"החיים כחיקוי"-תנועת הפופ, אנדי וורהול
אנדי וורהול-נביא ה"אין מציאות"
"סיפור שנבדה היטב אינו צריך להידמות לחיים הממשיים, החיים משתדלים בכל כוחם להידמות לסיפור שנבדה היטב" (יצחק באבל-The Essential Fictions).
אנחנו אוכלים אוכל מלאכותי, אנחנו חיים חיים מלאכותיים, חיים יד שנייה, שצוירו על מסך מחשב על ידי חברות פרסום כדי שנתאים למוצרים שלהם, אנחנו לא עבודת יד,לא פיסול, סתם תבנית חוזרת על עצמה, שום דבר לא יחודיי, אנחנו תוצר של דימויים מוכנים מראש-ביצור המוני ומזדעזעים שאנו מגלים את זה, כולנו מרחק של תו אחד מלהיות מוזיקת מעליות, הדבר הכי ממשי פה- זו תחושת חוסר הממשות.
ואולי אנחנו צריכים להיגמל מהרעיון של האותנטי , מהרעיון של האמיתי, כי גם האמיתי נגוע באותו חיידק, המפוסל על ידי המדיה. וכמו שביין אנחנו יודעים להבחין באיכות רק על פי המחיר, האמיתי פשוט עולה יותר. האם זה באמת עושה אותו שווה יותר?, את יודעת מה ההבדל בן יהלומים מזויפים לאלו שאמיתיים , אלו שמזויפים נוצצים יותר, את יודעת מה ההבדל בן זיכרונות מזויפים לאמתיים? אותו הדבר.
בסופו של דבר, אנחנו תמיד מגלים שמה שחשבנו שאמיתי, הוא עוד בגד, שמתחתיו מתגלה משהו אחר, האמיתי הוא סוג של התמכרות לריגוש, הריגוש של ה"לא כאן", הריגוש של "שם", fomo, חיפוש מתמיד אחרי החתיכה החסרה, צריך להיגמל מהאמיתי/ הוא רק עוד סוג של התמכרות שמונע בעדנו מלגעת באושר, מה רע לקבל אושר מוכן בחבילות אחידות?
את סנובית מידי לזה? ואולי התשלום מעליב אותך?
אחרי הכל כשהאוכל היה אמתי, כש'אני' היה רק אותנטי למי היה זמן לחיות? אבותינו הציידים הלקטים ציידים האותנטיים -כל מה שהם עשו -היה לנסות לאגור מספיק אנרגיה כדי לשרוד, הכל היה אמיתי אז, המוות כמו החיים, לכן תוחלת החיים הייתה שלושים.
השכבות של הלא אמיתי, של המזויף , של התחליף , של הפנטזיה- הן אלו שיצרו את האמנות והתרבות האנושית. האמיתי הוא עור חשוף. ההמצאה האנושית הגדולה היא הבגד, ראי את סיפור גן עדן, והבגד הביא עימו את האופנה. האמיתי הוא שמש וגשם, אנחנו המצאנו את הבית, האמיתי הוא חושך, אנחנו המצאנו את החשמל. האמיתי הוא חוסר משמעות, אנחנו המצאנו את אלוהים, את הדת, את האהבה.
מקור והעתק
"איש אחד שפגשתי במזנון של מוזיאון מסוים אמר לי שאין דבר הגורם לו סיפוק רב יותר מאשר להימצא בסמוך ליצירת אמנות מקורית. הוא טען שככל שיש יותר העתקים בעולם, כך גוברת עוצמתו של המקור, עוצמה הדומה לפעמים לזאת שיש בשריד קדוש, כי רק מה שיחיד ומיוחד הוא בעל חשיבות, ורק מה שמאיימת עליו סכנת הכחדה. אישור לדבריו נמצא מיד בקבוצת תיירים סמוכה אלינו, שהעריצה בדממה כמו-דתית ציור של לאונרדו דה וינצ'י. רק מידי פעם כשמישהו לא עמד בציפיה, נשמע תקתוק מהדהד של מצלמה, תקתוק שנשמע כמו "אמן" שנאמר בשפה דיגיטלית חדשה."-'נדודים'- אולגה טוקרצ'וק (The Lost Soul) .
תהילה:
אחד הגורמים המרכזים שדחפו את אנדי וורהול אחד הנושאים המרכזיים שהוא ותנועת הפופ חקרו, הייתה התהילה, תרבות הסלבס, הפרסום עולם הידוענים.
ה"לא כאן", ה"שם" האולטימטיבי, כוכבי סרטים על השטיח האדום.
הכל בעצם פרסומת אומר וורהול, אין שום גרעין לאמת, רק עוד קליפות של דימויים, הנה דיוקו מרלין מונרו-הנה קופסת מרק, הנה מאו, הנה ניקסון- כולם מוצרים על המדף בסופרמרקט.
וורהול חוקר באופן אובססיבי את היחסים שבין החברה הצרכנית, תהילה, אופנה, יצור המוני ואפילו מוות. אם ניטשה בישר אי שם בעבר את מותו של אלוהים, אנדי וורהול מכריז על המוות של המציאות, אין יותר מציאות , יש יחסי ציבור.
ואם לינקולן טען-"אפשר לשקר לחלק מהאנשים כל הזמן, אפשר לשקר לכל האנשים חלק מהזמן, אבל אי אפשר לשקר לכולם כל הזמן"-וורהול טוען-ברור שאפשר-הסתכלו במראה, כולנו עוסקים בהונאה עצמית זו הדרך שלנו להתקיים.
המושג "חיים כחיקוי" מטמיע את המהות של תנועת הפופ ארט, גל מהפכני בעולם האמנות שהגיע לשיאו בשנות החמישים והשישים ואשר במובנים רבים השפיע, חזה ויצר את תפיסת האמנות העכשווית והתרבות המודרנית. בחזית התנועה הזו עמד אנדי וורהול, דמות איקונית שעבודותיו קראו תיגר על הגבולות המסורתיים בין אמנות גבוהה לתרבות פופולרית.
ראשיתה של אמנות הפופ
פופ ארט הופיע כתגובה לסגנון ציורי האבסטרקט האקספרסיוניסטי הרווח באותה תקופה, שהתמקד בחוויות סובייקטיביות ורגשיות. לעומת זאת, הפופ ארט ביקש לשקף את תרבות הצריכה והמדיה המתפתחת. תנועה זו התאפיינה בהגדרה של חפצים יומיומיים ומדיה פופולרית כנושאים אמנותיים.
אנדי וורהול: הגיבור
אנדי וורהול, דמות מובילה בתנועת הפופ ארט, הדגים את "החיים כחיקוי" באמצעות עבודתו וחייו. הוא הוקסם מהצומת של אמנות, תרבות סלבריטאים ופרסום. האמנות של וורהול התאפיינה בשימוש שלה בטכניקות ייצור המוני, בעיקר הדפסת משי, שאפשרה לו לייצר מספר עותקים של תמונה אחת. תהליך זה שיקף את הייצור ההמוני הרווח בתרבות הצריכה. הקסם שהטילה על וורהול תקשורת ההמונים וההתרבות הפופולרית התרחב מעבר לציוריו. הוא הקים את The Factory, סטודיו ומקום מפגש לאמנים ומוזיקאים, שהפך למרכז של תנועת הפופ ארט. הוא גם הפיק סרטים שחקרו נושאים של כסלבריטאים, צרכנות והשפעת התקשורת על החברה.
התמה של תנועת הפופ ארט "החיים כחיקוי" עוררה שיח ביקורתי על תפקידה של האמנות בחברה שמוצפת יותר ויותר בדימויים ובמסרים מתקשורת ההמונים. אמני פופ קראו תיגר על ההבחנה המסורתית בין אמנות גבוהה לתרבות נמוכה, והציעו כי החפצים והאייקונים היומיומיים של התרבות הפופולרית יכולים להיות ראויים לביטוי אמנותי כמו נושאים מסורתיים. המושג "חיים כחיקוי", מייצג תפיסה לפיה הגבולות בין אמנות לחיים היטשטשו בעידן רווי בדימויים מייצור המוני ובאזכורים תרבותיים. אמני פופ אימצו את הטשטוש הזה, ושילבו ביצירותיהם אלמנטים של תרבות פופולרית כמו חוברות קומיקס, פרסומות ודימויים של סלבריטאים.
יצירות איקוניות והשפעתן
היצירות המפורסמות ביותר של וורהול כוללות את סדרת פחיות המרק של קמפבל ודיוקנאות של מרילין מונרו. היצירות הללו היו פורצות דרך בפשטות ובישירות, והציגו חפצים יומיומיים וסלבריטאים בצורה חריפה וחסרת קישוט. על ידי שכפול התמונות הללו, וורהול לא רק טשטש את הגבול בין אמנות 'גבוהה' לתרבות 'נמוכה', אלא גם העיר על תהליך מסחור של התרבות ועל האופי החולף של מעמד הסלבריטאים.
הפילוסופיה של החיקוי וההעתק
הפילוסופיה מאחורי "החיים כחיקוי" בפופ ארט, ובמיוחד ביצירתו של וורהול, נטועה עמוק ברעיון שאמנות יכולה לנבוע מכל מקור, ארצי ככל שיהיה. גישתו של וורהול הייתה לקחת את מה שכבר היה מוכר לציבור ולהציג אותו בהקשר חדש ואמנותי. הפסיכולוגיה של אמנות המבט קראה תיגר על השקפות מסורתיות של מקוריות באמנות, והציע שחיקוי וחזרה יכולים להיות צורות של חדשנות.
מורשת ורלוונטיות עכשווית
מורשת הפופ ארט, ותרומתו של וורהול לה, ממשיכים להדהד באמנות ובתרבות העכשווית. התרבות הדיגיטלית והאינטרנט של היום, עם ההתמקדות שלה בשכפול, ויראליות וטשטוש הגבול בין תרבות גבוהה לנמוכה, מהדהדת את הנושאים שנחקרו על ידי וורהול ובני דורו.
תנועת הפופ ארט של שנות ה-50 וה-60 הופיעה כתגובה נועזת ופרובוקטיבית לתרבות הצריכה המתפתחת ולתקשורת ההמונים של אמריקה שלאחר המלחמה. אמני פופ, ובראשם דמויות כמו אנדי וורהול, רוי ליכטנשטיין וג'ספר ג'ונס, הפנו את תשומת לבם לחפצים ולאייקונים היומיומיים של התרבות הפופולרית, העלו אותם למעמד של אמנות וערערו על תפיסות מסורתיות של ערך אסתטי.
הפופ-ארט, היה יותר מסתם תנועה אמנותית; זה היה פרשנות תרבותית והצהרה פילוסופית על אופי האמנות והחברה. עבודתו של וורהול, המאופיינת בחיבוק של צרכנות ותרבות סלבריטאים, הגדירה מחדש את גבולות האמנות, והפכה אותה לנגישה יותר ומשקפת את חיי היומיום. מורשתו ממשיכה, ומאתגרת אותנו לראות את הפוטנציאל האמנותי ברגיל ובנפוץ.
השלכות פסיכולוגיות ופילוסופיות
כפסיכולוגים בתל אביב יש לנו עניין במושג "החיים כחיקוי" כרעיון החוצה תחומים פילוסופיים ופסיכולוגיים כאחת , ומציע נקודת מבט עשירה על התנהגות אנושית, נורמות חברתיות ואופי היצירתיות. זוהי נקודת מבט המאפשרת חקר מעמיק של הקשר בין מעשינו, מחשבותינו והסביבה התרבותית הרחבה יותר שבה אנו קיימים. מושג זה מצביע על כך שהתנהגויות שלנו, האמונות ואפילו תחושת העצמי שלנו אינן יצירות מקוריות לחלוטין אלא שיקוף של הנורמות, הערכים והדפוסים התרבותיים המקיפים אותנו. מנקודת מבט פילוסופית, תפיסת "חיים כחיקוי" מאתגרת את הרעיון של סוכנות אינדיבידואלית ורצון חופשי, ואף את תפיסת המציאות עצמה. אם המעשים והמחשבות שלנו מושפעים מאוד מהסביבה התרבותית, כמה אוטונומיה יש לנו באמת? שאלה זו נידונה על ידי פילוסופים במשך מאות שנים, כאשר חלקם טוענים שהבחירות שלנו נקבעות בסופו של דבר על ידי גורמים חיצוניים, בעוד שאחרים טוענים שיש לנו את היכולת להתעלות מעל ההתניות התרבותיות שלנו ולצמצם את הדרכים הייחודיות שלנו.
נקודות מבט פילוסופיות
אידיאלים אפלטוניים: תורת הצורות של אפלטון טוענת שהעולם החומרי הוא צל של מציאות גבוהה ואמיתית יותר. ב"משל המערה"- מציג אפלטון תפיסה הרואה את ההכרה והתפיסה שלנו רק כהשתקפויות של הצורות האידיאליות הללו. רעיון זה מצביע על כך שכל החוויות והיצירות הארציות הן חיקויים של מציאות מושלמת יותר, בלתי נראית.
תיאוריה מימטית אריסטוטלית:
אריסטו ראה באמנות חיקוי של החיים. רעיון ה"מימזיס" טוען שאמנות משקפת ומייצגת את המציאות והרגשות של הקיום האנושי. תיאוריה זו מציעה כי באמצעות חיקוי, האמנות עוזרת לנו להבין את העולם שלנו ואת עצמנו לעומק יותר.
אקזיסטנציאליזם:
פילוסופים אקזיסטניאליסטים כמו ז'אן פול סארטר עשויים לטעון ש"החיים כחיקוי" מייצגים סוג של עיוות רגשי או מה שפסיכולוג דונלד ויניקוט מכנה "אני מזוייף". עולם שבו אנשים מתאימים את עצמם לתפקידים ולנורמות החברתיות, ובכך נוטשים את טבעם וחירותם האמיתיים. בספרות, יצירות כמו "עיוורון" של ז'וזה סאראמאגו ו"1984" של ג'ורג' אורוול מתארות חברות שבהן זהות אינדיבידואלית מדוכאת והקונפורמיות נאכפת בצורה נוקשה. "נורמופט" הוא אדם שמסתגל בצורה טובה מדי לסביבה עד מחיקת כל אינדיבידואליות. נרטיבים דיסטופיים אלו משמשים כסיפורי אזהרה, המדגישים את הסכנות של חיקוי מוגזם ואת החשיבות של שימור האוטונומיה של הפרט.
פוסטמודרניזם: הסימולקרה
פוסטמודרניזם מאתגר את הרעיון של אמיתות מוחלטות או משמעויות מובנות, ומציע ש"חיים כחיקוי" משקפים את הטבע המפוצל והנבנה של המציאות והזהות. כאן, החיקוי הופך לכלי לחקר והטלת ספק במבני החברה והעצמי.
סימולקרה:
מתייחסת לעותק או ייצוג של משהו שאולי מעולם לא היה לו גרסה מקורית או אמיתית. בעולם הנשלט על ידי מדיה וטכנולוגיה, תמונות וסימנים לרוב אינם מייצגים נאמנה את המציאות, אלא הם יוצרים מציאות חדשה - כזו שיכולה להיות משפיעה, או לפעמים, יותר מציאותית מזו המוחשית.
המושג סימולקרה מתייחס לדימוי או ייצוג של מישהו או משהו, או הדמיה של מציאות. מונח זה, המושרש עמוק בתיאוריה הפוסט-מודרנית, במיוחד בעבודותיהם של תיאורטיקנים כמו ז'אן בודריאר, מתייחס ליחסים בין הממשי, הייצוג והפרשנות של הייצוג הזה. בודריאר, סוציולוג ופילוסוף צרפתי, עסק במושג באופן משמעותי בעבודתו, במיוחד ב"סימולקרה וסימולציה". לטענתו, בעידן הפוסט-מודרני, הסימולקרה מקדימה וקובעת את הממשי, ויוצרת עולם שבו ההבחנה בין מציאות לייצוג קרסה.
היפר-מציאות:
הוא מונח משמעותי בהבנת סימולקרה. בודריאר הציע שבחברה העכשווית, אנו חיים במצב של היפר-מציאות, שבו היטשטשו הקווים בין האמיתי למדומה. בהיפר-מציאות, ייצוגים יכולים להפוך למציאותיים יותר מהמציאות שהם אמורים לייצג, מה שמוביל לחוסר יציבות של ההבחנה בין מציאות לבדיה.
בודריאר מזהה ארבעה שלבים מרכזיים באבולוציה של הסימולקרה:
1. השתקפות: בשלב ראשוני זה, הסימולקרות משמשות ייצוגים נאמנים של המציאות. הן משקפות במדויק את העולם הפיזי שסביבנו.
2. עיוות: ככל שהסימולקרות מתרבות, הם מתחילות לסטות מהמציאות. הן מגזימות , מפשטות או מעוותות את המקור, ויוצרות ייצוג מעוות.
3. מיסוך: בשלב זה, הסימולקרה מסווה את היעדר המציאות. היא מסתירה את היעדר אובייקט או אירוע מקורי, ויוצרת מראית עין של מציאות לא קיימת.
4. היפר-מציאות: בשלב הסופי, הסימולקרה הופכת לאוטונומית ויוצרת הפנייה עצמית.היא כבר לא מחקה את המציאות; הם הופכת למציאות חדשה, הקיימת בתחום היפר-ריאלי של סימנים וסמלים.
התיאוריה של בודריאר: השלכות
מדיה ותרבות:
במדיה ובתרבות, לסימולקרה יש השלכות עמוקות. התקשורת מציגה לעתים קרובות גרסה שונה ואידיאלית של המציאות, שיכולה להשפיע על התפיסה וההבנה שלה.אנו נמצאים בעיצומו של שינוי חברתי שבו אנשים עוסקים יותר בסימולציה של המציאות מאשר במציאות עצמה.
טכנולוגיה ומציאות מדומה: עם התקדמות הטכנולוגיה, במיוחד המציאות המדומה, ועידן הפוסט אינטרנט- הרעיון של סימולקרה הופך יותר ויותר רלוונטי. טכנולוגיות אלו יוצרות חוויות סוחפות המאתגרות את התפיסה שלנו לגבי מה אמיתי ומה מדומה.
החברה הצרכנית: סימולקרה הם מרכזיים לתפקוד של חברת צריכה, שבה התדמית או המותג של המוצר הופכים לעתים קרובות יותר חשובים מהמוצר עצמו. זה מוביל לצריכה המבוססת לא רק על צרכים, אלא על הרצון לתדמית הקשורה למוצר.
הויכוח הפילוסופי
מושג הסימולקרה מזמין ויכוח על מהות המציאות והאמת בעולם הפוסט-מודרני. זה מעלה שאלות לגבי אותנטיות, כוחה של מדיה והשפעת הטכנולוגיה על התפיסה האנושית והחברה. יש הרואים בכך אובדן של המציאות, בעוד שאחרים רואים בו התפתחות של האופן שבו המציאות מובנת ונחווה.
השלכות פסיכולוגיות
כפסיכולוג תל אביב אני אני יודע שטשטוש המציאות הזה יכול ליצור השלכות פסיכולוגיות משמעותיות. כאשר אנו מוקפים כל הזמן בסימולקרות, אנו עלולים לאבד קשר עם תחושת האותנטיות והזהות שלנו. אנו עשויים להרגיש כאילו אנו חיים בעולם שטחי ומלאכותי, שבו האני האמיתי שלנו מוסתר מתחת לשכבות של סימולקרה. זה יכול להוביל לתחושות של ניכור, חוסר התמצאות ואובדן משמעות. אנו עשויים להרגיש כאילו איננו שולטים בחיינו, אלא שאנו עוברים מניפולציות על ידי כוחות תרבות ההמונים והצרכנות.
חיקוי כתהליך פסיכולוגי חיוני
תיאוריית הלמידה החברתית: התיאוריה של אלברט בנדורה מדגישה שחלק ניכר מהלמידה האנושית מתרחש באמצעות חיקוי. פרספקטיבה זו מדגישה את החשיבות של מודלים לחיקוי והסביבה בעיצוב התנהגות, מה שמרמז שחלק גדול מהחיים כרוך בחיקוי התנהגויות נצפו.
גיבוש זהות: מנקודת מבט פסיכולוגית, "חיים כחיקוי" יכולים להיות קשורים לגיבוש הזהות, כאשר אנשים מחקים לעתים קרובות באופן לא מודע תכונות והתנהגויות של אלה שהם מעריצים או מתרועעים איתם (Role Model) ומעצבים את התפיסה העצמית והזהות החברתית שלהם.
יצירתיות וחדשנות: באופן פרדוקסלי, לחיקוי יש תפקיד משמעותי ביצירתיות. על ידי חיקוי, אנשים לומדים כישורים וידע בסיסיים, שיכולים להיות קרש קפיצה לרעיונות וחידושים חדשים.
5 ספרים מומלצים על אנדי וורהול
Rainer Crone, Andy Warhol: A Picture Show by the Artist, The Early Works 1942–1962
סקירה טובה של עבודתו המוקדמת של וורהול משנות ה-50 - כמעט אך ורק רישומים וקולאז'ים - עם רפרודוקציות של הזמנות שהפיק וורהול עבור תעשיית הפרסום ומספר יצירות אוטונומיות שהתממשו על חשבונו. בנוסף, יש פקסימיליות על נייר צבעוני של דפים מכמה מספרי האמן המאוירים שלו. המחבר ממקם את הציורים בהקשר אמנות-היסטורי רחב יריעה הנוגע בהתפתחות האמנות והספרות האמריקאית, התיאטרון, הכלכלה והטכנולוגיה. במקביל הוא דן בפירוט לא רק בטכניקות הרישום ובסגנון הרישום של וורהול אלא גם במוטיבים ותקדימים לעבודתו.
‘Success is a job in New York …’: The Early Art and Business of Andy Warhol, exh. cat. Gray Art Gallery & Study Center, New York, et al.
קטלוג תערוכה מאויר עשיר המספק סקירה של רישומים וקולאז'ים מסחריים ואוטונומיים משנות החמישים. דונה דסאלבו תורמת מבוא אינפורמטיבי יוצא דופן לנושא; אלן לופטון וג'יי אבוט מילר בוחנים את עבודתו של וורהול בהקשר של תעשיית הפרסום בניו יורק באותה תקופה. בנספח אנשים שונים מדווחים על החוויה האישית שלהם עם האמן. בטקסט בולט במיוחד, טרבור פיירברותר בוחן את המשמעות של הומוסקסואליות באמנותו של וורהול.
Victor Bockris, Warhol: The Biography
תיאור מדוקדק ומשכנע על חייו של האמן. המחבר היה חבר ותיק וחבר ב"פקטורי" של וורהול. הוא מספר בפירוט רב על ההיסטוריה המשפחתית והילדות של האמן, על פעילותו המגוונת כאמן מסחרי, חייו הפרטיים והמקצועיים, טעמו והעדפותיו האסתטיות, חבריו, עוזריו בפקטורי ומאהביו. הטקסט אינפורמטיבי ומשעשע מאוד, אם כי ללא יומרות לניתוח אינטלקטואלי.
בדומה לספרו של ויקטור בוקריס, זו הביוגרפיה המקיפה והמרתקת ביותר של אנדי וורהול. דיוויד בורדון היה חבר קרוב וגם עבד בין השאר כמבקר אמנות. לאחר שחקר בקפדנות את הקריירה ואת חייו של וורהול, הוא מציג בפני הקורא תיאור משכנע בצורה יוצאת דופן שלא משאיר אבן על כנה. טקסט מהשורה הראשונה הן בתוכנו והן בסגנונו, ורצוף בהערות אמנותיות-היסטוריות.
Jennifer Doyle, Jonathan Flatley, and José Esteban Muñoz (eds.), Pop Out: Queer Andy
מחקר על נושא שנטו להתעלם ממנו, המשמעות של ההומוסקסואליות של וורהול - או הקוויריות - בהקשר של ציוריו וסרטיו. ההתהדרות המינית המופגנת שלו בשיבוש הגמוניה הנורמטיבית של תפקידי המגדר המקובלים באותה תקופה הייתה היבט חשוב ואגרסיבי הן בדרך שבה חי את חייו, במעגלים שבהם עבר והן של רבות מיצירותיו. בלי להיות חלוץ מיליטנטי של זכויות הומואים, אין לזלזל בהשפעתו בתחום זה.