חוג הפיסול מודיעין- מתקיים בשוהם או רחובות.

אני מאמין שאנחנו מספיק ייחודיים כדי שתעשו את המאמץ.

מה מייחד אותנו

מצד אחד, אנו מציעים מגוון רחב של התמחויות וטכניקות מורכבות בתחום הפיסול, ברמה מקצועית שאי אפשר למצוא במקום אחר, ומצד אחר- דגש על מעשה האמנות כתהליך נפשי ותודעתי.

התהליך היצירתי

כלי העבודה עליו אני שם דגש הוא התהליך היצירתי עצמו. 

שוב ושוב מראים מחקרים שהיכולת להיות ב"כאן ועכשיו" של התהליך מאפשרת להגיע למרחק גדול יותר ולעומק רב יותר מהתמקדות בתוצאות.

כשמורה מלמד- במיוחד בתחום האמנות- הוא מלמד את עצמו, את אישיותו , את מה שצבר במהלך השנים -מאידך צורת ההוראה שבה אני מאמין היא צורה של הקשבה אקטיבית.

ולכן הוראה היא מבחינתי מפגש בן שני אנשים ודיאלוג -לא לימוד על פי תכנית לימודים נוקשה, אלא תהליך פתוח-של חיפוש וגילוי.

*אני רואה ביצירת האמנות תקשורת בן שני בני אדם לפחות (גם לקבוצה יש חשיבות)-המביאים את עצמם למגע דרך עבודה משותפת, כדי להבין זה את זה בדרכים רבות וסותרות. אני מאמין שתהליך של התפתחות אמנותית במסגרת לימודית עוסק בהתנסות של שני אנשים "שחיים חוויה יחד" (ויניקוט 1945). שני אנשים לפחות, כיוון שלבד זהו מונולוג (שגם הוא סוג של דיאלוג פנימי), לבד יש לנו נטייה לשחזר את עצמנו, כדי לצעוד למקום חדש-אנו נזקקים לאדם נוסף.

    

* שימוש בכמה שפות פיסוליות ואמנותיות , גישה רב תחומית.  לחשוב בעזרת ודרך חומרים שונים. הכלים והחומרים שהם אנו משתמשים יוצרים אותנו ואת החשיבה שלנו. (אני מתעקש ללמד וללמוד- ציור ופיסול ועיצוב. לגעת בבד ולגעת בברזל, בחימר ובאפוקסי, לצלם ולבהות).

החשיבה בכלל והחשיבה היצירתית בפרט עובדת כשפה, חומרים וטכניקות הם סוגים של שפות.  פתרונות יצירתיים עובדים כפי שמטפורות ודימויים עובדים בשפה: היכולת לעבור למרחב אחר של התייחסות. לדרך אחרת של חשיבה.

*  פיסול יצירתי נעשה דרך שני קטבים מנוגדים. מצד אחד לימוד דרך עשיית סדר, הבניית סדר. ומצד שני דרך מגע בכאוטיות, דרך פריעת הסדר.

   * פרדוקסים, סתירות, מתח-  החלפת תפיסה של איזון  בתפיסה של מתח דינמי.

   * מרחב של חוסר ודאות-של אי ידיעה-עבודה בפיסול ובאמנות בכלל חייבת לכלול בתוכה את "אי הידיעה". לדעת הכל על מה שאתה עומד ליצור - לדעת הכל על עצמך- זה להרוג את המרחב היצירתי.

 * יצירתיות דורשת לקיחת סיכונים. פעולה כרוכה בחרדה. -הפחד לקלקל ולהרוס הוא אחד החסמים היצירתיים הגדולים.

* מחקרים על יצירתיות מראים שמה שמאפיין אמנים הממשיכים ליצור זו הנכונות למרוד בעצמם-למרוד בהישג שלהם, יצירתיות היא מחזוריות של הרס ובניה(היה זה פיקאסו שאמר-"כל פעולה של יצירה, היא קודם פעולה של הרס").

*אני מאמין גדול במקומו של האין-של החלל הנגטיבי -בפיסול במיוחד, אבל גם באמנות באופן כללי.

   # התמסרות-היכולת להיכנע לתהליך , ללכת עם החומר- ולא רק לשלוט בו. אני מאמין שהכמיהה לאבד את עצמנו ביצירה היא אחד מהצרכים הגדולים הדוחפים אותנו לאמנות .

   *  "המרחק הנכון"-להיכנס ולצאת, להחליף נקודת מבט ופרספקטיבה,  להתרחק ולהתקרב.  דברים שרואים מכאן לא רואים משם.

# והחשוב ביותר -הנכונות לגמגם, למעוד, לעשות שגיאות, ללמוד, לקחת סיכון, להתיימר- ללכת לאיבוד, איך אפשר ללמוד משהו חדש בלי זה? איך אפשר לעשות משהו חדש בלי זה?

על נושאים אלו ועוד, תוכלו ללמוד 

טכניקות ונושאים עיקריים בהם נעסוק

פיסול בחימר ופיסול קרמי

פיסול בבטון בטכניקות שונות

פיסול בחומרים רכים וגמישים

יציקות ופיסול ברשת מתכת

פיסול בבטון על גבי פוליסטרן-חוג פיסול מודיעין

פיסול בחימר

 פיסול קרמי

פיסול בבטון על גבי רשת מתכת חוג פיסול מודיעין

פיסול בבטון תוך שימוש ביציקה-(תבנית)

פיסול בבטון תוך שימוש ביציקה-(תבנית)

פיסול בנייר ובעיסת נייר -שרי בכרך פיסול בנייר מודיעין

פיסול בחוט ברזל וטכניקות מעורבות

שרון בן יהודה-חוג פיסול מודיעין

פיסול ברשת מתכת

פיסול שקוף-אפוקסי, אקריל, פוליאסטר

פיסול בסיליקון

אפוקסי לעץ-שולחן אפוקסי- אנו מקיימים קורסי אפוקסי ייחודיים ומוכרים אפוקסי ליציקה על עץ במחיר זול.

פיסול בבד וסיבים ועוד טכניקות רבות

-

יצירתיות:  ג'ון ברגר ודרכים לראות

כפסיכולוג בתל אביב העוסק באמנות, אני רואה ביצירתיות בחירה להיות פעיל, הן בפרוש המציאות והן בפעולה בתוכה ולפעול בדרך המביעה את הייחודיות שבנו. ג'ון ברגר, בספרו דרכים לראות, חולל מהפכה באופן שבו אנו חושבים על אמנות בכך שהציע שהתפיסה האנושית אינה פסיבית אלא אקטיבית ופרשנית - תהליך דינמי המעוצב על ידי ההיסטוריה, החברה והתודעה האישית. תובנותיו של ברגר מאירות את הרעיון שיצירתיות היא יותר מאשר חוגים למלאכת יד; זוהי דרך בסיסית של הוויה, כזו הקשורה עמוקות לאופן שבו אנו בונים ומרפאים את עצמנו. אם, כפי שטוען ברגר, "ראייה באה לפני מילים", אזי ביטוי יצירתי - פעולת החצנת התפיסות הפנימיות - הופך לפעולה חיונית של הבנת עצמנו והעולם. בתפיסה זו, יצירתיות מתגלה כמרכיב מפתח בבריאות הנפש, לא מותרות אלא הכרח.

יצירתיות מאפשרת לנו לגשר על הפער הכואב לעתים קרובות בין חוויה פנימית למציאות חיצונית. מאבקים נפשיים  מאופיינים לעתים קרובות בתחושות של בידוד, בלבול והרגשה שהחוויות של האדם אינן ניתנות לתקשורת. התעקשותו של ברגר שכל פעולת ראייה היא פעולת פרשנות מציעה פתרון מרומז: כאשר אנשים יוצרים - בין אם באמצעות ציור, פיסול או כל צורה אחרת - הם עוסקים בתרגום התפיסות הייחודיות שלהם לצורות שניתן לשתף ולהבין. פעולה זו מאמתת את החוויה הסובייקטיבית ומטפחת דיאלוג ומפגש, הן בעולם הפנימי (עם חלקיו המודרים של האדם) והן במציאות החיצונית (עם אחרים).

ברגר מצביע גם על האופן שבו החברה מתנה את הראייה שלנו, משפיעה על מה שאנו מעריכים, מה שאנו מביישים וממה שאנו מתעלמים ממנו. לאור זאת, יצירתיות יכולה לפעול כמרד נגד נרטיבים פנימיים מזיקים. לא פעם אני פוגש במטופל המתמודד עם דיכאון ומפנים את המסר החברתי שערכו קשור לפרודוקטיביות שלו או להישגיו החומריים. באמצעות תהליך יצירה פתוח - שבו התהליך היצירתי והפעולה חשובים יותר מהתוצאה - הוא מפרק אט אט את האמונות הרעילות הללו. ביטוי אמנותי מציע מרחב נדיר שבו ערך הוא טבוע, לא מותנה; שבו הוויה, לא הישגים,  הם הממלאים .

יתר על כן, יצירתיות מגלמת את מה שברגר מזהה כ"דיאלוג עם הזמן".(כיצד הציור מתייחס לזמן והחלל). ביצירת אמנות, אנו מתעמתים עם טבעם החולף של החוויה והזיכרון: "ציור אמיתי נוגע בהיעדר. היעדר שאלמלא הציור, היינו אולי לא מרגישים בו, ובכך היינו מאבדים אותו." . עבור אלו המתמודדים עם טראומה, אבל ואובדן או פחד וחרדה - חוויות שלעתים קרובות מעוותות את תחושת הזמן - תהליך היצירה מציע חוויה מתקנת. הוא מקבע אנשים בהווה תוך כבוד לעבר, ותופר יחד נרטיב קוהרנטי במקום בו היה קודם לכן, פיצול.

 תפיסתו של ברגר ש"כל תמונה מגלמת דרך ראייה" מדגישה שיצירות אמנות אינן רק משקפות את המציאות; הן מעצבות אותה מחדש. עבור אנשים המתמודדים עם אתגרים בבריאות הנפש, זוהי אמת מעצימה. על ידי יצירה, הם הופכים מקורבנות הסובלים באופן פסיבי את נסיבותיהם; למשתתפים באופן פעיל בבניית משמעויות חדשות, אפשרויות חדשות. יצירתיות, אם כן, אינה רק טיפולית במובן של הכלה וקבלה עצמית - היא יצירת נרטיב חדש המאפשר שינוי במציאות(טרנספורמטיביות).

יצירתיות כהתנגדות לניכור

ברגר למעשה כתב ביקורת על הקפיטליזם המצמצם את האמנות -ויותר מכך , את החוויה האנושית -לערוצים של צריכה ומדידה ליניארית תחרותית.  החיים המודרניים לעתים קרובות מצמצמים את רגשותינו לבעיות שיש "לתקן", ומנתקים אותנו מהתהליך האינטואיטיבי, הכאוטי (ראו סדר וכאוס) והיצירתי מטבעו של החיים. אבל כשאנחנו יוצרים, אנחנו מורדים. שרבוט במחברת, ריקוד במטבח או סידור פרחי בר בצנצנת הם מעשים קטנים של התרסה נגד תרבות שמעדיפה פרודוקטיביות על פני נוכחות. התעקשותו של ברגר ש"הקשר בין מה שאנו רואים למה שאנו יודעים לעולם אינו פתור" מדברת על תפקידה של היצירתיות בעולם הנפשי: היא מאפשרת לנו להחזיק סתירות ופרדוקסים (אבל ושמחה, פחד ותקווה) ללא פתרון. בטיפול פסיכולוגי יעיל , היכולת להחזיק בו זמנית בשתי נקודות השקפה שונות, מוצגת כיעד נפשי. היכולת להחזיק במתח הנפשי ולא לגרום לנפש לקרוס לאחד הקטבים היא שמגדירה את השפיות המנטלית.  כפסיכולוגים בתל אביב אנו מזמינים מטופלים לאמץ את העמימות הזו דרך האמנות - לא כדי "לפתור" את כאבם, אלא להתקיים אתו בדו-קיום בצורה שונה.

תביעה מחדש של זמן ותשומת לב

אנו חיים בעידן כלכלת הקשב. הניתוח של ברגר על האופן שבו פרסום  חוטף את מבטנו (ואת רצונותינו) מרגיש רלוונטי באופן מיוחד בעידן הרשתות החברתיות והפוסט אינטרנט.  החוויה הרגשית והעולם הרגשי מקבלים איכות שטוחה כאשר הקשב  שלנו הופך לסחורה; יצירתיות משקמת אותה. בניגוד לגלילה, אשר הופכת אותנו לזומבים הבוהים במסך ומחפשים ריגושים בטווח מצומצם, האמנות דורשת מאמץ, מיקוד ו"מבט איטי" - התרופה  לצריכה פסיבית. 

שיעור ציור צבעי מים הוא תמיד סוג של מדיטציה; פיסול בחימר הוא שיר בכתב יד, התובע  מחדש את הזמן. מחקרים תומכים בכך: מחקרים על מצבי זרימה מראים שעיסוק יצירתי מוריד את רמת הקורטיזול- הורמון הלחץ ומשתיק את רשת מצב ברירת המחדל ("מרכז ההרהורים" של המוח). בסדנאות, אנו מנחים את המשתתפים להשתמש באמנות  לא כדי "לברוח" מהמציאות, אלא כדי לפגוש אותה בצורה עמוקה יותר.

דרך חדשה לראות את עצמנו

ברגר האמין שאמנות יכולה לפענח את המסתורין של מבני כוח במציאות החברתית, אך היא יכולה גם לפענח את המסתורין של המבנה הנפשי שלנו ובעיקר את קולות הביקורת הפנימית שלנו. כאשר מטופל  מצייר את החרדה שלו כענן סערה, או מעצב את חוסנו בדמות חרס קטנה, הוא מחצין את הבלתי נראה. "הדרך בה אנו רואים דברים מושפעת ממה שאנו יודעים או מאמינים", כתב ברגר. יצירתיות מחווטת מחדש את האמונות הללו. נער שקורא לעצמו "חסר ערך" עשוי לצייר דיוקן עצמי ולהסס לפני שהוא מוחק את פניו. אותה הפסקה - אותו רגע של ראייה מחדש - היא המקום שבו מתחיל הריפוי.

יצירתיות כהישרדות

"אמנות היא דרך הישרדות" -כותבת יוקו אונו. ברגר מסיים את "דרכי הראייה" בקריאה לפעולה: "להסתכל היא פעולה של בחירה."  אני כותב את המילים הללו בערב יום השואה בו הן מקבלות משמעות עמוקה אפילו יותר.  ליצור זו בחירה רדיקלית אפילו יותר - זוהי בחירה לאשר את קיומך. בטיפול ומעבר לו, יצירתיות אינה קשורה לכישרון; זה עניין של אומץ לומר, "אני כאן.".  אמנות היא הדרך בה אנו ממפים את האנושיות שלנו. ובעולם שלעתים קרובות מדי מערער את קיומנו הנפשי, יצירת משמעות - באמצעות קו, צבע, מחווה - עשויה להיות הפעולה החיונית ביותר מכולן.

"המוח היצירתי הוא המוח ההישרדותי," אני אומר לעתים קרובות למטופלים ולתלמידים. מורשתו של ברגר מלמדת אותנו שראייה אחרת היא הצעד הראשון לקראת חיים שונים. הבה ניצור, אם כן, לא כדי להיות אמנים, אלא כדי להיות שלמים.

 אנו בסדנה לתהליכים יצירתיים, מבינים  את היצירתיות כמרכיב חיוני בחיים הנפשיים. היא מספקת אמצעי תקשורת, זירה לעיצוב מחדש של נרטיבים חברתיים מזיקים, כלי לריפוי והתמודדות עם הזמן  וכוח לשיקום משמעות. יצירה אינה בריחה מקשיי החיים אלא התמודדות איתם דרך יצירת סוכנות ותביעת בעלות- ובכך, הפיכתם לאפשריים.

"החיים האמתיים אינם יכולים אף פעם להצטמצם למילים שאמר או כתב מישהו. החיים האמתיים מתרחשים כשאנחנו נמצאים בגפינו,חושבים ,מרגישים,אבודים בזיכרונות ,במודעות עצמית חלומית, ברגעים תת מקרוסקופיים....החיים שלו ארעו אמר ,כשישב ובהה בקיר ריק,בעודו חושב על ארוחת ערב.

ביוגרפיה בת שמונה מאות עמודים אינה אלא ניחוש גמור,הוא אמר."(דון דלילו -נקודת אומגה).

"את בטח זוכרת את הפלא הזה כשילד מתחיל לתת שמות לדברים. ובכל זאת בכל פעם שהוא למד מילה חדשה,מלה שהיא גם קצת "שלהם",של כולם,אפילו המלה הראשונה שלו,מלה יפה כמו "אור",הלב שלי גם נחמץ קצת,באפס קצהו,כי חשבתי-מי יודע מה הוא מאבד ברגע זה,וכמה אינסוף סוגים של זוהר הוא הרגיש וראה וטעם והריח,לפני שדחס את כולם לתוך התיבה הקטנה "אור",עם הריש הזאת בקצה ,כמו מתג כיבוי. את מבינה?(גרוסמן-"שתהיי לי הסכין)

"כשאני רץ אני פשוט רץ. עקרונית אני רץ בתוך ריק, אם לומר זאת במהופך , אולי עלי  לומר שאני רץ כדי להשיג ריק(הרוקי מורקמי -על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה).(חוג פיסול מודיעין,חוג ציור מודיעין)