר, נוכל לשאת קושי היום".

הלן קלר, שהתגברה על כל כך הרבה אתגרים פיזיים, האמינה בתקווה לא רק לאפשרי, אלא לבלתי אפשרי. "התקווה רואה את הבלתי נראה, מרגישה את הבלתי מוחשי ומשיגה את הבלתי אפשרי", אמרה.

חוגי פיסול: ברלינדה דה ברוקר-פיסול בטכניקה מעורבת-הפסיכולוגיה של הכאב והפגיעות

התקווה כהונאה עצמית

"התקווה הונתה יותר אנשים מאשר כל הנוכלים יחד."-Luc de Clapiers

"עדיף לפגוש בכאב המהיר של האמת מאשר הכאב המתמשך של תקוות השווא." טרודי קנאבן.

"תקוות שווא מסוכנות יותר מפחדים."- טולקין

תקווה היא מחד הונאה עצמית ומאידך הונאה עצמית מתבררת כאמצעי לתקווה ואהבה לפעמים.

פילוסופים קשרו תמיד חיים מספקים ומשמעותיים עם יושר כלפי עצמך. באופן דומה, פסיכולוגים רואים וראו ביושר של האדם עם עצמו חלק בלתי נפרד מהתרפיה, פרויד ראה במגע עם המציאות הן הפנימית והן החיצונית כמטרה וקריטריון לבריאות נפשית חיובית. ויניקוט דיבר על הסכנה שב"אני המזויף" ועל חשיבות האני האמיתי (אם כי חשב שכולנו זקוקים גם לאני מזויף). ווילפרד ביון ראה את האמת כמזון של הנפש. תפיסת האמת שלו משתרעת בין ההווה לנצחי. ושואלת על הדרכים בהן אנו יכולים לחוות את האמת. - ארווין יאלום בתליין האהבה עוסק בפסיכולוג הרוצח את התקווה כדי המטופלת שלו תכיר במציאות ותתחיל להתמודד איתה.

סטיוון מיטשל ב "דיאלקטיקה של התקווה" מציג גישה מורכבת ופרדוקסלית: "פרידמן(1988)טוען כי תמיד היה פרדוקס מרכזי נטוע בלב ליבו של התהליך הפסיכואנליטי. תקוותיו של המטופל.....התקוות הגלומות בהעברה מעניקות לאנליטיקאי את הבמה הדרושה לו כדי לבצע את עבודתו, אך היעד העיקרי של העבודה הוא פירוק אותה במה. זהו אכן פרדוקס.".

דר' בועז שלגי מספר בלב פקוח לרווחה, -"לפני כמה שנים, שמעתי ריאיון עם הסופר ארי דה לוקה. המראיין אמר מילה ודה לוקה התבקש לומר במילה את האסוציאציה הראשונה שעלתה במוחו. ברגע מסוים בריאיון, המראיין אמר "תקווה". להפתעתי, כמעט לאכזבתי, דה לוקה עיווה את פניו. "גירוד", הוא אמר, מחווה תנועה של מי שמנסה להסיר משהו שנדבק על עורו. ואז הוסיף: "התקווה מגרדת. משאירה אותך מחכה כל הזמן למשהו אחר". ברגע הראשון, התגובה הזו הלמה בי. אך במחשבה שנייה, בתהייה מדוע תקווה מגרדת, עלה בדעתי שהיא מגרדת מכיוון שאנחנו חדורים ברצון שהדבר שמטריד אותנו, שמייאש אותנו, שחוזר על עצמו שוב ושוב - יפסיק. אנחנו זוכרים כמה זה נורא ואנחנו מקווים כל הזמן שזה יפסיק. דה לוקה, ברגישותו הרבה ובחדות הבחנה אנושית שכמעט אין שנייה לה, מבין שיש משהו בהיצמדות לתקווה שמונע מהשינוי להיווצר".

קורס ציור: הילמה אף קלינט-התקווה כסתירה

יתרונותיה של התקווה כהונאה.

בעוד האמת נתפסת כמרפאת, משחררת ומרכזית בהתמודדות עם טראומה ולרוב מוצגת כמטרת הטיפול הפסיכולוגי. בשנים האחרונות התגבר זרם בפסיכולוגיה הטוען כי הונאה עצמית חיונית לבריאות הנפש. שלי טיילור, טוענת ש"אשליות חיוביות" תורמות למצב רוח טוב יותר, פופולריות טובה יותר, יכולת טובה יותר לטפל באחרים, יצירתיות, פרודוקטיביות, חוסן מלחץ, ובסופו של דבר אושר. הפסיכיאטר ג'ורג' ויילאנט מי שניהל את אחד המחקרים החשובים שבישרו על הופעת פסיכולוגיית האושר, מחקר גראנט שעקב אחרי 268 תלמידים שלמדו בהווארד במשך יותר מ70 שנה, כותב -"הדרך הטובה להתמודד עם המציאות היא לסלף אותה".

אחרים כמו ג'ונתן היידט-.טוענים שאנחנו לא יכולים להימנע מרמייה עצמית: " כולנו צבועים צדקניים".

מחקרים פסיכולוגיים קליניים על ריאליזם דיכאוני והטיה אופטימית מצביעים על כך שמידה מסוימת של הטיה חיובית, המכונה על ידי חלק מהכותבים "השוליים האופטימליים של אשליה", היא למעשה הכרחית כדי לקדם את מה שאנו מגדירים כ"בריאות נפשית טובה; לעומת זאת, ריאליזם מוחלט נמצא בקורלציה לדיכאון קל עד בינוני. בחינת הספרות הקיומית, לרבות עבודתו של ארנסט בקר, "הכחשת המוות", מצביעה שללא מנגנון ההגנה של ההכחשה, הונאה עצמית והאשליה העצמית-בני אדם נוטים לחוות ייאוש משתק. 

קיימת ספרות מחקר רבה על האתיקה של יצירת תקווה כוזבת או מוטה חיובית במסגרות רפואיות שאינן פסיכיאטריות, רופאים מודעים לנזקים הנגרמים מתקוות שווא ובדרך כלל המסקנה שנוהג זה אינו אתי. מחקר שניסה לבחון את טבעה של תקווה, תקוות שווא,, אשליות חיוביות והכחשה, הדגיש את האיזון בין הכרה במציאות והכרה בחוסר התוחלת הסביר של הטיפול, עם הרצון לקוות שאפשר להתרפא. המחקר מוביל למסקנה שלפעמים זה עשוי להיות אתי לעודד מידה מסוימת של הטיה אופטימית, ואולי אפילו אשליה חיובית, גם כאשר מטפלים במטופלים בפסיכותרפיה.

פיסול בטכניקה מעורבת, סיליקון, בד ואבן-הפסיכולוג כתליין התקווה.

ביקורת התקווה

תרפיית התקווה הפכה לאבן יסוד בפסיכולוגיה החיובית. הביקורת על התקווה במסגרת זו כביקורת אידיאולוגיה ניאו-ליברלית  טוענת ש "יחידים ממוקמים כצרכנים או סוכנים שההצלחות שלהם בחיים מובנות בעיקר כתוצאה מבחירות חייהם, המתאפשרות על ידי חופש משליטת המדינה ומקלות על אינספור הדרכים הזמינות להיות [מאושר] "המתאפשרות על ידי הקפיטליזם". אידיאולוגית התקווה היא, אם כן, כלי פוליטי להקלת שליטה, כוח והשפעה על יחידים(Banicki, 2014). לא פלא שמכירות הלוטו והטוטו מתרכזות באזורים עניים. התקווה הטבועה בחלום האמריקני (Whippman, 2016), הטוענת שחלומות ועבודה קשה הם כל מה שצריך כדי להצליח בארצות הברית, כאשר למעשה הניידות החברתית האמריקאית נמוכה ביותר. והפערים בין הקבוצות נמשכים. כאן, התקווה משרה רעיון שאנשים יקבלו את מה שמגיע להם, שכן הם פועלים ללא לאות כדי להשיג מטרות בלתי מושגות.

דייל קרנגי, נציג הקפיטליזם האמריקאי אמר, "רוב הדברים החשובים בעולם הושגו על ידי אנשים שהמשיכו לנסות כשנראה שאין תקווה בכלל". אולי לכן כל כך הרבה אנשים (כולל אותי) ממשיכים למלא לוטו למרות הסיכויים האפסיים לזכות.

ההשפעות הפסיכולוגיות השליליות של תקווה על חשיבה ופעולה:

השפעות השליליות של התקווה עלולות להכשיל אותנו בצורה דרמטית, כמו שיודע כל מי שלקח משכנתא. Newby-Clark et al., 2000 מראים כמה שכיח המצב שבו תקוותם של אנשים מעיבה על שיקול הדעת המבוסס על ראיות. (Buehler et al.,1994) - מדברים הטיה קוגניטיבית שמובילה אנשים להמעיט באופן עקבי בזמן שהם צריכים להשלים משימה - ומדגימים את החסרונות הפוטנציאליים של שיפוט מוטה על ידי היגיון מלא תקווה. הטיה אופטימית מתייחסת לנטייה להעריך יתר על המידה את הסבירות להיות מושפע מאירועים חיוביים ולזלזל בסבירות לאירועים שליליים (Weinstein,1980). תופעה זו קשורה גם לסיכון עצמי גבוה יותר (Harris et al.2008), ומדגימה שוב כיצד תקווה יכולה להוביל אנשים לחישובים לא נאותים כאשר מחליטים על דרכי הפעולה. בקבלת החלטות כלכלית, התקווה ל"לצאת לא מופסד" (Duxbury et al.,2020; Gärling et al. 2017) נתפסת כמנגנון פוטנציאלי העומד בבסיס אפקט הדיספוזיציה. תופעה שבה אנשים נרתעים מהפסד יותר ממה שהם נהנים להרוויח. Luo et al. 2023 השתמשו במניפולציה שמטרתה להפחית תקווה, שאפשרה למשתתפים במחקר לוותר על מניות מפסידות ואפשרה להם להשיג תוצאות טובות יותר. אנדרסון וגלינסקי הראו שחווית תקווה מגבירה התנהגות של נטילת סיכונים במין לא מוגן. הורנסי ופילדינג הזהירו מפני מסרים של תקווה בניסיון לקדם פעולה אקלימית. הם מצאו שהתקווה הפחיתה את התפיסה של הסיכון הקשור לשינויי אקלים ובעקבות כך הורידה את כוונות הפעולה האקלימית. נראה שתקווה לא רק שאינה יעילה בהנעה לפעולה, אלא אף יכולה להכשיל.

ניתוח מתינות שנערך על ידי גייגר ועמיתיו  העלה כאשר מטרת התקווה הייתה הכחשת שינויי אקלים, הקשר בין תקווה לפעולה היה שלילי .שני ועמיתיו הדגימו כי בעוד שתקווה לשלום הובילה לגישות פייסנות, תקווה לניצחון הובילה לגישות תוקפניות.

השחרור מהתקווה.

הגדרת התקווה קשורה במושגי הרצון והעתיד. התקווה משמשת בעיקר כמנגנון פסיכולוגי של פיצוי, להפחתת דיסוננס קוגניטיבי וכ"מחסום רך" בפני ייאוש, צער ותחושות של חוסר אונים או חרטה. התקווה גורמת לך להישאר במקומך ולצפות לעתיד טוב יותר. שליטים, מעבידים, נרקיסיסטים, וכל מי שנמצא ביחסים וקשרים כל שהם, משתמש לפעמים בתקווה בצורה מניפולטיבית כדי להשאיר את הצד הפגוע במקומו. כפסיכולוגים בתל אביב המטפלים במכורים, אנו מכירים היטב את המניפולציה של גרימת אשמה ותקווה יחד לבני הזוג. רק כשבין הזוג ישתחרר מהאשליה של תקווה-הוא יעזוב. ולפעמים המכור עצמו צריך לאבד את התקווה כדי לפעול באמת. שחרור מתקווה קרוב במובנים רבים לגמילה שהרי התקווה היא סוג של התמכרות לסם. תקווה מאפשרת לנו להשתעבד לעתיד מסוים ולוותר על ההווה ועל עתידים אחרים. לכן עדיף לנו להיזהר בתקוות שלנו.
פרדוקס סטוקדייל-קרוי על שמו של אדמירל ג'ים סטוקדייל הקצין האמריקני הבכיר ביותר שנפל בשבי הווייטנאמי. סטוקדייל היה עצור במחנה שבויים שכונה "הנואי הילטון בשיאה של מלחמת ויטנאם....משנת 1965 ועד שנת 1973. כשנשאל מי היו השבויים הראשונים שנשברו ולא שרדו את השבי. ענה: אה, זו תשובה קלה-האופטימיים.

התקוממויות, מרידות ומהפכות מתחילות באובדן תקווה. התקווה והעבדות כרוכים יחד. המשורר אלן גלזגו כותב "תקווה היא עבד; ייאוש הוא בן חורין".

הסופר היווני ניקוס קאזאנצאקיס מי שאשם בזורבה היווני, אבל גם היה פעיל פוליטי שהאמין בקומוניזם, כותב "אני מקווה לכלום. אני לא מפחד מכלום. אני חופשי.".

"אם ייאוש הוא בגידה, מה לגבי תקווה? לפחות הייאוש מדבר בכנות. התקווה בוגדנית וערמומית . האם יש בגידה מכוערת יותר מזו שאנו עושים בשם התקווה שהחזקנו בה? ... תקווה, כמו ייאוש, היא בגידה. אבל גם, כמו ייאוש, זו חולשה אנושית נורמלית. כאן בתא שלי אני נאבק בחלומות שלי ובסיוטים שלי, ואני לא יודע מה כואב יותר. הייאוש והתקווה מושכים אותי - אבל אני אף פעם לא בוגד."

עלא עבד אל-פתאח ואחמד דואומה, מהפכנים מצריים מובילים ב"אביב הערבי", כתבו את המילים הללו ב-2014 עבור היצירה מאדא מסר.

"האירוניה של ההרמוניה" היא מושג המתאר תקווה להתנהגות הוגנת (כלומר, שוויונית) של קבוצות מוחלשות המפחיתה את כוונותיהם לעסוק בפעולה לשינוי חברתי, ומתגלה כבלתי מציאותיות ואף משחררת את חברי הקבוצות המועדפות מלפעול בצורה הוגנת.

התקווה משמשת היום בשיח הפסיכולוגיה החיובית ככלי להנעה ורדיפת ה"אושר" ומשעבדת את ההווה לעתיד.  התפיסה הבודהיסטית רואה בשחרור מהסבל ואת חווית ההווה כמרכזה. הבודהיזם זהיר ביחס שלו לתקווה וחושש ממנה כאשליה החוסמת אותנו ממגע ברגע הנוכחי וגורמת סבל.

ב-Aṅguttara Nikaya, חלק מהקאנון הבודהיסטי הקדום בשפה הפאלית, הבודהה כותב כי ישנם שלושה סוגים של אנשים בעולם: "המקווה, חסר התקווה, ומי שסילק את התקווה." אורן סופר מסביר בספרו Your Heart Was Made for This: שתקווה יכולה לכוון את "הכמיהה שלנו לאושר בצורה לא מיומנת. היא מתנה את הרווחה שלנו בעתיד מדומיין לא ברור שמעבר לשליטתנו, ובכך מזינה את הכמיהה והקיבעון. כאשר התוצאה המיוחלת לא מתממשת, אנחנו נמחצים."

פיסול בטכניקה מעורבת, זכוכית, וחוטי ברזל, ניפוץ התקווה.

היסטוריה מקוצרת של  התקווה

אחד הרגעים המכוננים ביותר בתולדות היהדות הגיע במפגש בין משה ואלוהים בסנה הבוער. משה שואל את אלוהים באיזה שם לקרוא לו. אלוהים משיב בביטוי שלא מופיע בשום מקום אחר בתנ"ך: “אהיה אשר אהיה” " שמו של אלוהים שייך לזמן עתידי.

המחויבות לתקווה, להניע את עצמנו קדימה מהחושך אל האור, הייתה אחת המתנות הגדולות של הציוויליזציה היהודית לעולם. לדברי הרב לורד ג'ונתן סאקס, התקווה הזו "בלב היהדות" הייתה "כל כך בסיסית לציוויליזציה המערבית, עד שאנו מקבלים אותה כמובן מאליו, אך היא הכל חוץ ממובן מאליו. יסודות התקווה נטועים עמוק בספרות הנבואה: 'ויש תקוה לאחריתך, נאום ה', ושבו בנים לגבולם' (ירמיהו לא טז). התקווה נתפסת ביהדות כמרכיב מהותי של נפשו של האדם וקשורה לקיומו בעולם הזה: 'כל זמן שאדם חי יש לו תקווה. מת - אבדה תקוותו' (ירושלמי, ברכות יג, עב). על פי חז"ל כאשר אובדת התקווה, למעשה החיים באים לקצם.."
הפילוסופיה והמיתולוגיה היוונית הציגו יחס מורכב ואמביוולנטי לתקווה. מצד אחד חשיבה מאגית או חשיבת משאלה. “תקוות סרק". שאליה מתמכר העצלן כשהוא צריך לעבוד ביושר לפרנסתו ומאידך הכוח החיובי השקול לכל הכאב בעולם כמו בתיבת פנדורה שבה מוצגת התקווה כנחמה היחידה ("לנחם את האדם באומללותו וגירוי המעורר את פעילותו").

בדיאלוגים של אפלטון, אנו מוצאים תפיסות סותרות ומגוונות של התקווה. מחד אפלטון טוען שתקווה יכולה להיות רציונלית. מאידך ב"טימאוס", אפלטון נוקט גישה שלילית למדי כלפי התקווה ומספר מיתוס לפיו הישויות האלוהיות נותנות לנו את "היועצים חסרי השכל הללו: ביטחון ופחד, (...) ותקוות פתי" (Timaeus, 69b).

הוגים נוצרים ראו בתקווה אחת משלושת הסגולות התיאולוגיות, כמו צדקה ואהבה. כאשר התקווה מכוונת לטוב, היא גואלת ומאצילה. ב"עיר האלוהים", אוגוסטינוס הקדוש מבדיל את העיר הארצית האמיתית מהעיר השמיימית, שקיימת רק בתקווה הנתונה באלוהים.

פילוסופים של הנאורות ראו בתקווה תשוקה, הקשורה בחרדה (רנה דקארט), חשיבה על ציפיות רציונליות (תומס הובס), התמודדות עם פחד (דייוויד יוּם ושפינוזה) או תבונה ואמונה באלוהי (עמנואל קאנט).

פילוסופיה פוסט-קנטיאנית ואקזיסטנציאליזם

מבקרי התקווה, כמו ארתור שופנהאואר (כאשר בשלהי ימיהם יביטו מרבית האנשים לאחור, יגלו כי חייהם עברו עליהם כביכול בינתיים. הם יופתעו להיווכח כי הדבר שהניחו לו לחמוק מבין ידיהם, בלא הנאה, היה חייהם וכך מי שהלך שולל אחר התקווה, מחולל ישר אל זרועות המוות").

פרידריך ניטשה -("התקווה, במציאות, היא הגרועה מכל הרעות משום שהיא מאריכה את הייסורים של האדם").

ואלבר קאמי ("אני רואה עתה, שאי אפשר להתחמק לצמיתות מן התקווה, ויש בידה לתקוף אפילו את המבקשים להשתחרר ממנה."- "המיתוס של סיזיפוס").

דחו את התקווה לא רק כלא רציונלית אלא כניסיון מוטעה להימנע מדרישות הקיום האנושי. מצד שני, מחברים כמו סורן קירקגור וגבריאל מרסל חשבו על תקווה כאמצעי להתגבר על מגבלות החוויה הרגילה.

קירקגור בוחן את התקווה בעיקר מכיוון שהיא קשורה לאמונה דתית. עם זאת, בעוד קאנט שואף להראות שאמונתנו באלוהים ותקווה לטוב הגבוה ביותר אפשרית בגבולות ההיגיון, קירקגור מעוניין להדגיש שהתקווה (הנצחית) חייבת להתעלות מעל כל הבנה. כתרופה לייאוש, ומגדיר את התקווה בצורתה הכללית ביותר כיחס לאפשרות של הטוב: "להתייחס בציפייה לאפשרות של הטוב זה .(Kierkegaard [1847] 1995: 249).

הבחירה בתקווה שנכתבה על ידי נפתלי הרץ אימבר- אדם שידע איך ללכת לאיבוד ,כהמנון מדינת ישראל נראית כיום באקלים הפוליטי שלנו- מוזרה. זהו שיר רך ושברירי המכיל כאב וחוסר ביטחון- כמעט שיר של תבוסה. הוא אינו מציע הדחקה של הספקות אלא רק קורי עכביש של אמונה מעל לתהום. זו אינה האמונה המוצקה המדחיקה של רבי נחמן מברסלב, ”אין ייאוש בעולם כלל”.- התקווה רואה את הייאוש והחושך ומציעה אור נר קטן כנגדו. זהו אינו המנון מלחמתי שמציע מערכת יירוט לייאוש. אלא שיר אנושי על כמיהה שייתכן שלעולם לא תתממש.

סדנת אפוקסי -קורס אפוקסי- שחר-"איוב"-הפסיכולוגיה של התקווה כעינוי

.

"