החמצה, מימוש והשלמה בטיפול פסיכולוגי

"יש אנשים שלא מכירים פנטזיות מלבד אלה שהוגשמו, שלא מסוגלים לדמיין כלום ועל כן אינם רואים את הנולד, הדמיון חוסך הרבה כאב לב, מי שצופה את מותו שלו כמעט לעולם אינו מתאבד, מי שצופה את מותם של אחרים כמעט לעולם אינו רוצח, עדיף לרצוח ולהתאבד במחשבות, זה לא משאיר צלקות או עקבות אחרים. אפילו בתנועת זרוע לוכדת מרוחקת , הכל שאלה של מרחק וזמן, אם אתה קצת רחוק הלהב חותך את האוויר במקום את החזה, ואינו פוגע ההשר הכהה או הלבן אלא עובר בחלל ולא קרה דבר."-חוויאר מריאס -"לב לבן כל כך".

כבר דיברתי במקומות רבים אחרים ובצורות אחרות על הפואטיקה של היעדר, על הדרך שבה החור וה'אין' מגדיר את היש והמצוי. האין נמצא באמנות פלסטית, כמו למשל במושג החלל הנגטיבי בפיסול , בשירה ופרוזה, במוסיקה , בקולנוע, ועל הבמה. ה'אין' והחור והחלל הריק נמצאים בנפש, בתרבות ובחברה. אנו נלחמים על השבת החללים אלינו, החור שייך לנו בלעדיו נרגיש חסרים.

פיסול-חלל נגטיבי, כיצד האין מגדיר את היש. “...גדול מהחיים...אף פעם לא הבנתי את הביטוי הזה. מה יותר גדול מהחיים?"
- ניקול קראוס, תולדות האהבה. פסיכולוג רחובות, מהי הגדרת החיים?

ה'אין' נמצא בחיינו והפסיכותרפיה במובנים רבים עוסקת בהם ובהתמודדות עימם לא  פחות מאשר בהתמודדות עם היש. ה'יש' מוגדר על ידי ה'אין'. "החיים שלנו מוגדרים על ידי אובדן, אבל אובדן של מה שהיה יכול להיות; אובדן, כלומר של דברים שמעולם לא היו." אין יש בלי 'אין'. הדרך ל"מימוש", האופן שבו אנו הופכים אין ליש.  הרצייה, התשוקה והצורך נובעות ומוגדרות מחוסר, חסך, מחסור והיעדר. ללא אין ומחסור בדבר מה- אין תנועה-אנחנו נידונים לגן עדן שהוא הגיהינום. רחם חם ללא גדילה וצמיחה. מים עומדים, ביצה, שסופה להרקיב-גם אם חיצונית היא נראית פנטזיה מושלמת. 

קורס פיסול האין -מיצב של 100 יציקות של החלל תחת כיסאות. אפוקסי. רייצ'ל ווייטרד ."הדבר הגרוע ביותר," הוא אמר לי,
"היא מרירות, אנשים מסיימים בסופו של דבר כך עם כל כך הרבה טעם מר."- צ'רלס בוקובסקי, "אתה מרגיש כל כך לבד לפעמים שזה פשוט הגיוני". פסיכולוגים רחובות על תחושת ההחמצה. 

"אתה לא יכול ליצור רצון ותשוקה בלי תחושת חוסר מעוררת השראה. מה שאנחנו עושים לתסכולנו כדי להפוך אותו לנסבל - התחמקות ממנו, ביטול שלו, לזהות אותו בצורה לא נכונה, לעקור אותו, להסתיר אותו, להשליך ולהקרין אותו, להכחיש אותו, לעשות לו אידיאליזציה, וכן הלאה - מוציא את העוקץ מזנבו".

הורים המגיעים  לפסיכולוגים תל אביב של הסדנה לתהליכים יצירתיים, מתייסרים ומנסים למנוע בכל דרך תסכול מילדיהם. "לתת להם מה שלנו לא היה". חרדת התסכול הפכה לחלק מדרישת ההורות. לסוג של מוסר הורי.  זו כמובן דרך של הורים להתמודד עם החסכים של ילדותם, אבל היא הפכה גם למסר חברתי ותרבותי עכשווי. והיא יכולה לפעול בדרכים שונות, כולל העברה של אותה חרדה מפני תסכול, של ראיית התסכול  כאיום, אל הילד. פחד ממחסור, פחד מרעב, פחד מריק ומשעמום, מוביל לא פעם להפרעות אכילה מסוגים שונים. לעיתים זו אנורקסיה נפשית, דחייה והכחשה של כל רצון ורעב. סוג של אמן התענית הקפקאי. 

"הלוואי שאנשים לא היו כל כך עקשניים להיות עצמם, כשזה אומר להיות ממזרים."- רוברטסון דייויס, המלאכים המורדים-קולאז'

לעיתים זו בולימיה של סיפוקים. אנחנו דוחסים אוכל לבטן מול איום של רעב עתידי. קונים וצורכים ללא הפסק. אלא שהרעב העתידי הזה שייך לא פעם לעברנו ולא להווה שלנו. כולנו דור שני. לעיתים ההגנה המוגזמת הזו מצמיחה ילדים ללא שרירים נפשיים. אלו שאין להם לאן לשאוף כי העבר וההווה הם תמיד מלאים יותר מהעתיד, אלו שהוכתרו למלכים מבעוד מועד, אבל בממלכה שלעולם לא תתרחב, אולי הם לא יצאו לעולם מהחממה, ויעדיפו להישאר לתמיד פוטנציאל ולא אנשים פגומים ולא מושלמים, כפי שכולנו באמת. האיזון והמתח בן תסכול עודף שישבור אותנו ויהפוך לסוג של ייאוש נרכש, לבן מעט מידי תסכול הוא תמיד מורכב ומסובך כיוון שלא מדובר רק בו, הוא תמיד מלווה במסרים תת קרקעיים לגבי המציאות (שהיא מאיימת כל כך עד שאסור לתת לה לחדור), ולגבי הילד(שאם צריך להגן עליו כל כך אז הוא כנראה שברירי וחלש). נדמה לי כפסיכולוג בתל אביב (העיר השבעה והמלאה ביותר בעצמה בארץ) שעיקר מה שילדים צריכים מהוריהם זו אמונה בהם, ביכולת שלהם לעמוד במציאות, בלי להכחיש את האופי הבלתי שלם של זו. בלי להכחיש את הכאב שאלו יחוו שם.  הם זקוקים לאמפטיה והכלה של הכאב הזה ולא הכחשה שלו שלעיתים מעבירה בדיוק את המסר ההפוך. מה שאנו מפנים ממנו את המבט, מה שאנו נמנעים ממנו-הופך להיות מאיים יותר.

"אנחנו צריכים, במילים אחרות, לדעת משהו על מה שאנחנו לא מקבלים, ועל החשיבות של לא לקבל את זה".

קורסי ציור-הצחווק ההיסטרי-"יש קטגוריה שלמה של אנשים המחמיצים את עצמם בכך שהם לא מרשים לעצמם להיות מוזרים מספיק."
אלן דה בוטון,

"חיים שלא נבחנו בוודאי שווה  לחיות  ולממש, אבל האם החיים הלא ממומשים ראויים לבחינה? 

זו נראית שאלה מוזרה עד שמבינים כמה מהחיים הנפשיים כביכול שלנו עוסקים בחיים שאנחנו לא חיים, החיים שאנחנו מפספסים, החיים שהיינו יכולים לנהל אבל מסיבה כלשהי אנחנו לא מנהלים. מה שאנחנו מפנטזים עליו, מה שאנחנו כמהים אליו, החוויות שלא היו, הדברים והאנשים שנעדרים. אולי ההיעדר הוא מה שאנחנו זקוקים לו. הוא זה שגורם לנו להרגיש ולחשוב, שגורם לנו לכעוס ולהיעצב. 

כנראה שעלינו להיות מודעים למה שחסר בחיינו - גם אם זה מטשטש לעתים קרובות גם את מה שכבר יש לנו וגם את מה שזמין בפועל- כי אנחנו יכולים לשרוד רק אם התיאבון והרעב שלנו  מפעילים ודוחפים אותנו.  עלינו לשרוד את הרעב שלנו בכך שהוא גורם לנו לשתף פעולה עם הרצון שלנו. אנו מפעילים לחץ ומאלצים את העולם להיות שם בדרך שבה נוכל לנצל אותו. 

ובכל זאת אנו שמים לב במהירות כבר כילדים - וזה, אולי, הדבר הראשון שאנו שמים לב אליו - שהצרכים שלנו, כמו רצונותינו, עלולים ויהיו  תמיד בלתי מסופקים במלואם. מכיוון שהאפשרות לא להשיג את מה שאנו רוצים מטילה עלינו צל כבד, אנו נוטים, במקרה הטוב, להתייחס בצורה אירונית אל המשאלות שלנו - כלומר לקרוא לרצונות שלנו משאלות: משאלה היא רק משאלה עד, כפי שאנו אומרים, היא מתגשמת. - ובמקרה הרע, לשנוא את הצרכים שלנו. אבל אנחנו גם לומדים לחיות היכן שהוא בין החיים שיש לנו לבין החיים שהיינו רוצים.

תמיד יש את  מה שיתבררו כחיים שניהלנו, ויש את חיי הרפאים  שליוו אותם, החיים המקבילים (או החיים) שמעולם לא קרו, אלו שחיינו במוחנו, החיים הנכספים: הסיכונים שלא נלקחו וההזדמנויות שנמנעו או לא ניתנו. אנו מתייחסים אליהם כאל חיינו החסרים, כי איפשהו אנו מאמינים שהם היו פתוחים בפנינו; אבל מסיבה כלשהי -  ואנו מבלים חלק גדול מחיינו בניסיון למצוא ולהגדיר את הסיבה - הם לא היו אפשריים. ומה שלא היה אפשרי הופך בקלות רבה מדי לסיפור חיינו. ואכן, חיינו עלולים להפוך לאבל ממושך, או להתקף זעם אינסופי על החיים שלא הצלחנו לחיות.  הפערים  והחורים, החסכים שאנו סובלים וחיים איתם, בין אם הם מאולצים ובין אם נבחרים, הופכים אותנו למי שאנחנו. מכיוון שאנו מודעים יותר מתמיד לסוגי החיים הפוטנציאליים שניתן לחיות - והשפע אפשר ליותר אנשים מאי פעם לחשוב על חייהם במונחים של בחירות ואפשרויות - אנחנו תמיד רדופים על ידי המיתוס של הפוטנציאל שלנו , של מה שאולי ממתין לנו בעצמנו להיות או לעשות.

 כשאנחנו לא מהרהרים, כמו הדמות בשירו של רנדל ג'רל, ש"הדרכים שבהן אנחנו מתגעגעים לחיים שלנו, הם החיים", אנחנו מתאבלים או מתחרטים או מתרעמים על כישלוננו להיות עצמנו כפי שאנו מדמיינים שאנו יכולים להיות. אנו חולקים את חיינו עם האנשים שכשלנו להיות.

מה אומרת עלינו ההגדרה שלנו דרך הגבולות שלנו?-קורס פיסול בבטון. "אני מאמין במסכה שלי - האיש שהמצאתי הוא אני, אני מאמין בריקוד שלי - ובגורל שלי"-סם שפרד.

אנו מגלים את החיים הלא ממומשים הללו בצורה ברורה ביותר בקנאתנו באנשים אחרים, ובדרישות המודעות והלא מודעות שאנו תובעים מילדינו להפוך למשהו שהוא מעבר לנו. וכמובן, בתסכולים היומיומיים שלנו. חיינו הופכים לשיר קינה  לצרכים שאינם מסופקים ולרצונות שהוקרבו, לאפשרויות שסורבו, לדרכים שנקטעו. מיתוס הפוטנציאל שלנו יכול להפוך את חיינו לחוויית חוסר תמידי, לאובדן מתמשך ומתארך, לזעם מוחזק ולעיתים מתחזק; אמנם החוסר במיטבו מפתה אותנו אל העתיד, אבל מבלי לתת לנו לתהות מדוע נדרשים פיתיונות כאלו (אנחנו הופכים למבטיחים באמצעות ההבטחות שניתנו לנו). מיתוס הפוטנציאל גורם לאבל ולתלונות להרגיש כמו הדברים האמתיים ביותר שעשינו. והופך את התסכול שלנו לחיים סודיים של טינה. גם אם נשים בצד את השאלות הבלתי נמנעות – איך נדע אם מימשנו את הפוטנציאל שלנו? אם אין לנו פוטנציאל מה יש לנו? - אנחנו לא יכולים לדמיין את חיינו בלי החיים הלא ממומשים שהם מכילים. יש לנו תחושה מתמשכת, מעורפלת ככל שתהיה, שהחיים שאנו כן מנהלים מבוססים על החיים שנמלטו מאתנו. שהחיים שלנו מוגדרים על ידי אובדן, אבל אובדן של מה שהיה יכול להיות; אובדן, כלומר של דברים שמעולם לא היו".

"אנחנו הופכים את חיינו למהנים, ולפיכך נסבלים, על ידי תהליך שבו אנו מדמיינים אותם כפי שהם עשויים להיות; עם זאת, פחות ברור למה חיי הפנטזיה המרתקים הללו - חיים של כביכול, סיפוק מלא יותר - מהווים תרופה וריפוי עצמי. הפתרונות שלנו מספרים לנו מהן הבעיות שלנו; חיי הפנטזיה שלנו אינם - או לא בהכרח - חלופות לחיים האמתיים האלה, או מפלט מהם, אלא חלק מהותי מהם. כפי שכמה מבקרי הפסיכואנליזה מציינים בצדק, הרבה תלוי בשאלה האם החלומות בהקיץ שלנו - החיים הסודיים שלנו - יהפכו לפעולה פוליטית (ואכן, האם העולמות המועדפים עלינו הם עולמות משותפים, ובאיזה סוג של שיתוף מתרחש בהם) . אין דבר מעורפל יותר מהיחס בין החיים הנחיים והחיים הלא ממומשים. (לדוגמה, כל אחד מבני הזוג מקיים תמיד מערכת יחסים, בשים או בלי משים, עם חייו הלא ממומשים של בן זוגו; מערכת היחסים הראשונית והמפעילה שלנו היא בין מה שאנו מניחים שהוא האני הפוטנציאלי שלהם.) אז אולי עלינו לחשוב על עצמנו. כמי שחיים תמיד חיים כפולים, אלו שאנו מייחלים להם ואלה שאנו מתרגלים אליהם; אלו שלעולם לא קורים ואלו שממשיכים לקרות".( Missing Out: In Praise of the Unlived Life -Adam Phillips).

סדנת פיסול בחוטי ברזל, פיסול בחוטי ברזל מעצם מה שהוא, עוסק בחלל בן החוטים."יש מקרים שבהם אני כל כך שונה מעצמי, עד כדי כך שאני עלול להיחשב למישהו אחר בעל אופי הפוך לחלוטין."-ז'אן ז'אק רוסו, וידויים. פסיכולוגים ברחובות על הדרכים בהם אנו מממשים את עצמנו.

שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, בוגר הלימודים המתקדמים בפסיכותרפיה אנליטית המוכר על ידי American Psychological Association )- ובעל .M.A בפסיכולוגיה ואמנות (התמחות בתהליכים יצירתיים). בעל ניסיון רב בטיפולי פנים אל פנים וטיפול פסיכולוגי אונליין. אני רואה ביצירתיות -במובנה הרחב והעמוק ביותר, את מרכזה של היכולת שלנו כבני אדם להתמודד עם המציאות- זו הפנימית וזו החיצונית. " להיות אותנטי" -כותבת סימון דה בבואר-"פירושו להפוך ליצירתיים ולתבוע בעלות על מי שאנחנו, על האני שלנו, המעוצב באמצעות הבחירות שלנו." 'הסדנה' מציעה גם טיפולי נוירופידבק ברחובות בתל אביב וראשון לציון כאפשרות לטיפול קצר מועד או משלים לפסיכותרפיה.-למידע נוסף על אפשרויות טיפול-ניתן ללחוץ על התצלום המשמש קישור

"העובדה שאדם ההולך בדרכו שלו מגיע לחורבן אינה מוכיחה דבר... הוא חייב לציית לחוק של עצמו, כאילו היה זה שד פנימי הלוחש לו על נתיבים חדשים ונפלאים. יש לא  מעטים שניתן לקרוא להם  ערים מעצם זה שזומנו על ידי קול פנימי, ואז הם מיד הופכים נפרדים מהאחרים, מרגישים את עצמם מתמודדים עם בעיה שהאחרים לא יודעים עליה דבר. ברוב המקרים אי אפשר להסביר לאחרים מה קרה, שכן כל הבנה חסומה בדעות קדומות בלתי חדירות. "אתה לא שונה מאף אחד אחר", הם יקוללו, "אין דבר כזה", וגם אם יש דבר כזה, זה מיד ממותג כ"חולני"...הוא מיד מופרד ומבודד , שכן זה אדם שהחליט לציית לחוק המצווה עליו מבפנים. "החוק שלו!" כולם יקוננו. אבל אותו אדם, יודע טוב יותר: זה החוק... החיים המשמעותיים היחידים הם חיים השואפים למימוש הפרט –באופן מוחלט ובלתי מותנה - של החוק הפרטי שלו... במידה שאדם אינו נאמן לחוק של הווייתו... הוא לא הצליח להבין את משמעות חייו שלו."- קארל יונג, פסיכולוג רחובות על מה הם חיים ממומשים 

לעיון נוסף: 

להשיב חיים שלא נחיו-תומס ה' אוגדן