בין אמנות ושגעון-פסיכולוגים ברחובות.

"מאז שאני זוכר את עצמי סבלתי מתחושת חרדה עמוקה שניסיתי לבטא באמנות שלי. בלי חרדה ומחלה הייתי כמו ספינה ללא הגה". אדוארד מונק

אדוארד מונק, מי שנחשב לאחד מאבות  הציור האקספרסיוניסטי ,  כותב בשנת 1891, ביומנו על האירוע שהביא אותו לצייר את "הצעקה". אחד הדימויים המשפיעים ביותר בתולדות האמנות המודרנית. באין ספור מאמרים יש התייחסות לאירוע זה כהתפרצות פסיכוטית-מה שכנראה נכון.

"הלכתי במורד הדרך עם שני חברים, השמש שקעה, השמים  הפכו לפתע לדם, והרגשתי משהו דומה

למגע המלנכוליה. עמדתי דומם, נשען על המעקה, עייף עד מוות. מעל לפיורד הכחול השחור והעיר היה תלוי

ענן של דם מתפשט ומטפטף. חברי המשיכו ללכת. ושוב עמדתי, מבוהל עם הפצע הפתוח בחזה, צרחה גדולה פילסה את דרכה בטבע."

מונק: מלנכוליה: פסיכולוגים רחובות -על השגעון כמצבור חומרים שהתרבות אינה מעכלת והאמן הופך לשפה. "מחלה, חוסר שפיות ומוות- היו המלאכים שהקיפו אותי מהעריסה, הם ליוו אותי כל חיי"

"מגופי הנרקב, פרחים יפרחו ואני בתוכם וזהו הנצח."

מונק מדבר על חוויה של חוסר נפרדות-הוא והטבע מתערבבים, כמו אצל ואן גוך- השמיים פולשים לחפצים ולאנשים -החפצים זורמים אל תוך השמיים, הכל זז, והכל חסר תנועה ומוצקות. התהום נפערת. המציאות מאבדת את ממשותה. מצד אחד אילמות נוראית מאידך צעקה שאי אפשר להתעלם ממנה.  בדידות שאי אפשר להתגבר עליה, הכאב נוכח, אבל גם היופי וגם התקווה.

 העיסוק בשיגעון ואמנות מקפל בתוכו חרדה מוכחשת, אימה מוכחשת. הפחד לאבד את עצמך. מישל איגן קורא לו -"המוות הנפשי". יש כמובן סוגים רבים של מוות נפשי הסותרים זה את זה, ולא פעם מטופלים שלי שעברו אירוע פסיכוטי ומקבלים טיפול תרופתי שנועד לאזן אותם, חושבים דווקא על החיים המוקהים על ידי התרופות כסוג של לימבו-ומתגעגעים לחיות של השיגעון. היצירתיות היא הדרך למצוא חיים ומשמעות בתוך חווית האובדן הנפשי. היא האלכימיה של הפיכת הכאב ליופי או לסוג של קול. היצירתיות היא גם דרך להשיב תחושה של שליטה בתוך הדיס-אוריינטציה שיוצר השיגעון. "כתיבה על מחלה, בייחוד אם הכותב חולה אנושות, יכולה להיות אקט של שחרור" כותב רוברטו בולניו, הסופר והמשורר הצ'ילאני הגדול.

מראשית הפסיכולוגיה המודרנית נעשה ניסיון לעשות סדר, סדר הנובע מתחושה אינטואיטיבית שיש קשר בן שיגעון ואמנות.  הסדר הזה כמו כל סדר חברתי- נועד לתמוך בהיררכיה חברתית ומוסרית ולאושש אותה.  האבחנות הפסיכולוגיות העמידו מצד אחד את השפיות (שהוגדרה על ידי פרויד דרך הקשר למציאות) ומצד שני את השיגעון, והשיגעון הוגדר כמחלה. (ויהי ערב ויהי בוקר-יום אחד).

פסיכולוג תל אביב: שגעון כשפה אחרת והאמן כמתרגם -אדוורד מונק-"הטבע אינו רק מה מה שגלוי לעין, הוא גם התמונה הפנימית של הנפש". 

אני לא אכנס לאבחנות של פוקו על אמנות ושיגעון (הוא מיקם את האמנות בתוך השפיות), אטען רק שאמנות יוצרת בנו אי נוחות לא פעם מכיוון שהיא חושפת את מה שמוסתר. את המעטה הדק של השפיות לכאורה.

 השיגעון נחוץ לנו,  אסור לדלתות להיות סגורות בצורה הרמטית, אזורי ביניים רבים שייכים לשני העולמות. "השיגעון שוב אינו אורב לאדם בארבע כנפות הארץ, הוא מסתנן לאדם, וביתר דיוק הוא מגע דק מן הדק שמקיים האדם עם עצמו." כותב מישל פוקו בתולדות השיגעון בעידן התבונה.

שיגעון הוא דבר נורא, הוא כאב איום, אין לי כוונה לעשות רומנטיזציה שלו, ועדיין האם זו סיבה -להכחיש את העובדה שהוא ביטוי לאנושי?

מריון מילנר, (1900-1998) אנליטיקאית חשובה, רבת השפעה וציירת- עסקה בשפיות מוחלטת כסוג של שיגעון,

ובשיגעון כסוג של שפיות-ב"טירופו הכבוש של האדם השפוי"(1987).

"השימוש של האנליטיקאי בשיגעון, אם הוא נעשה בשרות תהליכי הצמיחה ולא רק עבור אוננות נרקיסיסטית,

מאפשר למטופל להתחבר למה שהוא הניח שלא ניתן לשאת אותו.

החוויה יכולה להתחבר לעצמה על פני תקופות של התמוטטות במידה והאדם מקבל בעלות על השיגעון

ולומד את האמנות של מתן האפשרות לשיגעון לתרום לתנועה הכוללת.  כפי שמדגישה מילנר,

מה שנראה כמשוגע, ואולי הוא אכן משוגע, יכול להסתבר כמציל. ללא שיגעון האדם אינו יכול להיות חופשי באמת. למרות שאי שפיות אמיתית משעבדת באופן מחריד." -מישל איגן.

מונק -תהליך הציור, 3 שלבים בגיבוש הצעקה.

.אני יודעת שכשאני מסיימת לצייר, רמת החרדה שלי פוחתת. כשאני מציירת זה אומר שמשהו מפריע לי, אבל אני לא יודעת מה זה. אז זה הטיפול בחרדה". לואיז בורז'ואה. פסיכולוג רחובות על ציור כטיפול בחרדה.

"על ידי ציור צבעים, קוויים וצורות בהלך רוח מהיר, אני מנסה להעביר את התנועה של הלך הרוח הזה

כפי שצילום מעביר תנועה,  זהו מקור הציור- הקפאת החיים."-מונק

קדישמן, עלי שלכת, לוחות מתכת חלודה , חתוכים בקרן לייזר, המוזיאון היהודי בברלין.  הצעקה של מונק הפכה כבר חלק מהשפה התרבותית והרגשית של זמננו. 

"מחלה כמו הכתיבה נכפית על האדם"-חואן גרסייה ארמנדריס

."בכל פעם שאתה מצלם תמונה טובה, יש לך תחושה נפלאה של התרגשות... וכמעט מיד, הצד השני. יש לך את החרדה הנוראה והאיומה שצילמת את התמונה הטובה האחרונה שלך". סאלי מאן.

איתמר בגליקטר, מחווה לקדישמן, פיסול בנייר