פסלים ישראלים -שרון בן יהודה

עוד על הפעילויות שלנו

חוגי פיסול

" ההתגלות היא לנפש חוויה של הווה..." / פרנץ רוזנצוויג



קשה לי לומר כיצד נולדת היצירה שלי.



יתכן שזה כך, מאחר ויצירה היא חוויה טוטלית של הווה..



פרנץ רוזנצוויג כתב בספרו "כוכב הגאולה" - "ההתגלות היא מומנט של חסד שלא ניתן להכרה כלל. אי האמצעיות ונכיחות החוויה אינן משאירות מקום לפעילות ההכרתית.. אך עם זאת 

אין היא מתנכרת להכרה ואף מיוסדת היא בהכרה.. ההתגלות אינה חוויה פנימית ובלתי אמצעית בלבד אלא מתבשר בה אופן היותו של האדם בעולם."



כשאני יוצרת אני כמו נעלמת לתוך מיכל, מיכל המאפשר לי להרגיש רק את אצבעותיי בחומר,  הכאב  והרכות שבו, הלכלוך, הפיזיות של החומר.

אני נעה מהפרט אל הכלל ושוב אל הפרט. אני עצמי נעלמת אל המינימלי.



כשאני מתעוררת מחדש אל תוך המרחב החיצוני, אני רואה את מכלול הפרטים שהפך לאחד. לדמות.

לגוף אחד, פריט אחד, מכלול אחד..

אך בתוכו הוא אוסף רגעים וקשרים שאינם מתעניינים בשום דבר שהוא מחוץ לעצמם.

אוסף של כל מה שקרה לי בזמן שהייתי שם במיכל הזה.



אבל המכלול אינו עומד כשלעצמו, הוא עומד ביחס לסביבה, לקיר שלידו, ליצירות אחרות.

ביחס לקהל המתבונן בו.



עבודותיי עוסקות בגוף. גוף האישה כחומר. גוף האישה כפלונטר. גוף האישה כמיכל. חוטים כואבים, שמייצרים לבסוף את הרכות.



ובתוך החללים שבתוך הדמות אפשר להשחיל כל תחושה שהיא.



כשאני עצמי מביטה בדמות האישה השוכבת, אני רואה רק את החלקים החסרים בה, השחורים. והאופן שבו היא עצמה מרוכזת באותם החלקים החסרים.



כשאני מביטה בדמות האישה בהריון, אני רואה את העובר המשופד בין אצבעותיה, את הקשרים שיצרו אותו , את הכאב באצבעות שלי בזמן שהוא נוצר בחלל שלה.



אחרים, יתכן שיראו דברים אחרים.



בכל יצירה פרטים, ואפשר להתבונן בכל פרט בנפרד או במכלול כולו. אני שמחה שיש את האפשרות להתייחס רק לחלק מסוים מהמכלול כאל הדבר עצמו.



כשאני מביטה באישה היושבת על ארגז העץ, כל שאני רואה הוא הבעת פניה, ששובה אותי, למרות שאינה קיימת. ואת האגן הצפוף והכבד שלה בו שקעתי שעות ארוכות עד להתעוררות.



האישה הלבנה, המלוכדת עם כיסאה, מכורח הכובד המכופף,

כמה שהתכופפתי אתה, בזמן שהיינו יחד. ריבוי החוטים רק לימד אותי עליה עוד ועוד.



האישה נטולת הראש, הפרוסה על לוח דיקט, אצבעות כף ידה הנוגעות בשפתיה.. הן המהפנטות אותי אליה..



איני עוסקת בדימויי הגוף הנשי, אלא בחומרים ובחללים, בקושי, ברכות, בחלקים החסרים שמכילים את ההווה שלה.