פיסול חוץ, פיסול חוצות ופיסול סביבתי: 

פיסול חוצות, הידוע גם כ-פיסול ציבורי או פיסול מונומנטלי, הוא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה האנושית ומהביטוי האמנותי מזה  מאות שנים. מתרבויות עתיקות ועד ימינו, הפסלים הללו עיטרו חללים ציבוריים, פארקים, גנים וכיכרות עיר והפגישו אנשים בביטוי אמנותי מעבר לגבולות המוזיאונים, המקדשים, הכנסיות והארמונות. מאמר זה נוגע על קצה המזלג במעט מהמשמעויות, ההתפתחות ההיסטורית וההשפעה של פיסול חוצות.  יוצר אבחנה בינו לפיסול סביבתי ובעיקר שואל שאלות על מקומו הנוכחי הן במרקם סביבו והן בתרבות.

המשמעות של פסלי חוץ

לפסלי חוץ ופיסול חוצות  יש משמעות ייחודית והם משרתים מטרות שונות מעבר למשיכה האמנותית שלהם:

סמלים של תרבות ומורשת:

פסלים ציבוריים נוצרו לעתים קרובות לציון אירועים היסטוריים, דמויות אגדיות או סמלים תרבותיים, הפועלים כייצוג  מוחשי של המורשת המשותפת של הקהילה.בלב כל עיר ועיר, פסלים ציבוריים מונומנטליים משמשים כמספרי סיפורים אילמים של נרטיבים תרבותיים משותפים. פסלים אלה אינם סתם פסלים יצוקים בברונזה או מסותתים מאבן; הם מגלמים את המהות של ההיסטוריה, הזיכרון, הערכים והזהות הקולקטיבית של קהילה. הם ניצבים (מתיימרים להיות) כסמלים של אחדות. פסלים ציבוריים נועדו לטוות את חוטי העבר אל ההווה, ןלהזכיר לנו את זהותנו כקבוצה והשטיח התרבותי המאחד את כולנו.. 

חקיקה של נרטיבים בברזל או באבן

בניגוד למסורות אמנותיות נוזליות יותר , הפיסול הציבורי ופיסול החוצות מנסה ליצור זיכרון מוצק ובלתי ניתן לשינוי.. האיכות התלת מימדית וחזקה לכאורה של הפסלים בחוץ נועדה לגבור על שכחת ההיסטוריה או שינויה. כי את ההיסטוריה כמו שאנו יודעים מספרים המנצחים: שער טיטוס ברומא, האנדרטה לשואה ולגבורה, כיכר טרפלגר.   

ועם זאת פסלים ציבוריים הם יותר מחפצים נייחים; הם עדות חיה לאבולוציה של חברות. באמצעות הצורות, התנוחות והנרטיבים שלהם, הם מנציחים דמויות היסטוריות, אירועים מרכזיים ואידיאלים חברתיים. לכן כיום מתחולל ויכוח ציבורי ומאבק מסביב להסרת אנדרטאות הנתפסות כפוגעניות או גזעניות. 

פסול חוצות כדיאלוג עם הזיכרון  

הפסלים הללו צריכים להיראות באור חדש, ולעורר שאלות על הסיפורים שהם מספרים ועל נקודות המבט שהם מייצגים. תהליך זה מאפשר אינטראקציה דינמית בין העבר להווה, ומעודד קהילות להגדיר מחדש ולעצב את המורשת המשותפת שלהן תוך כדי התקדמות.

פיסול חוצות כפיסול דתי.

לאורך ההיסטוריה, המסע הרוחני של האנושות והמאבק התרבותי והפוליטי של הממסד הדתי היה שזור בביטוי אמנותי. פסלי חוץ  דתיים  נועדו לייצג התגלמות עמוקה של דבקות, אמונה וחיפוש אחר התעלות. פסלים אלו, הממוקמים לרוב בחללים ובמקומות פולחן מקודשים, נמחברים בין המאמינים לאלוהיים , מעוררים רגשות עמוקים ומשמשים כצינורות מוחשיים לתחום הרוחני.הפרטים המורכבים של פסלים דתיים בחוץ נושאים לעתים קרובות נרטיבים רוחניים עמוקים. מסצנות המתארות את החיים של דמויות דתיות ועד לייצוגים סמליים של איזון קוסמי, פסלים אלה משמשים ככרוניקות חזותיות של סיפורים ותורות קדושות. נרטיבים אלה אינם מוגבלים לרגעים היסטוריים אלא מתרחבים אל התחום הרוחני, ומציעים למאמינים אמצעי מוחשי להרהורים ועיסוק בעקרונות הליבה של אמונתם.

שילוב האלוהי בטבע

הצבת פסלים דתיים בחוץ לא רק מחברת אותם עם העולם הרוחני אלא גם עם העולם הטבעי. פסלים רבים ממוקמים בטבע הפראי, או בגנים  באוויר הפתוח, ומאפשרים למאמינים להתחבר עם הסביבה האלוהית והטבעית כאחד. מיזוג התחומים הרוחניים והטבעיים מציע חיבור עמוק למעגל החיים ולמסע הנצחי של הנשמה.

התעלות דרך התבוננות

למי שנתקל בפסלים דתיים בחוץ, רגע של התבוננות יכול להוביל לתחושת התעלות. (ראו הפסיכולוגיה של היראה). כפי שמוזיקה יכולה לחבר אותנו לתחושת טרנסנדנטלית גם יצירות אמנות ויזואליות יכולות.    לפעולת ההסתכלות על צורה מקודשת, בין אם זה בודהה שליו או דמות ישו על הצלב, יש את הכוח לעורר רגשות של שלום, ענווה וחיבור לאלוהי. חוויה זו מגשרת על הפער בין הארצי לרוחני, ומציעה הצצה אל האינסופי בתוך הסופי.

האבולוציה ההיסטורית של פסלי חוץ:

תרבויות עתיקות: המצרים הקדמונים, היוונים, הרומאים ותרבויות שונות אחרות הקימו פסלים ענקיים של אלים, שליטים ויצורים מיתיים כדי להעריץ את אלוהויותיהם וגיבוריהם.

תקופת הרנסנס והבארוק: בתקופות הרנסנס והבארוק, פסלי חוצות שגשגו כיצירות מופת של אמנים בעלי שם, עיטרו כיכרות וגנים ציבוריים ברחבי אירופה.

המאה ה-19: המאה ה-19 הייתה עדה לעלייה בפסלי הנצחה, המשקפים את רוח הלאומיות ואת הרצון להוקיר גיבורים לאומיים ואירועים היסטוריים.

המאה ה-20 ואילך: המאה ה-20 הכניסה את האמנות המודרנית והעכשווית לתחום פסלי החוץ, והביאה למיצבים מופשטים וחדשניים שאתגרו את האסתטיקה הקונבנציונלית.

פסלי חוצות ופיסול סביבתי

הגדרת פיסול סביבתי

פיסול סביבתי,  הוא סוג של ביטוי אמנותי העוסק ישירות בסביבה העירונית או הטבעית. בניגוד לפסלים מסורתיים המוכלים בתוך גלריות או חללים ציבוריים, פסלים סביבתיים מתוכננים להיות חלקים בלתי נפרדים מהנוף, באינטראקציה עם האלמנטים סביבתיים, תוך שינוי מתמיד.  פיסול סביבתי משתמש בסביבה כחלק מעבודת הפיסול כאשר היחסים איתה מרכזיים. אם נוציא את הפסל מהסביבה משמעותו תשתנה.  פסלים אלו יכולים להיות עשויים מחומרים מסורתיים כמו בפיסול בבטון או שיש ויכולים להיות עשויים מחומרים טבעיים כמו סלעים, אדמה, צמחים ולפעמים אפילו מים, והופכים את הסביבה עצמה למדיום אמנותי. בכל מקרה- הזמן, מזג האוויר והבלייה הטבעית- הם גורמים הנלקחים בחשבון והופכים למרכיבים בתהליך הפיסול.

דיאלוג עם הסביבה והטבע

מה שמייחד את הפיסול הסביבתי הוא יכולתו לנהל שיחה עמוקה עם הסביבה.  אמנים היוצרים פסלים סביבתיים שואבים לעתים קרובות השראה ממאפייני הנוף, מההיסטוריה ומההקשר התרבותי. על ידי עבודה בתוך ומסביב לאלמנטים אלה, הם יוצרים קשר ייחודי בין היצירה לסביבתה. עם הזמן, כוחות הטבע תורמים לאבולוציה של הפסל, שכן הוא מתבלה, נשחק ומקיים אינטראקציה עם סביבתו.

פסלי ארנבים סביבתיים מפורסמים:

ג'ון רנדל נלסון -פסל הארנב בסקוטדייל , סקוטלנד

סולסברי פארק הקתדרה

הפסל ברי לנגן עשה קריירה מפסלים סביבתיים של ארנבים- כאן הגרסה שלו לאדם החושב של רודן.

הארנב בעמק הנפה , סנט הלנה קליפורניה

"הפסלים הטובים ביותר של ג'ף קונס, שואב האבק הסגור בקופסא, הארנב העשוי נירוסטה, כלב הבלון הזוהר. כולם מתהדרים בראליזם קיצוני, אידאליזם ופנטזיה." ג'רי סלטס

Hollingworth, פסיכולוג בתל אביב כל הפסיכולוגיה של הריצה המהירה. "לאט וביציבות זה מה שמנצח את המרוץ, אבל רק, ורק רק אם הארנב המוכשר ישן מעט. אבל מהירות ויציבות תמיד מנצחים, אפילו אם הארנב ער."-סייד אתר.

אמנדה פרקר-ארנבים מתנפחים, מוארים.

"חכה, אני זה שאמור לרדוף"-אן בישוף -"הרצח של קראו". פסיכולוגים בתל אביב על דפוסי חשיבה של מרדף והימלטות.