חלל פנימי כתנאי ליצירתיות.

הנפש כחלל ומרחב מטפורי

"כך חלל נוצר, באמצעות מילים בלבד, סימנים כתובים על דף ריק. להעניק שמות, לחפש, כמו ציירי האטלסים הקדומים שמילאו את קווי החוף בשמות ערי נמל, שמות לשונות יבשה, שמות מפרצים, עד שלבסוף האדמה הופרדה מהים באמצעות קו הפרדה עשוי מילים. היה זה האלף-בית שאפשר לבורחס נקודת מבט ממנה ראה את כל העולם בצורה סימולטנית. שום דבר אחר מלבד האלף-בית?"-חלל וכו' : מבחר מרחבים - ז'ורז' פרק

למטפורות ולדימויים דרכם אנו חושבים על, ומבינים את העולם ואת עצמנו יש השפעה עצומה לא רק על החשיבה המופשטת שלנו על עצמנו והמציאות, אלא גם על שדה המחקר ופרקטיות הפעולה הנגזרות מהבנה זו. מושגים וביטויי פעולה כמו ניהול, התמודדות , קבלה, ניווט או טיפול- הם תוצר של הדימויים שלנו אודות העולם, האני, ומערכת היחסים בין כל אלו. ב"שדה" זה של דימויים-מעניין לבחון את דימויי המרחב- זמן, דרכם אנו מבינים את המציאות הפסיכולוגית, החברתית, המוסרית והפיזיקלית. מטאפורה מרחבית (או מטפורה חללית) כפי שתיאר אותה הבלשן ג'ורג' לאקוף היא מטפורה מושגית שבה האלמנטים המעורבים קשורים זה לזה באופן מרחבי, כלומר הם בהתאמה מעל או מתחת, פנימה או החוצה, לפני או מאחור, בעומק או על פני השטח, במרכז או בשוליים וכן הלאה. המושגים "חלל פנימי", עולם פנימי, מרחב פנימי יכולים להתייחס למושגים שונים על פני דיסציפלינות כמו פסיכולוגיה, היסטוריה, נוירולוגיה, פילוסופיה, ארכיטקטורה, אסטרופיזיקה, דת ורוחניות. כפסיכולוגים בתל אביב, אנו משתמשים במושג "מרחב פנימי," "חלל אישי" או עולם פנימי, בהקשרים פסיכולוגיים, פיזיים ורגשיים.

קורס ציור נס ציונה: Jeffrey T Larson. תולדות המרחב בזיכרון

תולדות הגיאוגרפיה הפסיכולוגית

"כל אחד נושא חדר בתוכו, עובדה זו יכולה להיות מוכחת אפילו בעזרת חוש השמיעה, " פרנץ קפקא.

אנו מגדירים מרחב פנימי אישי כמתייחס לתחום המנטלי והרגשי של הפרט, הכולל מחשבות, רגשות, זיכרונות וחלומות. זהו המרחב שבו מתרחשים התבוננות פנימית, שיקוף ומודעות עצמית, התורמים לצמיחה אישית ולהבנה עצמית.
פסיכולוג ברחובות, משוטט תמיד ומעריך הליכה לאיבוד, כותב פרויד בן ה29 לארוסתו מרתה ברנייס ב-1885. "בשל דברים הקשורים לגיאוגרפיה, ובגלל המרחק בין פריז להמבורג, אני לא יכול לקחת אותך בזרועותיי ולנשק אותך כמו שהייתי רוצה". רגש כמיהה ומרחב- כבר אז נקשרו בו יחד.
מימיה הראשונים של הפסיכולוגיה והפסיכואנליזה נעשה שימוש במטפורות מרחביות וחלליות לתיאור הנפש.

כבר ב-1895, ב"מחקרים על ההיסטריה" , הביע יוסף ברויאר דאגה בנוגע לנטייה לתפיסה מילולית של המטאפורה בתיאוריה הפסיכואנליטית. בהשפעת, החשש הכללי יותר לגבי שימוש לרעה בשפה שחלקו הוגים מובילים ממרכז אירופה באותה תקופה (שטיינר, 1969; Szasz, 1976b), כתב ברויאר: "קל מדי ליפול להרגל המחשבתי המניח שלכל מושג מהותי יש חומר מאחוריו. בהדרגה אנו מתחילים להתייחס ל"תודעה" כמייצגת משהו ממשי; וכשהתרגלנו לעשות שימוש מטפורי ביחסים מרחביים, כמו במונח "תת-מודע", אנו מגלים ככל שעובר הזמן, שיצרנו למעשה רעיון שאיבד את אופיו המטאפורי ושאנו עלולים לתמרן אותו בקלות- כאילו זה תיאור אמיתי. המיתולוגיה שלנו אז הושלמה. כל החשיבה שלנו נוטה להיות מלווה ולהיעזר ברעיונות מרחביים, ואנו מדברים במטאפורות מרחביות... אם, לעומת זאת, נזכור כל הזמן שכל היחסים המרחביים הללו הם מטפוריים... נוכל בכל זאת לדבר על מודע ותת מודע. אך רק בתנאי זה (עמ' 227-228).

שנים אבות אחר כך, ליווי (1983) הביע דאגה דומה: "רק כשאנחנו עוצרים לחשוב על זה אנחנו יכולים לראות איזה צעד חשוב זה, מעבר למס שפתיים, להכיר בכך שהמטפורות המסורתיות שלנו - אפילו "ההדחקה" עצמה - אולי אינן אינפורמטיביות. אכן, זה מטלטל להכיר בכך שהן מטפורות - מילים תיאוריות חלופיות - מלכתחילה, ולא נחרצות, לא עובדות מהסדר הטבעי. " (עמ' 48).

המודל המרחבי הנפשי או הגיאוגרפי של פרויד .

עבודותיו של פרויד מלאות בחשיבה מרחבית, בדמויים גיאוגרפיים ותיאורים של האדם כחלל. פרויד מכנה את המודל הראשון שלו של הנפש "טופוגרפי", ומחלק בו התודעה לשלושה חלקים: הלא מודע (Ucs), הקדם מודע (Pcs) ומודע (Cs). כאשר הוא החליף את המודל הטופוגרפי של הנפש עם מודל "מבני" - המערב את ה"סוכנויות" של ה-ID ("Es"), האגו והסופר-אגו ("Über-Ich") - הוא שמר על יחסים מרחביים המאפשרים להבין את הקשרים ביניהם . עבור פרויד, האישיות הייתה מחולקת ל"שלושה מחוזות, אזורים, מדינות". חשוב מכך, הוא הזהיר, אין לזהות את אלה "עם גבולות חדים כמו אלה המלאכותיים המצוירים בגיאוגרפיה פוליטית", אלא כ"מדינה עם נוף של תצורות משתנות - גבעות, מישורים ושרשראות של אגמים- ועם אוכלוסייה מעורבת: מיושבת על ידי גרמנים, מגירים וסלובקים, העוסקים בפעילויות שונות"

 

פיסול בחימר וקרמיקה -Sergei Isupov "אתה יכול לנעול את הספריות אם אתה רוצה, אבל אין שער, או מנעול או אזיקים שתוכל לכלוא בהם את החופש של מוחי"

מרחב פנימי משותף:

"חשבתי כמה לא נעים יהיה להיכלא בחוץ, וחשבתי כמה זה יהיה גרוע יותר אולי-להינעל בפנים" (וירג'יניה וולף)

מרחב פנימי משותף בהקשר של יחסים או חברה, עשוי להתייחס למרחב הפסיכולוגי המשותף בין אנשים, כגון ביחסים קרובים או מפגשים טיפוליים. זה כרוך בהבנה הדדית, אמפתיה וחוויות רגשיות משותפות.

 מרחב פנימי פיזי

מודעות גוף: מבחינה פיזית, הרעיון של מרחב פנימי יכול להתייחס למודעות של האדם לגוף, לתחושות והנוכחות הפיזית שלו. הוא מתחבר לתרגולים כמו מדיטציה, מיינדפולנס ויוגה אבל גם לתחומים כמו מחול, שירה ותרפיה באמנות, כמו גם ביו-פידבק-ונוירו-פידבק, המדגישים את תודעת הגוף והנוכחות.

אינטראקציה סביבתית:

"יש דבר מה מרגיע בשרטוט אדריכלי, מפות, בלו פרינט, כל מה שמציע הבנה ויזואלית של המבנה והשימוש בחלל. יש גם משהו מרשים בתרגום וביצוע כזה, כיוון שתוכניות יוצרות סוג של סמכות כיוון שהן מגלות את המבנה. ויוצרות הנחיות. הרישומים הללו הם כולם קווים ממושמעים ויחסים מדויקים. כאן הקירות, כאן החלון, כאן קשת הדלת, כאן החצר, כאן גרם המדרגות. באמנות של ג'ולי מהרטו היא מערערת את המשמעת הנוקשה של הרישום הארכיטקטוני. התוכניות משמשות לה כיסודות לעבודות עליהן היא מכתיבה את הרצון האמנותי שלה. אני מעריצה את יכולת ההגדרה החופשית שלה בה היא משתמשת בתוכניות אדריכליות לא כהוראות ביצוע אלא כדרך לפרק על הקנבס את 'חשכה קלה'" רוקסן גיי על ג'ולי מהרטו. וידאו בסוף העמוד

מרחב אישי ואינטראקציה סביבתית: המרחב האישי או החלל הפיזי והבין אישי שאדם תופס ומקיים עימו אינטראקציה. חלל המשפיע על מצב הרוח, ההתנהגות והרווחה הכללית שלו.

מרחב פנימי רגשי

"החלל הוא מקום מופלא-בעיקר אם הוא בן האוזניים שלנו"-Rasheed Ogunlaru

ויסות רגשי:

המרחב הפנימי בתחום הרגשי יכול להתייחס ליכולת לנהל, לעבד ולהביע רגשות ביעילות. ויסות רגשי כמו גם אינטליגנציה רגשית- עוסקים בלהיות בקשר עם העולם הרגשי הפנימי של האדם וניווט והתאמה של המורכבות שלו.

תהודה רגשית: 

מרחב פנימי יכול להתייחס גם ליכולת לתקשר עם רגשות של אחרים, ליצור מרחב רגשי משותף. זה חיוני בקשרים אמפתיים ובמערכות יחסים תומכות.

.Justine Otto, ציור ורישום רחובות בשמן

המצאת העולם הפנימי בפילוסופיה ודת

המטאפורות:, אדם פנימי, אדם חיצוני, עולם פנימי, אוזן פנימית, ראייה פנימית ושמיעה פנימית מיוחסות לפילוסופיה של אוגוסטינוס הקדוש. בעוד השימוש במטאפורות אלו מצד אחד מיועד להכרתו של האדם את עצמו, מצד שני הם חלקים מפילוסופיית הידע שלו. השאלה שעלינו לשאול את עצמנו לגבי ידע היא השאלה "מה אנחנו יודעים במציאות?" ומכיוון שאנו יודעים רק דרך עצמנו, השאלה הבאה היא "מה אנחנו יכולים באמת לדעת על עצמנו? "
מבחינה אונטולוגית, נראה שבעולם הרוחני והדתי העתיק, הפנימיות לא נחשבה ליכולת השונה ממה שאנו קוראים היום מצפון. הנביאים הראשונים פיתחו את רעיון הקול הפנימי כמצפון האישי. ה' מתגלה לאליהו בקול דממה דקה.

מושג העולם הפנימי התפתח דרך רעיון הנשמה. תפיסת הנשמה כנפרדת מהגוף ואינה תלויה בגוף פותחה לראשונה על ידי אפלטון.

בתפיסה היהודית התנכית  שלפני אפלטון, לא הוצגה הנשמה כנפרדת מהגוף, אפילו האמונה בחיים שלאחר המוות התפתחה במחשבה היהודית רק לאחר הסינתזה של התיאולוגיה היהודית והפילוסופיה של אפלטון."

החלק הפנימי של האדם הוא מה שהתנ"ך מכנה בדרך כלל 'לב' מושג הכולל יכולת הבנה ומחשבה, כמו גם תחושה. אפשר להוסיף שהרציונליות של ה'לב' העברי נוטה להיות קשורה יותר לשמיעה מאשר לראייה, יותר להבנה של מה אומרים מאשר להתבוננות ובדיקה.

לקראת סוף "המדינה", אפלטון מתאר את שלושת חלקי הנשמה במטאפורה בולטת. הוא משווה את הנשמה ל'חיה רבת ראשים', הכוללת "אריה ו'האדם שבפנים'. 'האדם שבפנים' או 'האדם הפנימי' הוא מטאפורה לחלק הרציונלי של הנשמה, כפי ששני האחרים הם מטאפורות לחלקים החייתיים והמתלהמים של הנשמה. פילון מאלכסנדריה, הפורש היהודי והאפלטוניסט של המאה הראשונה לספירה פיתח את המטפורה של האדם הפנימי, ועושה הבחנה ומנגיד בין רצונות, צרכים ותפיסות פנימיות (רוחניות) של האדם או הנשמה לבין החיצוני או הגופני , ומצביע על כך שזהו מפתח הרמנויטי לקריאה מגבשת של שיר האהבה הגדול של התנ"ך, שיר השירים, שאחרת עשוי להיות להיתפס במובן גשמי מאוד. אוריג'נס תלמידו של פילון, מדבר על חמשת ה"חושים" של הנפש או הלב - ראייה, שמיעה, תחושה, ריח וטעימה התואמים את איברי החישה הגופניים לעומת הצורה בה אנו תופסים מושגים רוחניים.  אוגוסטינוס קולט חלק מהשפה הזו בשלב מוקדם מאוד בקריירת הכתיבה שלו, ומדבר על "העין הפנימית של הנשמה". האיבר שמאפשר לנו לראות אינו העיניים הפיזיות שלנו, אלא המוח שלנו. העיניים הפיזיות שלנו יכולות לראות רק את מה שהמוח שלנו מספק להן והתבוננות לא מפותחת או מודעת תהיה עיוורת לדברים רבים. התבוננות אינה דומה לראייה כי היא מאחדת יודע וידוע. כאן מוגדר הניגוד בין התעתוע של העולם החיצוני לאמת הקשורה באמונה של העולם הפנימי. בניגוד לראייה האנושית, האינטלקטואלית המשאירה אותנו כלואים בעצמנו-האמונה מאפשרת לנו לגעת באינסופי-דרך להתאחד מחדש עם הקרקע של הווייתנו, שהיא הקרקע של כל הוויה.

קורסי פיסול– Deborah Baldizar-אני רוצה שפסלי יסמנו מקום נפשי, אתר אחד לאורך המסע הנפשי, אני מעוניינת ברגעים של מחשבה פנימית, בחינה עצמית."

המרחב הפנימי כתנאי ליצירתיות

"אני מגדיר את המרחב הפנימי כתחום דמיוני שבו מצד אחד נמצא עולם המציאות החיצוני, ומצד שני העולם הפנימי של הנפש, ובו הם נפגשים ומתמזגים. בנופים של הציירים הסוריאליסטים, למשל, רואים את אזורי החלל הפנימי; ויותר ויותר אני מאמין שאנחנו נפגוש בקולנוע ובספרות- סצנות שאינן ריאליסטיות בלבד ולא פנטסטיות. במובן מסוים, זו תהיה תנועה במרחב הבין-אזורי בין שני הספירות".- J.G. Ballard, Extreme Metaphors.

כפסיכולוג בתל אביב, נדמה לי שאחד הספרים החשובים ביותר שנכתבו במאה העשרים הוא "חדר משלך" של וירג'יניה וולף. היכולת ליצור מרחב פנימי, להשיג או לקנות מרחב כזה, מתוארת כסוג של הישג-לא מובן מאיליו. תפיסת המרחב הפנימי כתנאי ליצירתיות ולתהליך חשיבה יצירתית, כמרכז התהליך היצירתי (שעליה מנקודת מבט פמיניסטית בעצם נסוב הספר של וולף)-כרוכה בעליית היצירתיות והאינדיבידואליזם והכריכה שלהם יחד כערכים מוסריים ונפשיים מרכזיים בהגדרת האדם. "כדי לכתוב", אומרת מרגרט אטווד בסרט התיעודי אודותיה ('מילה ועוד מילה-זה כוח'), "את צריכה להיכנס לחדר, לסגור את הדלת ולהגיד לכולם לכו מכאן."

המוות הנפשי -כפי שאנו מדמיינים אותו, למשל ברומנים דיסטופיים כ1984-הוא אובדן המרחב הפנימי-והשתלטות "משטרת המחשבות". במונחים פסיכואנליטיים (שכמובן ניזונים ממושגים מערביים ליברליים אודות ערך האינדיבידואליזם) מרחב פנימי קשור לתפיסה של האדם כנפרד , כבעל זהות משל עצמו ורצון משל עצמו. המרחב הפנימי נתפס עלי ידי הפסיכולוגיה כסוג של הישג התפתחותי ותלוי באופן פרדוקסלי בנוכחות תומכת ויציבה של האחר (של האם) בתהליך הגדילה. 'יחד' נכון מאפשר ללמוד להיות 'לבד' בצורה נכונה. כמו שדיאלוג בין אישי, והדיאלוג והמונולוג הפנימי מקיימים יחסי תלות בינם. התאוריות הפסיכואנליטיות רואות ברחם את הבסיס למרחב פנימי , זהו מצב של הרמוניה קיומית, של ציפה מאושרת ומסופקת באופן מלא שאינה מבחינה בן פנים וחוץ. המציאות כרוכה בחוויית התסכול וחוסר הסיפוק. אנו מגדירים את החוץ דרך ה'לא אני'. אם מתפתחת מערכת יחסים של הכלה ויכולת הענות והקשבה בן האם והתינוק , הפנים והחוץ נפגשים בדרך בה התסכול נסבל וניתן להתמודדות. במקרה של קשר בעייתי בו קיימת התעלמות קיצונית מצרכי הילד, הילד עלול לסגת אל עולם פנימי, להכחיש את עצמו, או להכחיש את המציאות. במקרים קשים יותר הילד חווה התפרקות של עצמו והעולם. היצירתיות נוצרת בתחום שבן העולם הפנימי והחיצוני; "אזור שלישי, אזור המשחק, המתרחב לחיים יצירתיים ותרבותיים... מיקמתי את אזור חוויתי מהותי זה במרחב פוטנציאלי שבין האינדיבידואל לסביבה"-דונלד ויניקוט-משחק ומציאות. על פי תיאור זה, אם אנו נצמדים לדימויי החדר- היצירתיות צריכה להתקיים היכן שהוא במרפסת, או על מפתן הדלת, ואין ספק שחלק מתיאורי החוויה היצירתית יתאימו לתיאור זה. אולם ההכרות שלי עם חווית היצירתיות אצל אנשים רבים-דומה יותר ליבוא של חומרים מהעולם אל תוך החדר. או להסתכלות בעולם מבעד לחלון סגור. המרחב הפוטנציאלי לרוב נוצר בתוך החלל הפנימי גם אם הוא תמיד תלוי במפגש עם החוץ. אנחנו יוצאים לציד או כדי ללקט, אבל מביאים את הבשר חזרה למערה כדי לבשל אותו. יותר מכך אילו יכולנו לגדול בהרמוניה מלאה, ובביטול הגבול שבן פנים וחוץ -כנראה שלא היה עלינו לפתח יצירתיות. החשיבה היצירתית היא הבת החוקית של התסכול, הרעב וחוסר הסיפוק. אני מנסה להגיד (בניגוד למגמה שרואה קשר בן מוחצנות , לפתיחות ויצירתיות) שהמתח בן הפנים לחוץ חיוני ליצירתיות ואלו שמרגישים את עצמם בטוחים מספיק כדי לבשל את הבשר בחוץ, ולתפוס את המציאות כהרמונית ומקבלת-סביר שיהיו יצירתיים פחות. אני רואה ניגוד בן סתגלנות ליצירתיות, מי שמקבל את המצב כפי שהוא, לא ינסה לשנות אותו. המרד הוא מרכיב מהותי ביצירתיות . זעם וכעס כנגד המגבלות, מרד כנגד נורמות, מרד כנגד הגדרות, מרד כנגד עצמך. פרויד קשר בן תרבות לאי נחת, אני חושב שבמילים אחרות דיבר על יצירתיות.

פיתוח מרחב פנימי:

"אנו טוענים כי קיים משהו מתסכל במהותו בילדות האנושית, כי תסכול זה, בהיותו מרמז על חוסר סיפוק בעולם הממשי, מעודד את התפתחותם של עולם דמיון פנימי; ושילדים רגישים, כישרוניים ומפותחים קודם זמנם, אשר ניתן להוכיח כי ניחנו במערכת עצבים שהיא בבחינת מכשיר קליטה מעולה, ואשר מאוחר יותר נעשים יצירתיים, מושפעים בצורה עמוקה יותר, ואולי אף "מוטבעים" על ידי ניסיון הילדות הכולל שלהם."-אנתוני סטור-הדינמיקה של היצירה.

תפישת המרחב פנימי קשורה להתפתחות העירוניות, ועליית החברה העירונית רבת המשתתפים. קשה לי לדמיין את הלקטים הציידים, או את הבדואים הנודדים כמי שמבחינים בן פנים וחוץ.  כשאמרסון ותורו מדברים על ה"טבע"- המושגים והאיכויות בהם הם משתמשים, קרובים לאלו בהם אנו חושבים היום על המרחב הפנימי. מקום להיות בו עצמך ללא מסכות, מין חלל רחמי, מקבל.

פרטיות:

"...המרחב הוא ספק: אני חייב לסמן אותו, לציין אותו ללא הרף: הוא אף פעם לא שלי, הוא לא ניתן לי אף פעם, אני חייב לכבוש אותו.."." מתוך "חלל וכו': מבחר מרחבים" מאת ז'ורז' פארק.

סדנאות אמנות- Bernar Venet פסל צרפתי אמריקאי הופך את שירבוטיו לפסלי מתכת גדולים

הזכות המשפטית לפרטיות נזכרה לראשונה במאמרם של עורכי הדין סמואל וורן ולואיס ברנדייס "The Right to Privacy". לימים היה ברנדייס לשופט בית המשפט העליון של ארצות הברית. בשנת 1890 פרסמו השניים את המאמר שנתן לזכות לפרטיות במשפט האמריקני את השם "הזכות להיעזב במנוחה". היום נחשבת זכות הפרטיות כאחת מזכויות היסוד הטבעיות של האדם היא מוגדרת במילים "זכותו של אדם למרחב פרטי פיזי או וירטואלי הנתון לשליטתו". (במשפט הישראלי בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, עוגנה חוקתית זכותו של האזרח בישראל לפרטיות כפי שמופיע בסעיף 7 לחוק:
א. כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו.
ב. אין נכנסים לרשות היחיד של אדם שלא בהסכמתו.
ג. אין עורכים חיפוש ברשות היחיד של אדם, על גופו, בגופו או בכליו.
ד. אין פוגעים בסוד שיחו של אדם, בכתביו או ברשומותיו.

נדמה לי שבן זכויות היסוד האנושיות הטבעיות זכות זו היא המותקפת ביותר. שלילת הפרטיות והתקפה עליה נפוצות הן במרחב הווירטואלי , והן במרחב הפיזי והן במרחב הנפשי. ידועה טענתו של מארק צוקרברג שפרטיות כבר איננה נורמה חברתית. הקורנה האיצה ותרמה לתהליך הזה של אובדן הפרטיות וכפי שנאמר לא פעם ברגע שטכנולוגיה נוצרת, החוקיות היא שתנוצל למטרות שונות מאלו שלשמה נוצרה, וברך כלל למטרות של שליטה כלכלית. ראו את הסרטון. 

קורסי ציור -נפילתם של המלאכים המורדים-ריקי סבסטינו-1720, יצירתיות כמאבק ומרד