פסיכולוגיה ואמנות: "המרחק הנכון"

מרחק נכון כשפיות:

"אמנות העצמי, במידה מסוימת, היא האמנות של מרחק –קרבה, המשימה כיצד להיות במרחק האופטימלי מעצמך בכל רגע נתון, לא רחוק מידי אבל לא קרוב מידי -משתנה כל הזמן. אם אנחנו מתאימים לעצמנו לחלוטין, אנו עשויים ליהנות מרגע של התמזגות מיסטית, אבל אנחנו עלולים להיות גם פנאטיים, לראות בעיין אחת או לא לראות כלל, איחוד מוגזם עם עצמנו עלול לגרום לנו לקחת את עצמנו ברצינות רבה מידי, לא להשאיר מקום לאחרות שבתוכנו. אם אנחנו רחוקים מידי מעצמנו, אנו עלולים לאבד את עצמנו בתוך ההדים." (מייקל איגן-תחושת המוות הנפשי).

המרחק הנכון כחוויה קיומית

כשמתחילים לראות את העולם דרך (מושג) "המרחק הנכון", הוא נמצא בכל מקום . למעשה זהו התנאי לראייה או למבט-והוא נובע מהפיזיולוגיה של העיניים (וראייה היא במקור תנאי לראיה משפטית או לוגית) קרוב מידי לא תראה, רחוק מידי לא תראה. כפי שאומר פרופ’ חגי כנען-(Kenaan H. (2020). Photography and its shadow). "טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם, מֵהֲלָךְ נָפֶשׁ".
אבל המרחק הנכון הוא תנאי לא רק לראייה, אלא לכל חוויה חושית, שמיעה, טעם, מגע או ריח,  ובכל אחת מהן מתקיים מרחק נכון אחר. המרחק הנכון קובע את משמעות היותנו בעולם ודרך היותנו בו. לא פלא אם כך שהתפיסה הבודהיסטית כמו תפיסות דתיות אחרות משחקות במושג המרחק הנכון כדרך רוחנית. ובדרך כלל מחפשות מרחק גדול ופרספקטיבה רחבה יותר,  כדי להעביר רעיונות רוחניים על המרחק בין האדם למציאות הפיזית הניכפית עליו ונקודת המבט המוגבלת שלו.  אבל אם המרחק הנכון משתנה כל הזמן והוא כאמור מתח דינמי, הוא נושא בתוכו את רעיון התנועה והשינוי המתמיד, ואכן הבודהיזם למשל קושר בין הפרספקטיבה הנכונה לרעיון שהכל משתנה ונע ואי אפשר להיאחז בדבר. 

ברמה החברתית והרגשית, המרחק הנכון הוא עניין של נורמות וגבולות בין אישיים, אבל גם של משא ומתן והוא מרכיב מרכזי בדיאלוג והמפגש הבין אישי.  מרטין בובר מפתח את מושג  "אני ואתה”. מה זאת אומר לעמוד מול אדם אחר, כיצד מתקיימת זיקה, שיחה ומפגש, וכמה אלו בסיסיים וחיוניים לקיום שלנו. כפסיכולוג בתל אביב, אני יכול לדבר על "ילדים שקופים", ילדים שלא ראו אותם ריגשית ונושאים את הצלקת הזו כל ימיהם.
 הטראומה, הכניעה והתבוסה, אבל גם ההתמסרות (המינית והרוחנית) הן  קריסות שונות של המרחק הנכון. מה שמביא לשאלה כיצד אינטראקציות טיפוליות מרחוק כמו פסיכולוג אונליין -עובדות?

לא רק הדת אלא גם המחשבה והדימיון, המדע והטכנולוגיה- הן דרכים לחפש מרחקים נכונים חדשים, כאלו שלא משועבדים לחושים ולסופיות שלנו. האנושי הוא תמיד מנסה להשתחרר מהשליטה של הכאן ועכשיו. ז’אן פול סארטר אמר, “לדמיין זה לא להיות משועבד לעול ולשלטון של העובדות”. אנו חיים בדור הפוסט אינטרנט וחווים אין ספור שינויים במרחק הנכון . ברמת החשיפה, במושג החברות והקרבה. ביכולת להיות במקביל במרחקים שונים. היידיגר פיתח בהרחבה, את מה שהוא קורא “להיות בעולם“. להיות בעולם הוא טען, פירושו להיות תמיד, ארוגים לתוך שדה של משמעויות, של צרכים, של רצונות. נולדנו ,נפלנו לתוכו, ההתהוות שלנו באופן מתמיד ארוגה אל תוך הוויה של העולם סביבנו. המציאות הטכנולוגית מאפשרת לנו לחיות בתוך פרדוקסליות חדשה של קיום. להיות קיים כיום, מוגדר דרך היכולת שלנו להיות ביותר ממקום אחד וממציאות אחת, בו זמנית. שהרי מי שאין לו סמרטפון, לא קיים, אבל גם מי שיש לו-לאלו הנמצאים סביבו, במובן אחר לא קיים. אנחנו מפצלים את עצמנו למרחבים ולזמנים שונים במקביל כתנאי להיותנו. אולי אין כבר מרחק נכון? אנחנו שואלים. ראו גם נקודת מבט-קרוב-רחוק.

מרחק כפרספקטיבה:

 מבחינה פסיכולוגית ל"מרחק הנכון" יש קשר למושג הגבולות. כמו גם לרעיון הפרספקטיבה, נקודות המבט המרובות ולתפיסת המתח והסתירה הפנימית, אומר ד"ר אוורט וורת'ינגטון -פסיכולוג קליני ופרופסור באוניברסיטת וירג'יניה" ואבי שיטת הסליחה העצמית -REACH:

"הייתי אומר שזו הכרה בכך שכל החוויות שלי מורכבות מאוד, ושלעתים קרובות יש לי רגשות מאוד מעורבים. חלק מהחוכמה היא היכולת להחזיק דברים שנמצאים במתח בו זמנית ויש לי פרספקטיבה מספקת כדי לקבל החלטה מי מהם הכי חשוב כרגע. אז, אני לא שולל את זה שיש לי רגשות שליליים - אבל מה שאני מנסה לעשות זה לשנות את האיזון במידת החשיבות שאני הולך לתת לרגשות השליליים לעומת גישה נדיבה יותר וחומלת לעצמי. "

מרחק כמנגנון ויסות עצמי

"למצוא את המרחק הנכון מההרגשה"-היתה עוד טכניקה שימושית ואיכות מרכזית בשיטת הריכוז שלימדתי במשך שנים רבות. מטופלים רבים שהתקרבו מידי לרגשות מפחידים הוצפו רגשית או דחו אותם כדי להגן על עצמם מפני האינטנסיביות. לפיכך קביעת מרחק נכון מרגשות עזים, המאפשר תחושה, בחינה והרהור, מקל על התייחסות אליהם, בדיוק כפי שהתרחקות מאדם הצועק בקול רם מאפשרת להבין מה הוא אומר. מציאת המרחק הנכון כרוכה בהתאמה של הקשב של האדם לאיכות הרגשית. קרוב מספיק כדי להיות במגע עם הרגש, רחוק מספיק כדי להרגיש בנוח. טכניקה זו של "צעד לאחור"-הינה מכשיר תרפויתי שימושי המאפשר דיאלוג עם רגשות שלא היה מתאפשר אחרת. אולם אם זו הדרך היחידה שבה אדם יכול להתמודד עם רגשותיו, היא עלולה לשמר ולחזק את הפיצול הפנימי שבן האני המתבונן לבן שטף ההתנסויות-שלבסוף יכול להפוך למגבלה בשל עצמה. ככל שהתקדמתי במדיטציה כך הייתי פחות מרוצה מכך שאני עוסק בהתבוננות מרחוק בצורה המחזקת את החלוקה הפנימית."-'לקראת פסיכולוגיה של התעוררות: בודהיזם, פסיכותרפיה והדרך לשינוי רוחני אישי'.-ג'ון וולווד.

מרים -פיסול בטכניקה מעורבת

גלות, תקווה ואשליה

גלות היא עוד דרך לחשוב על חוויה של כמיהה כמורכבות של מרחקים נפשיים המתקיימים במקביל בחלל הנפשי-כאשר הרחוק קרוב אלי, יותר מהכאן והעכשיו. גם מושג התקווה הוא כזה. התקווה (וחישבו על כל פעם שאתם קונים כרטיס לוטו) מאפשרת לחיות חיים שלא מומשו לצד אלו שאנו תקועים בתוכם. התקווה והנוסטלגיה כמו האינטרנט והסמרטפון, הן טכנולוגיות נפשיות המאפשרות לנו להתקיים במקביל במישורי מציאות שונים ומספרות לנו  שהונאה עצמית היא דרך קיום לגיטימית.

יעל זריף -ציור בצבעי שמן, פסיכולוג כמורה ליצירת המרחק הנכון

מרחק כמנגנון ניכור מוסרי:

"הלקח שניתן היה ללמוד בירושלים הוא, למעשה, שריחוק כזה מן המציאות וחוסר מחשבה כזה יכולים לגרום ליותר חורבן מאשר כל האינסטינקטים המרושעים שאולי קיימים באדם"-חנה ארנדט "אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע"

"נראה שאתיקה היא עניין של מרחק ושל טכנולוגיה-  לא עשיתם רע אם חיסלתם אנשים מטווח ארוך באמצעות כלי נשק מתוחכמים". פיליפ קַפּוּטוֹ (Caputo) על מלחמת וייטנאם.

קורסי פיסול בטכניקה מעורבת- טיפול פסיכולוגי ברחובות ואמנות כלימוד מרחק דינמי

מרחק כטכניקה אמנותית:

לכאורה זה עניין טכני, צורת הישיבה, או העמידה בזמן שאנחנו מציירים או מפסלים.

לקום ללכת כמה צעדים אחורה, להתקרב, להתרחק, לשנות זווית ראיה, לעמוד על כיסא.

למצוא את המרחק הנכון. לעבור מהפרט אל הכלל.

המרחק הנכון הוא תמיד עניין דינמי, משהו שמשתנה, מתח, לא איזון. ובדרך כלשהיא זה גם קשור לגוף לתנועה. לאיך יוצרים תנועה פנימית, איך  נמנעים מקיפאון, לשבת, לקום ללכת, לשבת בצורה כזו שלא עוצרת תנועה, לעבוד על שולחן, או על כן, לנוע ביניהם, איך מחזיקים את העיפרון, עם מה מציירים? עם היד, עם מכחול, לנסות להחליף ביניהם.

 וגם נושא הזמן, לפעמים רישום מהיר-שרבוט- תופס יותר ממה שעבודה ממושכת מצליחה לעשות,

ולפעמים צריך להאט. להיכנס להלך רוח של פרטים, של פרפקציוניזם, וגם לעצור, לא להמשיך לעבוד.  

לתת לזמן ליצור מרחק  בינינו לבן העבודה, ליצור פרספקטיבה.  פרספקטיבה מחייבת מרחק, לצלם את העבודה, להסתכל בצילום בבית, לקטוע עבודה, להמשיך באחרת, לחזור אליה.

"לסזאן יש טריק ויזואלי שבו הוא מצייר ענף של עץ בקדמת הציור, והענף מתעקל בתיאום עם הר סן-ויקטואר ברקע. הביטו בענף האורן וראו כיצד הוא מושך את ההר לעברנו. הביטו בהר, והענף נסוג אל הרקע. כאילו סזאן מנסה לומר, "לא העין מבדילה בין מרחקים, אלא המוח". (כריסטופר בֶּנְפי)

"

שרי בכרך-עבודות בתהליך, פיסול בעיסת נייר, ציור בשמן. הפסיכולוג כמורה לשמירת מרחק

המרחק הנכון כתפיסה של יחסים במערכת

"אך שום מרחק אינו קרוב" (בוב דילן, I Shall Be Released).

"השמות אינם עומדים בפני עצמם. זה החיבור ביניהם שיוצר משהו שהוא מעבר לקיומם הנפרד. לא רלוונטי להיכנס יותר מדי לפרטים. שיר הוא כמו ציור — אי אפשר לראות את כולו אם עומדים קרוב מדי אליו. חלקיו הם רק חלק מהשלם".-בוב דילן  ראיון עם דאגלס ברינקלי, ניו יורק טיימס

עיינה פיסול בחימר, פסיכולוגים כמורים לשמירת מרחק

יצירתיות כמרחק הנכון

"השארתי את השרפרף בנקודה שבה מצאתי אותו-במילים אחרות, נקודה המרוחקת כמעט חצי מטר מהיכן שעמד קודם, ובזווית אחרת. התיישבתי ובחנתי את דיוקנו של מנישקי מהעמדה הזו. מה שראיתי הוא ציור שונה במקצת. האופן שהאור פגע בו לא היה זהה, וגם מרקם הצבע נראה אחר היה בציור משהו חי וערני במפורש. משהו עדיין היה חסר. אבל כיוון המחסור הזה לא היה כמקודם.

אז מה שונה בו מיקדתי את תשומת ליבי בציור. ההבדל ודאי מדבר אליי, מנסה לומר לי משהו. היה עלי לגלות מה רומז ההבדל. לקחתי פיסת גיר לבנה וסימנתי את מיקומן של שלוש רגלי השרפרף על הרצפה (עמדה א') אחר כך הזזתי את השרפרף בחזרה חצי מטר אל מיקומו המקורי (עמדה ב'), וסימנתי גם אותה בגיר. עברתי שוב ושוב בן שתי העמדות, בחנתי את הציור משתי הזוויות השונות.

מנישקי עדיין היה בשתי התמונות, אבל הבחנתי שהופעתו שונה להפליא, בתלות בזווית. כאילו יש לו שתי אישיויות שונות החיות זו לצד זו."-   הרוקי מורקמי-'הרג קומנדטורה'

אתי פיסול בחימר-פסיכולוג אונליין-טיפול מרחוק כבחירה.

שמי זיו אייל (יולי) . אני פסיכותרפיסט, אמן ומורה לאמנות. מנהל "הסדנה" -מרכז לאמנות ולטיפול פסיכולוגי יצירתי, המאגד מורים לאמנות בתחומים שונים,  פסיכולוגים, פסיכיאטרים ופסיכותרפיסטים- המאמינים שיצירתיות היא מרכיב מרכזי בבריאות הנפשית ובעצם תחושת החיות שלנו . אני בוגר הלימודים המתקדמים בפסיכותרפיה אנליטית המוכר על ידי American Psychological Association - ובעל .M.A בפסיכולוגיה ואמנות (התמחות בתהליכים יצירתיים).  בעל ניסיון רב בטיפולי פנים אל פנים וטיפול פסיכולוגי בזום. אני רואה ביצירתיות -במובנה הרחב והעמוק ביותר, את מרכזה של היכולת שלנו כבני אדם להתמודד עם המציאות- זו הפנימית וזו החיצונית.  "להיות אותנטי" -כותבת סימון דה בבואר-"פירושו להפוך ליצירתיים ולתבוע בעלות על מי שאנחנו, על האני שלנו, המעוצב באמצעות הבחירות שלנו."

למידע על אפשרויות טיפול -ניתן ללחוץ על הצילום המשמש כקישור

ענת פיסול בבד-טיפול פסיכולוגי כאימון בשליטה במרחק

שולחנות אפוקסי בהכנה במסגרת הסדנה לאפוקסי.