השפה כמציאות, פסיכולוגיה והכרה

."בראשית הייתה המילה, והמילה הייתה עם אלוהים, והמילה הייתה אלוהים. על ידיו נעשו כל הדברים, ובלעדיו לא נעשה דבר מכל אשר נעשה. והמילה הפכה לבשר ודם השוכן בתוכנו, וראינו את תהילתו, תהילת בנו יחידו של האב המלאה חן וחסד ואמת."- "הבשורה על-פי יוחנן",  הספר הרביעי של הברית החדשה.

"השפה היא מרכיב  מרכזי בהתנסות האנושית שלנו, והשפות שאנו מדברים מעצבות את הדרך בה אנו חושבים, את הדרך בה אנו רואים את העולם, את הדרך בה אנו חיים את חיינו." - לרה בורודיצקי.

שמי זיו אייל (יולי) . אני פסיכותרפיסט, אמן ומורה לאמנות. מנהל "הסדנה" -מרכז לאמנות ולטיפול פסיכולוגי יצירתי, המאגד הן מורים לאמנות בתחומים שונים, והן פסיכולוגים, פסיכיאטרים ופסיכותרפיסטים- המאמינים שיצירתיות היא מרכיב מרכזי בבריאות הנפשית ובעצם תחושת החיות שלנו . אני בוגר הלימודים המתקדמים בפסיכותרפיה אנליטית המוכר על ידי American Psychological Association )- ובעל .M.A בפסיכולוגיה ואמנות (התמחות בתהליכים יצירתיים).  בעל ניסיון רב בטיפולי פנים אל פנים וטיפול מרחוק (שירות "פסיכולוג אונליין"). אני רואה ביצירתיות -במובנה הרחב והעמוק ביותר, את מרכזה של היכולת שלנו כבני אדם להתמודד עם המציאות- זו הפנימית וזו החיצונית.  "להיות אותנטי" -כותבת סימון דה בבואר-"פירושו להפוך ליצירתיים ולתבוע בעלות על מי שאנחנו, על האני שלנו, המעוצב באמצעות הבחירות שלנו."

השפה בונה את תפיסת המציאות שלנו. הפילוסוף והסופר וויליאם ה. גאס אמר: "האלכימאים האמיתיים אינם הופכים עופרת לזהב; הם הופכים את העולם למילים.".

ג'ייסון סילבה אומר בסרטון למטה, "השימוש בשפה, המילים שבהן אתה משתמש כדי לתאר את המציאות, יכולות  למעשה להוליד מציאות, יכולות לחשוף את המציאות. מילים הן מחוללות... אנו יוצרים ותופסים את המציאות שלנו באמצעות השפה. אנו חושבים את המציאות לתוך קיום באמצעות בנייה לשונית בזמן אמת." 

טרנס מק'קנה אומר, "העולם עשוי ממילים. ואם אתה יודע את המילים שמהן עשוי העולם, אתה יכול לעשות ממנו כל מה שתרצה". 

דיפאק צ'ופרה טען , "שפה יוצרת מציאות."

 נועם חומסקי: "מבנה השפה קובע לא רק את המחשבה, אלא את המציאות עצמה".

 דזמונד טוטו אמר, "השפה לא רק מתארת את המציאות. השפה יוצרת את המציאות שהיא מתארת". 

מייקל הייאט אמר, "השפה בה אנו משתמשים יוצרת את המציאות שאנו חווים."

 הרעיון ששפה ותפיסת המציאות והמציאות עצמה  שלובים זה בזה הוא עתיק יומין.

עפ"י המסורת היהודית, לשפה העברית ' לשון הקודש' שורש שמימי. העולם נברא בדיבור -"בעשרה מאמרות נברא העולם" מכאן שלשפה  יש כוח על טבעי בעל פוטנציאל עוצמתי- יצירתי אולטימטיבי. עמדה זו מהווה את נקודת הבסיס המכונן של מרבית המסורות המיסטיות בעולם היהודי. ראש וראשון לכולם הוא ספר יצירה, ספר הקבלה העתיק ביותר המיוחס לאברהם אבינו, אשר חושף את סודן  משמעותן וייחודן של אותיות לשון הקודש ומתאר את תהליך הבריאה כמתרחש באמצעות עשרים ושתיים אותיות השפה ועשרה מספרי יסוד (מספרים קרדינליים) הנקראים  'עשר הספירות'. ספר יצירה זכה לפרשנות מאגית ויש אף שסברו כי ניתן באמצעותו להתחקות אחר עקבות תהליך הבריאה וליצור, באמצעות טפלול- מניפולציה של אותיות ושימוש בצירופי שמות קודש , בריאה חדשה מעשי ידי אדם. כך נוצר עפי המיתוס "הגולם במאה ה-16 בידי המהר"ל מפראג על מנת למנוע עלילות דם נגד יהודים.

הבנה ששפה ומחשבה שלובים זו בזו הוא עתיק יומין כנראה כמו השפה עצמה.  למילים יש כוח אדיר כמסמנות אפשרויות הן בעולם הפנימי והן בעולם החיצוני, גם התחביר של השפה מבנה את העולם שלנו. השערת ספיר-וורף היא התיאוריה הלשונית שהמבנה סמנטי של שפה מעצב או מגביל את הדרכים שבהן הדובר יוצר תפיסות של העולם. 

ומכיוון שאנחנו מכושפים מהשפה, מסוממים על ידה, עטופים במילים, עשויים מילים, אנחנו כמהים להשתחרר מהן, לראות מעבר להן . אם השפה יוצרת את העובדות , היא גם יוצרת את העבדות  שכולנו כמהים להשתחרר ממנה. כבר אפלטון טען נגד הוגים סופיסטיים כמו גורגיאס מלונטיני, שקבעו כי לא ניתן לחוות את העולם הפיזי אלא באמצעות השפה.

"...את בטח זוכרת את הפלא הזה כשילד מתחיל לתת שמות לדברים.ובכל זאת בכל פעם שהוא למד  מילה חדשה, מילה שהיא גם קצת "שלהם",של כולם, אפילו המלה הראשונה שלו, מלה יפה כמו "אור", הלב שלי

גם נחמץ קצת, באפס קצהו, כי חשבתי - מי יודע מה הוא מאבד ברגע זה,

וכמה אינסוף סוגים של זוהר הוא הרגיש וראה וטעם והריח, לפני שדחס

את כולם לתוך התיבה הקטנה "אור", עם הריש

הזאת בקצה, כמו מתג כיבוי.

את מבינה?"  (גרוסמן, "שתהיי לי הסכין"). 

נוירופידבק כשפה חדשה של טיפול. המוח השקוף. 

הטיפול הפסיכולוגי-הפסיכותרפיה המודרנית מתבססת על כוחן של המילים ועל יכולתה של השפה לשנות אותנו גם אם לא את המציאות עצמה. הפסיכולוגים משתמשים בריפוי בדיבור, שני אנשים יושבים זה מול זה ומדברים זה עם זה ודרך זה הם משתנים. אבל במקביל הבינה הפסיכולוגיה או לפחות חלקים מסוימים בתוכה שקיים עולם נפשי שהוא מעבר למילים. על פי השקפות מסוימות  הוא טרום מילולי והשקפות אחרות רואות בו  שלב גבוה יותר, מעבר למילים, טרנסצנדנטי-רוחני, מיסטי, או אם תרצו -המציאות הכאוטית עצמה שאינה מתווכת על ידי שפה, סמלים וסכמות מוחיות. 

במקום הזה צומחת גם האמנות בצורתיה הלא מילוליות. האמנות הפלסטית, הציור, הפיסול, המוזיקה, הריקוד, התנועה, הצילום. בניסיון לפגוש בחוויה עצמה, בחיים עצמם, בדרכים חדשות אחרות  שעורפות מילים, שעוקפות מילים. האמנות גם בצורתיה המילוליות מחפשת להעביר התנסויות שהן מעבר למילים.

 "אני כותבת סיפור ביומני ומחפשת קול אמיתי. אני מפלסת לי דרך בעד שכבות של קולות  נרכשים, קולות מטופשים, קולות נמלצים, קולות צוננים מידי או מתלהטים מידי. ואז כולם משתתקים ואני מוצאת מה שאני מחפשת: שקט. אני עומדת תחתי כדי לייצב את עצמי בו זה המרכז הלבן הריק, הקרקע השטוחה שהיתה שם לפני שנבנה מגדל בבל, ותמיד היא שם לפני שנבנה מגדל בבל של ה"אני" המרובים שלנו. מתוך השפעה  הלבנה הזו מפציע קול: זה קול מאוזן, והוא מסוגל להגיד דברים ישר ולעניין, בלי הגזמה או סתמיות. ובשעה שהסיפור מתקדם, הקול צומח ומסתעף לגוונים וגווני גוונים; לעיתים בספונטניות, כוח הרגש או המחשבה דוחס את השפה לתוך דימוי, או תמונה, שמילים ומודעות  מתמזגות בה כמעשה קסמים. אך תמיד שב הקול וחוזר אל נקודת המוצא שלו, אל נקודת האפס.

זו הנקודה שתמיד ניסיתי לנווט אליה, אותו חלק פרטי, אותו חלק בי שאין להטמיעו. על כולנו למצוא את המקום הזה כדי לדעת שאנחנו נמצאים לא רק בתוך התרבות כי אם גם מחוצה לה. עלינו לנווט אל משהו-העבר, העתיד, ראיותינו המרדניות, מקום אחר-אם אין ברצוננו להיבלע ברעיונות הזמניים, החולפים של תקופתנו, אם אין ברצוננו ליהפך לתוצרים של אופנה בת חלוף. ואולי עכשיו קשה מתמיד  למצוא נקודת איפוס כזאת, כי האווירה הכללית מוצפת במסרים נדושים וחשובים וסותרים, המבטלים זה את זה אהדדי. ובכל זאת לעולם לא הייתי מוצאת את הציר האמיתי הזה, לעולם לא הייתי נחלצת מהמבוך, לולא הטמעתי ולמדתי על בורים את קולות הזמן והמקום שלי-השפה היחידה שאנחנו יכולים ללמוד באמצועותה לחשוב ולדבר. השקט הנובע מין העילגות  הוא השקט ההיולי והנואש  של התוהו -ובוהו. השקט שבא אחרי המילים הוא המלאות שממנה יכולה להתגבש האמת של תחושותנו. רק לאחר שספגתי וקלטתי לתוכי , טיפין טיפין, זעיר פה וזעיר שם, חומרי תרבות שונים, לאחר שהשלמתי עם מדוחי התרבות ומלכודותיה, רק אז אני מצליחה לפלס את דרכי במדיום  הלשוני על מנת לזקק ממנואת המובנים הפרטיים שלי; רק כשאני מטפסת ועולה מן הקרקע, אני מצליחה להגיע לטון המיוחד לי, להגיע הביתה."-אווה הופמן.

ציור ורישום כשפה רגשית, טיפול פסיכולוגי כלימוד שפה חדשה.

"הפרט הוא עצמו מהווה מסר לשוני, המסר כתוב על ראשו והוא נתון בתוך רצף של מסרים (שם, עמ' 283). זה הרגע  בו ציין לאקאן בלאטינית –  in principio erat verbum, שמשמעותו – "בראשית היתה המילה". לאקאן תהה כיצד זה שלא תורגם הפסוק מפתיחת ספר "יוחנן" ל –  "בראשית היתה האמירה" fides) ), שהרי אלוהים ברא את העולם באמירה – "יהי אור". כך או אחרת, לאקאן לא המשיך בנושא ורק ציין שהמונח היווני "לוגוס" (מאותו המשפט הפותח את "יוחנן" – "בראשית היה הלוגוס") מתייחס לשפה ולא לדיבור"

לימוד רישום כשפה, הפסיכולוג כמתרגם.

 
"הנתונים שאנחנו אוספים מכל העולם בהחלט פותחים מחדש את הדיון על חשיבות כללי השפה והמבנה שלה בעיצובם של בני אדם וחברות. שפה אינה רק כלי להביע בו רעיונות ואינה רק שיקוף של המחשבות. היא החומר העיקרי שממנו מחשבות עשויות. כל שפה דורשת דברים שונים מהדובר, והדרישות האלה מכתיבות את הדברים שאנחנו מבחינים בהם". ( דר' לאה בורדיצקי)

"

הקו והכתם כמילים בשפה ויזואלית ורגשית. הפסיכולוג והמטופל יוצרים שפה של שתיקות ומילים

"הבדלים בשימוש בשפה מהווים לעתים אינדיקציה דרמטית להבדלים הארגוני העצמי. ...........אדם מרגיש שונה כשהוא מדבר וחושב בשפה אותה למד בילדותו המוקדמת ,קיימים הבדלים עצומים בדקויות ובגוונים רגשיים ,ולעתים קרובות גם בנתיב הגישה לזיכרונות אשר קודדו ותויקו באחת השפות ולא בשנייה(מיטשל 144)

שפה כאמנות המגדירה אני. הטיפול פסיכולוגי כיצירת שפה

"חשיפה לעוד שפה היא חשיפה לעוד תרבות, דבר שמאפשר לאנשים להתבונן במציאות באופן מורכב יותר, אבל הממצאים מראים גם על שיפור ברמות הבסיסיות ביותר של תפקוד המוח", אומרת בורודיצקי. "דו־לשוניים מצליחים יותר באופן ניכר במבחני יצירתיות. אבל אדם דו־לשוני, במובנים רבים, הוא גם שני אנשים בתוך אותו הראש".

אמנות כשפה. הפסיכולוג והמטופל כיוצרים של שפה פרטית.

בספר הנהדר של אווה הופמן-שתורגם לעברית כ"אבודה בן המילים" -מספרת המחברת שהיגרה לקנדה מפולין בגיל ההתבגרות על השפעת החשיבה הדו לשונית על אישיותה והשקפתה: 

"ואולי רק במודעותי היומיומית לכך נותר המשקע של גירושי הפתאומי. כל מהגר וגולה מכיר את אי השקט המשונה שנתקף בו דמיון אשר לעולם לא יוכל עוד לשוב  ולהאמין במוחלטותו שלו עצמו. "רק הגולים לבדם הם אנשים לא מאמינים באמת," אמר פעם פילוסוף בן זמננו. כיוון שחזיתי מבשרי את יחסותם של מובנים תרבותיים, שוב אינני יכולה להתייחס אל מערכת מובנים אחת כסופית. אני מסופקת אם אצדד אי פעם באידיאולוגיה זו או אחרת; אני מסופקת אם אהיה לחסידה מושבעת של אסכולה הגותית כלשהיא. אני יודעת שנכתבתי בשפות שונות; אני יודעת כמה איני אלא טיוטה. בחיי הקבוצתיים, הציבוריים, תמיד אמצא את עצמי מן הסתם בחרכים שבין תרבויות ותת תרבויות, שבין התסריטים של אמונות פוליטיות והשקפות אסתטיות. אין זה המקום הגרוע ביותר לחיות בו; הוא מקנה לך איזה מנוף ארכימדי שאפשר להשקיף בו על העולם. "

רישום וציור כשפות ביטוי. הפסיכולוג כמתרגם ויוצר.

"משהו בכתיבה שלך הזכיר לי שפעם חשבתי ללמד את הבן שלי שפה פרטית, לבודד אותו בכוונה תחילה מהעולם המדבר ולשקר לו מלידה, כך שיאמין רק לשפה שאני אתן לו, ושתהיה שפה חומלת. אני מתכוון -ללכת איתו יד ביד ולקרוא לכל מה שהוא רואה בשמות שיחסכו ממנו את כאבי הלב".-דויד גרוסמן -'תהיי לי הסכין',