"הפסיכולוגים הכי טובים בארץ": "הזעם והסלידה שחשות אמהות - גם אם באופן חולף - כלפי ילדיהן"

שמי זיו אייל (יולי), אני מנהל קליניקות לפסיכותרפיה ברחובות, ראשון לציון, תל אביב והסביבה. 'הסדנה' מציעה גם טיפולי נוירופידבק כאפשרות לטיפול קצר מועד או משלים לפסיכותרפיה. למידע נוסף עלי ועל טיפולים אפשריים ניתן ללחוץ על הצילום מטה המשמש כקישור.

"אני מחליק על ברכיי ואומר, "בבקשה שזה יגמר." ואז, אני לא מוכן שזה יגמר".- אנדרה אגסי, פתוח. פסיכולוגים תל אביב על הסתירה הפנימית כהגדרה עצמית.

הנושא של אמביוולנטיות או מורכבות הרגשות האנושיים הוא אחד הנושאים המרתקים אותי ביותר, זו המשמעות של להיות אנושי בעיני וזו גם הסיבה שיש לפסיכואנליזה ופסיכותרפיה ארוכת  טווח זכות קיום, כיוון שהיא חוקרת יחד עם המטופל בדיוק את המחוזות הללו של נופי הרגש האנושי המורכב.
אם נכיר בכך או לא, אנחנו לעולם מלאי סתירות ומורכבות , "אני מאמין שלאמת יש רק פן אחד, זו של סתירה אלימה"-אומר ג'ורג בטיל, וניטשה מצביע על על כך שבדיוק אותה איכות של סתירה ומתח ברגשות האנושיים היא מה שהופך אותנו ליצירתיים ("הדרך היחידה להיות יצירתי ופורה, היא במחיר של עושר בסתירות וניגודים"-הוא אומר). יצירתיות כפי שאמרתי לא פעם, אינה עוסקת באמנות בהכרח, אלא גם ביכולת שלנו -להיות חיים ובחיים. להשתנות ולרפא את עצמנו.

בתוך השיח הזה על מורכבות הרגש, אחד המקומות המפחידים והמאיימים ביותר הוא האמביוולנטיות האימהית. כמטפל אני נתקל בנושא משני הצדדים של המטבע-הן דרך הילד הסובל והן דרך האם המתייסרת. כאב אחד לעולם לא מבטל כאב אחר, אמת אחת לא מבטלת אמת אחרת .  זה הפרדוקס והיכולת שהופכים אותנו לבוגרים נפשית, היכולת להכיל שתי נקודות מבט בו זמנית ושתי נקודות מבט מכאיבות. רק בעשרים וחמש השנה האחרונות החל השיח על מורכבות הרגש האימהי להתפתח והחלוצה שסימנה והעזה לדבר על כך בצורה חושפת ולא מתייפייפת הייתה הפסיכולוגית הקלינית רוזיקה פרקר בספר הנפלא: 'Torn in Two', שפורסם ב1995, בו היא מדברת על הבושה של נשים להודות ברגשותיהן המעורבים, רגשות שיש לכולנו. בחרתי להביא כלשונו ראיון בגרדיאן הבריטי מ 2006  שערכה מליסה בן, ראיון שמעבר לדיון בנושא עצמו, חושף את פרקר כאשה, אם ואדם בצורה מעוררת הערכה.

"כל הילדים מאכזבים, היא מבהירה, "ואם עוד לא איכזבו אותך – הם יאכזבו. כי הפנטזיה שלנו על התינוק היא לא מציאותית. אנחנו רוצים שילד יתקן בשבילנו הכל. ילד הוא החלק הכי פנטזמטי של ההורה, והוא מאכזב כי הוא אדם בפני עצמו ולא התגשמות המשאלה של הוריו".- יעל סגל, פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית, ראש המכון לגיל ינקות ע"ש זיאמה ארקין במרכז הבינתחומי הרצליה-בכתבה ב"הארץ"

קורסי פיסול-עיצוב האמביוולנטיות-כחוויה הפסיכולוגית האנושית ביותר. "בזמנים אלה אני לא יודע, כך ניתן להגיד, מה אני רוצה; אולי אני לא רוצה את מה שאני יודע ורוצה את מה שאני לא יודע."- Marsilio Ficino, The Letters of Marsilio Ficino, Vol. 3. פסיכולוג תל אביב על ביטוי רצון כאמירה אמבוולנטית.

נכור אימהי עמוק
רוזיקה פרקר, פסיכותרפיסטית ואם, מדברת על הצד השני של הערצת האימהות: הזעם והסלידה שחשות אמהות - גם אם באופן חולף - כלפי ילדיהן


"תן לי למנות כמה סיבות מדוע אמא שונאת את התינוק שלה", כתב רופא הילדים המפורסם בעולם דונלד ויניקוט ב-1947. "התינוק חסר רחמים, מתייחס אליה כאל חלאה, משרתת ללא תשלום, שפחה... הוא חשדן כלפיה, מסרב לקבל את (האוכל) הטוב שלה, וגורם לה לפקפק בעצמה..."

"הילדים שלי", כתבה המשוררת אדריאן ריץ' 20 שנה מאוחר יותר, "גורמים לי לסבל המעודן ביותר שהתנסיתי בו.  זה הסבל של האמביוולנטיות, המעבר הרצחני בין טינה מרה ועצבנות של מערכת עצבים חשופה,  לבן סיפוק מאושר. "

בן אם היא מנוסחת  בשפה דלה וקשוחה ובן אם נמסרת במילים מיוסרות וליריות, האפשרות  שאמהות עלולות לשנוא - כן, לשנוא - את ילדיהן -יש בה איכות מטרידה בלשון המעטה. הרומן זוכה פרס אורנג' של ליונל שריבר משנת 2005 "חייבים לדבר על קווין" עורר גם הוא את הרעיון הבלתי מקובל הזה של ניכור אימהי עמוק, ואת הפוטנציאל שלו לעורר מהומה חברתית.


אבל האם יש דרך אחרת לחשוב על הרגשות הקשים האלה בצורה קרובה לחיים  יותר?
עבור רובנו המכריע, אמביוולנטיות אימהית לא תוביל לירי המוני באולם ספורט בבית הספר ולמשפט רצח. אבל כן נצטרך לדבר על  דיכוי (או לא דיכוי) הדחף -  לפגוע בתינוק שבוכה בלי סוף, לסטור לילד המיילל כל הדרך הביתה מבית הספר או לזרוק נער מתבגר עצבני מהבית.

אמהות רעות הוא הנושא של כנס שיתקיים היום בספריית הנשים בלונדון. בזמן שדר' אימלדה ווילהאן תנתח הצגת שורה של אמהות רעות בסיפורת הפופולרית המודרנית משנות ה-60 ועד היום, הסופרות הלן סימפסון וקייט פולינגר יקראו מהסיפורת שלהן, וינסו לגעת בתענוגות ובייסורי האמהות המודרנית.

אבל רוזיקה פרקר היא זו שתתמודד עם הנושא האפל ביותר: הנדנדה הרגשית הנעה בן אהבה ושנאה הקיימת בתחושות של נשים רבות כלפי ילדיהן. פרקר מתמודדת עם שאלת האמביוולנטיות האימהית כבר כמעט שני עשורים. פסיכותרפיסטית וסופרת, היא המחברת של Torn in Two: The Experience of Maternal Ambivalence, שפורסם לראשונה ב-1995, אך תוקן והוצא מחדש על ידי Virago בשנה שעברה, ספר שנותר כאחד הביטויים והתאורים החשובים  ביותר הזמינים  בנושא מורכב זה.

פרקר היא אישה נאה, בעלת שליטה עצמית, המדברת במשפטים רהוטים ומנוסחים היטב. אפשר בקלות לדמיין כמה קל  לשבת מולה ולשפוך החוצה את כל המצוקות הטריוויאליות לכאורה, אך למעשה הבעייתיות, של השגרה האמהית היומיומית.

מה הוביל אותה לנושא הזה?
"בשנות ה-70, הרבה לפני שילדתי ילדים, עבדתי בחברת Spare Rib(הוצאה לאור). קיבלנו אז כל כך הרבה כתבי יד שדחינו מנשים ה'מתוודות' על הבדידות והבושה שלהן,  בכך שהאמהות לא הייתה האושר הצרוף לו ציפו. גם כיום אני מתוסכלת כל כך  כשאני שומעת תיאור של הפמיניזם כ"אנטי-אמהות".  אנחנו אפשרנו לנשים להכיר באומללות האימהית.

קורס פיסול פמיניסטי-הלן צ'דוויק-הפסיכולוגיה של האישה כמיכשור אמהי ".אולי צריך אומץ כדי לגדל ילדים..."
- ג'ון סטיינבק, מזרחית לעדן. פסיכולוגים תל אביב על אמהות כאומץ רגשי.

"ואז בשנות ה-80, הוכשרתי כפסיכותרפיסטית והתחלתי להבין מדוע אמהות 'התוודו' (כעל פשע) ואיך חקירת הדו-קיום של אהבה ושנאה יחד, בעצם מעמיקה את היכולת שלנו כאמהות. כמובן,  העובדה שילדתי ילדים בעצמי וצללתי לתוך עולם האמהות. - מרחב מאתגר  אבל גם כל כך מנחם - היתה מכריעה".
אז האם הספר שלך הגיע כתגובה ישירה לחוויה של ההורות?
"היו לי ילדים די מאוחר בחיים - בגיל 40 ו-41 - לאחר שהשלמתי עם חיים ללא ילדים. אז אני עדיין מופתעת וכל כך אסירת תודה על כך שיש לי אותם. אבל באותו זמן- בגלל שהם היו מתנה כל כך לא צפויה, הדו-קיום של אהבה ושנאה נראה לי בלתי נסלח במיוחד ונאלצתי להתמודד עם זה."

"היה לי קשה להפליא לאזן את החוויה בה אוהבים אותך כל כך ובו בזמן מאשימים אותך בצורה כל כך אינטנסיבית. כאמא לילד קטן את ניחנה בכוח הקסום לנשק את הפצע, אבל  אז מאשימים אותך במרירות על כך שהכאב לא נרפא".

האם שנאה היא באמת המילה הנכונה? האם מילים קטנות יותר כמו כעס או תסכול לא מבטאות זאת בצורה נכונה יותר?
"ובכן, כן, שיחקתי עם מונחים כמו חיובי ושלילי. אבל בסופו של דבר, נראה ששום דבר לא תפס את איכות הרגשות הגולמיים שיש לכל כך הרבה הורים- כמו 'שנאה'".

עבור פרקר, ספרה והעבודה הפסיכואנליטית שלה הם כולם חלק מאותה משימה מתמשכת: "לאפשר לאמהות לחוש בעלות-גם אם רק לרגע חולף - על הזדון, העוינות, הכעס, הזעם והסלידה שהן חשות - כלפי הילדים שלהן. אם החווה פחד ובושה לנוכח הכעס שלה, יכולה להיכנס למעגל שבו השנאה באמת גוברת על האהבה. היא מרגישה אמא רעה ולא טבעית, לא נורמלית.  הבושה שלה גוברת ועד מהרה הילד נתפס כלא יותר מאשר  כדמות שנואה רודפת  ומעוררת אשמה". כאן, מבחינתה מצוי: "ההבדל המכריע בהחלט בין אמביוולנטיות נסבלת ובלתי נסבלת".

פיסול נשי-הפסיכולוגיה של הנשיות. "ילדים הם סכינים, אמרה אמא שלי פעם. הם לא מתכוונים, אבל הם חותכים. ובכל זאת אנחנו נאחזים בהם, נכון, אנחנו מצמידים אותם אלינו  עד שהדם יזרום".- ג'ואן האריס, הנערה ללא צל. פסיכולוגים בתל אביב על אמהות כמתח של ניגודים.

רק על ידי הכרה ברגשות הקשים יכולה אמא להתחיל לחשוב - בצורה יצירתית - על מערכת היחסים האמיתית שיש לה עם ילדה. "לאישה אחת שראיינתי לספר הייתה ילדה מאוד "לעומתית", והיה לה יותר ויותר קשה להתנהג  כאם הסובלנית, האוהבת והמכילה שהיא חשבה שהיא צריכה להיות. היא אמרה, 'הרגשתי כמו ציפור בכלוב, יושבת ושרה בנאמנות על המוט שלה את התפקיד שלה״. יום אחד היא נשברה. היא הצליחה להודות - סוף סוף - במידת הכעס והכאב שחשה".

אז האם הילדה הפסיקה את ה"אקטינג אאוט" ?
"כן, היא כן." פרקר מחייכת. "את מבינה, ילדים צריכים לעתים לשגע אותנו. הם צריכים להוכיח לעצמם  שיש להם השפעה, שאפשר לפגוע בהורה, אבל אז להשלים איתו - ושההורה יסבול זאת. אם האמא יכולה להיות עצמה עם הילד, ולהראות בכנות: שמחה, שנאה, אהבה, סיפוק - את מכלול הרגשות - זה מה שיעזור לילד להכיר את עצמו ולקבל את עצמו."

הסתירה הפנימית בפיסול, פסל ביציקת אפוקסי, סדנה לאפוקסי, הפסיכולוגיה של הסתירה הפנימית. "אבות. אמהות. עם כל האכפתיות ותשומת לב. הם ידפקו אותך, בכל פעם."- צ'אק פלאניוק, סניף. פסיכולוג תל אביב- החרדה מפני סכינים רגשיות כחלק מהקשר ההורי.

פרקר מאמינה שכיום  שיש יותר קבלה ציבורית של הטלטלה הזו בן רגשות אימהיים מנוגדים, מאשר לפני 20 שנה, אבל אמהות כיום מתמודדות עם לחצים חדשים ועזים.  -לא רק סביב הנושאים המדוברים  של המתח בין אמהות ועבודה, אלא הבעייתיות של שלל תוכניות הדרכה להורות. אלו מציעות מרחב מועיל "בו ההורים יכולים להישען אחורה ולחשוב על מה שהם עושים", אומרת פרקר, אבל הן גם מערימות ומגבירות את הלחץ על אמהות. "אישה אחת אמרה לי, 'אני תמיד יושבת לראות את סופר-נני עם עט ונייר ביד, אבל ככל שהתוכנית ממשיכה, אני מרגישה יותר ויותר רע עם עצמי'".

מה עם אבות? האם אין להם אותם רגשות?
ובכן, כמובן שכן, אומרת פרקר, אבל נשים, בניגוד לגברים, תמיד עומדות בפני "אידיאל אימהי" בלתי ניתן להשגה, שעשוי להיות הבעיה הגדולה ביותר שלנו.

יואן אוגלו -חוגי ציור בתל אביב. "אולי זה פשוט תפקידה של בת, לעצבן את אמה."- צ'אק פלאניוק, יומן. פסיכולוגים בתל אביב על יחסי בנות  ואמהות.

פארקר היא אם לילדים בני 19 ו-20. "לחלק מהנשים קלה יותר האמהות לתינוקות מאשר למתבגרים, ולהיפך. נשים אולי שונאות אותי על כך שאני אומרת את זה, אבל אני נהנית מהאמהות שלי כשהם בני נוער", היא אומרת. "לדבר קל לי יותר מאשר לשחק."
כן, היא אומרת, "אותם דברים שהעצימו את הקונפליקט של אמביוולנטיות אימהית כשהילדים שלי היו קטנים, זהים לאלו שיצרו קושי כשהפכו לבני נוער. שמעתי את אותו בכי בנימה  של תוכחה כשהם היו תינוקות, כמו בביקורת שהם ביטאו עלי שנים מאוחר יותר, כבני נוער. ומכיוון ש אמהות היא תהליך רב-דורי, שמעתי את גם את הביקורת של אמי במילים ובתלונות שלהם".

לדברי פרקר,בעולם בן זמננו, של המודעות והעיסוק האינטנסיבי בחינוך ובגידול ילדים, אמהות נמצאות בעמדה בעייתית. " הן נשפטות משוטרות ומבוקרות על ידי החברה, -והן  גם שופטות את עצמן בחומרה. כשהתחלתי בעבודה הזו, חשבתי שאגלה שאשמה היא הרגש האימהי שהפך את האמביוולנטיות לבלתי ניתנת להתמודדות והכלה אבל זה לא כך. .זו בושה. והבושה נובעת מתחושת נחיתות. תחושה נוראית של "אני לא עומדת בדרישות".

בשום מקום תחושה זו לא ברורה יותר מאשר בעולם החינוך המודרני, שבו האמהות "מרגישות את העיניים השיפוטיות של העולם עליהן, בכוח מעורר בושה במיוחד. בכל שנה הילד שלה נבדק ומוערך פומבית וכל שנה היא מרגישה נשפטת על ידי התוצאות. זה כאילו האימהות שלה זוכה לציון נכשל או עובר. מכריחים אותנו להתקרב מדי בדיוק בזמן שבו המתבגרים שלנו צריכים להתרחק."

היא מספרת את סיפורה של אישה שהגיעה לערב הורים של בתה, "וכמעט פניו של כל מורה נפלו כשהוא ראה את תג השם שלה. לבסוף היא הסתובבה אל בתה וצעקה, 'איך את יכולה לעשות לי את זה?' היא הרגישה בושה נוראית ,וכעס על עצמה וזעם על בית הספר".

היא מדגישה בלהט ש"אנחנו צריכים לחזור מהאובססיה לדירוג ומדידה של  הילדים שלנו - ושל בתי הספר והאוניברסיטאות שלהם. עלינו להכיר בתכונות השונות, במיומנויות השונות שיש לילדים, במקום ליצור ולהטיל עליהם ציפייה אחידה ומעיקה. "

פיסול האישה, הפסיכולוגיה של ההשלכה החברתית. "החופש נחשב בכל מקום כהתקדמות מוחלטת של המין האנושי, ועם החותם שנקבע עליו על ידי זכויות האדם, השחרור מתחיל מהרעיון של הייעוד הטבעי מראש להיות חופשי: להיות 'משוחרר' פוטר את הישות האנושית מרוע מקורי, מחזיר לה מטרה, שמחה ויעוד טבעי. זוהי הישועה שלנו, קודש הטבילה האמיתי של האדם המודרני והדמוקרטי.
 זו אוטופיה. הדחף הזה לפתור את האמביוולנטיות של טוב ורע ולקפוץ מעל צילו של האדם לחיוביות מוחלטת הוא אוטופיה. האמביוולנטיות היא מוחלטת, והדברים המשוחררים משוחררים באמביוולנטיות מוחלטת. אתה לא יכול לשחרר את הטוב בלי לשחרר את הרוע. לפעמים הרע אפילו מהיר יותר מהטוב, כחלק מאותה תנועה. בכל מקרה, מה שיש לנו כאן הוא דה-רגולציה של שניהם".- ז'אן בודריאר, אינטליגנציה של הרוע או ברית הצלילות פסיכולוגים בתל אביב: על התמודדות עם האמבוולנטיות האנושית דרך בריחה לקיצוניות.

המסרים של פארקר חשובים כל כך, כי הם נמנעים הן מרגשנות והן מאידיאליזציה, שתיים מהמלכודות הרגשיות שלאמהות קל  כל כך ליפול אליהן. הכתיבה שלה על הנושא נוסחת ביטחון בדיוק בגלל שהיא מבוססת על ריאליזם מוחלט. "כל שלב באימהות נושא את העבודה הרגשית הקשה שלו, עד לשלב האחרון, עד לזקנה העמוקה, שבה אנחנו עלולים להיות תלויים בילדים הבוגרים שלנו ולזעום על כך.

"אמא צריכה להכיר את עצמה, לעמוד ברגשות המגוונים, הסותרים, לעתים קרובות הסוחפים, שמעוררת האימהות. זה לא משנה אם היא נשארת בבית, יוצאת לעבודה, בת זוג או רווקה. רק אמא שיכולה להתמודד עם המורכבות והסערה הפנימית שלה יכולה להבין את זו של הילד שלה. רק על ידי קבלת העובדה שלפעמים את אמא רעה, תוכלי להיות אמא טובה." אמן לזה.

"במצבים הבסיסיים ביותר - כשאנחנו יודעים מה אנחנו עושים, כשאנחנו עוסקים במוכר - מספיקות הנטיות הבסיסיות האלה. עם זאת, המצבים האמיתיים שלנו כמעט תמיד מורכבים יותר. אם דברים או מצבים היו פשוטים או פשוטים באופן חיובי או שלילי, טובים או רעים, לא היינו צריכים לשפוט אותם, לא היינו צריכים לחשוב על ההתנהגות שלנו, וכיצד ומתי יש לשנות אותה -  לא היינו צריכים לחשוב  בכלל. עם זאת במציאות, אנו מתמודדים עם הבעיה המתמדת של אמביוולנטיות  של משמעות, כלומר שדברים או מצבים עשויים להיות רעים וטובים בו זמנית (או טובים בשני אופנים סותרים; או רעים, בשני אופנים סותרים).- ג'ורדן ב. פיטרסון, מפות המשמעות: הארכיטקטורה של האמונה. פסיכולוג תל אביב על אמבוולנטיות כמצב ההרגשי האמיתי שלנו.