12 אמני קרמיקה מרכזיים
12 קרמיקאים בולטים באמנות
12 אמני הקרמיקה המפורסמים הללו שינו את הפיסול בחימר, הכדרות ואמנות הקרמיקה, ומשפיעים על נקודת המבט דרכה פיסול בחימר וקרמיקה נתפסים כיום. הם מאתגרים בעקביות גבולות, מורדים בנורמות, ומגדירים מחדש מהי אמנות בכלל ומהו מקומה של הקרמיקה בתוכה. למרות שבאופן מסורתי נעשה שימוש בקרמיקה לחפצים פונקציונליים או דקורטיביים, הקרמיקה הפכה למדיום שנמצא יותר ויותר בשימוש על ידי אמנים עכשווים. הנה עבודתם של כמה אמני קרמיקה עכשוויים חשובים מרחבי העולם. ואתחיל דווקא באמנים שלא הכנסתי לרשימה זו וכתבתי עליהם בנפרד ועדיין קשה לחשוב על פיסול קרמי מבלי להתייחס אליהם-
גרייסון פרי, קן פרייס, ואיי וויוויי עליו כתבתי במסגרת הפסלים החשובים בפיסול עכשווי. ולהלן רשימה אישית של 12 אמני הקרמיקה החשובים:
1.בטי וודמן
Betty Woodman: :"קדר עושה משהו שחי בסיטואציה".
בטי וודמן-קרמיקה כשפה אישית
בטי וודמן (1930–2018) מוכרת כאחד הקולות החשובים ביותר באמנות האמריקאית שלאחר המלחמה, לאחר ששילבה פיסול, ציור וקרמיקה לשפה אישית מקורית. באמנות שלה חקרה מגוון מסורות היסטוריות של אמנות עתיקה ומודרנית (בעיקר מסורת החימר הים תיכונית) כמו גם אמנים מודרניסטים כמו מאטיס ופיקאסו ושילבה אותן לכלל מיתולוגיה אישית המדברת על מגדר, מודרניזם, מלאכת יד, אדריכלות וביתיות. בשנים מאוחרות יותר היא שילבה באמנות שלה ציור, מולטימדיה ובנתה תצוגות שיצרו סצנות בעלות מרחב, גוף ודרמה של ציור היסטורי אפי. היא התחילה כקדרת סטודיו מוקדמת בשנות החמישים; במהלך העשורים שלאחר מכן, היא יצרה חזון חדש וקיצוני של איך קרמיקה יכולה לתפקד בהקשר של אמנות עכשווית. היא משלבת חומרים יוצאי דופן עם טכניקות זיגוג קרמיקה עתיקות.
2. ברטוזי וקסוני.
אמנות הקיטש כמרד: ברטוזי וקסוני.
Bertozzi & Casoni "רק בריקבון שבו אתה יכול לתפוס חיים אמיתיים, אתה יכול לראות את מהותו של אדם. לא בציפוי המבריק שהוא פשוט גלזורה נפלאה ומתעתעת."
גיאפולו ברטוזי נולד ב-1957 בבולוניה וסטפנו דל מונטה קאסוני נולד ב-1961 בלוגו די רומניה ונפטר ב2023. Bertozzi & Casoni נוצרה בשנת 1980. מאז לימודיהם המוקדמים במכון לקרמיקה פאאנצה, הם התעניינו בייצוג המציאות העכשווית המעוותת, על ידי שימוש באירוניה וגרוטסקה תוך שהם משמשים מעין ליצן חצר מודרני המודיע שהמלך עירום . הקרמיקה שלהם משמשת ליצירת קצרים קוגניטיביים בתקשורת ולהצעת פרשנויות חדשות לתופעות חברתיות, תרבותיות, כלכליות ופוליטיות. הם החלו את דרכם בפיסול. לאחר מכן, הצמד היצירתי, שלמד באקדמיה לאמנויות בולוניה, התמקד ביצירת "קרמיקה חדשה" והפיק את יצירותיהם הראשונות באמצעות מיוליקה פוליכרמית דקיקה. עבודתם שהוצגה במוזיאונים רבים, נעה בין סוריאליזם קומפוזיציוני להיפר-ריאליזם פורמלי, נוגעת באמנות הקיטש וחוקרת את הבזבזנות של החברה העכשווית תוך שימוש באמנות התיעוב והגועל (ABJECT ART).
3.אלב אבוזיה סיסבי
כדרות עכשווית: אלב אבוזיה סיסבי: "פשטות הוא הדבר הכי מסובך בעולם"
Alev Ebüzzia Siesbye: "פשטות הוא הדבר הכי מסובך בעולם. כי כדי להגיע אליה צריך לעבור ולהעביר דברים דרך מסננים רבים..."
אלב אבוזיה נולדה באיסטנבול בשנת 1938 הפכה בהמשך הקריירה למעצבת במפעל הקרמיקה Eczacıbaşı ובמפעל הפורצלן המלכותי הדני בקופנהגן. היא הקימה את בית המלאכה הראשון שלה בקופנהגן ב-1969, והעבירה את בית המלאכה שלה לפריז ב-1987.
הקרמיקה של אבוזיה אורגנית, ובו בזמן מחמירה וקפדנית. היא שואבת השראה מהתרבויות של מסופוטמיה העתיקה, מצרים ואנטוליה. כשעברה לקופנהגן ב-1963 היא גילתה את העיצוב הקרמי המודרניסטי הדני ושילבה בקרמיקה שלה טכניקה סקנדינבית. במהלך השנים, שיכללה אלב אבוזיה סיסבי את הווריאציות המאוד אישיות שלה על צורת הכד והקערה הבסיסיים, דרך ביטויים חומריים של המשכיות הממזגים עבר והווה והשפעות תרבותיות רבות. "לא יכולתי לעשות את מה שאני עושה אם הייתי נשארת באיסטנבול או אם הייתי נולדת בדנמרק וחיה כאן כל חיי. Vive le mélange des cultures!' (תחי התרבות בת התערובת).
היא יוצרת חפצים המיועדים לשימוש יומיומי שהם גם יצירות אמנות בפני עצמן. העיצוב האסתטי הנקי וצבעי הזיגוג שנבחרו בקפידה הם היבטי הליבה בעבודתה. רבים מהכלים שלה מאוזנים על בסיס בלתי נראה המחזיק את החפץ על פני השטח בתנוחה המתריסה כנגד כוח המשיכה.
4.קאטסויו אאוקי
חוג פיסול קרמי: קאטסויו אאוקי: : פיסול המבוסס על רקעים היסטוריים ורעיונות, מיתוסים ואלגוריות.
Katsuyo Aoki: "הסגנונות והצורות הדקורטיביות שאני רומזת אליהם ומשלבת בעבודותיי מכילים כל אחד סיפור המבוסס על רקעים היסטוריים ורעיונות, מיתוסים ואלגוריות".
אאוקי נולדה בשנת 1972 בטוקיו, יפן. האמנית, בוגרת המחלקה לקרמיקה באוניברסיטת תמ"א לאמנות (Tama Art University) יוצרת יצירות המדגישות את המאפיינים הקישוטיים, המלאכותיים והנרטיביים שנדחקו החוצה בהשפעת המודרניזם. אאוקי מנסה לבנות שפת ביטוי מורכבת ומלאת פרדוקסים וסתירות. קישוטיות הבאה לביטוי כמעט מוגזם במשטחים החיצוניים המוגזמים של יצירותיה והופכת למבנה סוריאליסטי מטיל אימה המטיל ספק ביחסינו עם החיים והמוות . היא כותבת:
"אני משתמשת בקרמיקה כטקסט בשפת הביטוי שלי, ומשלבת סגנונות דקורטיביים שונים, דוגמאות וצורות סמליות כציר העיקרי שלי ביצירת העבודות שלי.
הסגנונות והצורות הדקורטיביים שאני רומזת אליהם ומשלבת בעבודותיי מכילים כל אחד סיפור המבוסס על רקעים היסטוריים ורעיונות, מיתוסים ואלגוריות. קיומם בעידן הנוכחי גורם לנו להרגיש דברים רבים,; הערצה, איזשהם רגשות רומנטיים, תחושת חוסר פריון ורגישות מההגזמות והוולגריות שלהם.
ומצד שני, הם גורמים לנו לחוש שלווה, פליאה ויראה שכמעט ניתן לתאר כדתיים, כמו גם דימוי כמושא פולחן.
על ידי ציטוט של תמונות כאלה, אני מרגישה שאני מסוגלת להביע - אווירה- שהיא חלק מהעולם המורכב בעידן הזה.
למעשה, מספר הסגנונות והצורות הדקורטיביות שאני מצטטת מחזיקים בו זמנית במשמעות אלוהית וולגרית בעידן הנוכחי, והם בעלי איכות לא רציונלית הסותרת זו את זו, שלדעתי מבטאת היבט חשוב בעידן העכשווי שבו אנו חיים.
כמו כן, לטכניקת הקרמיקה יש מסורת שהייתה חלק מההיסטוריה של העיטור לאורך זמן, ואני מרגישה שהעדינות והמתח השברירי של החומר המהותי מבטאים היטב את הרעיון שלי."
5. באוק דה ורי
Bouke De Veries "יְצִירָתִי. איקונוקלאסטי. עַתִיק. מוֹדֶרנִי. רְצִינִי. מַצחִיק."
קִינְצוּגִי-באוק דה ורי-הרס יצירתי.
יופיו של ההרס היצירתי. דה וירי נולד בשנת 1960 באוטרכט, הולנד. לאחר שלמד באקדמיה לעיצוב איינדהובן ובסנטרל סנט מרטין בלונדון, האמן, שעבד עם שמות כמו ג'ון גליאנו וסטיבן ג'ונס, פנה למחלקה לשימור ושיקום קרמיקה במכללת ווסט דין. במקום לבנות קרמיקה, הוא מעדיף להרוס אותה בצורה יצירתית. האמן, שהתוודע לטכניקת הקִינְצוּגִי במהלך שנות עבודתו בשימור, מייצר עד היום עבודות בטכניקה זו. הוא לא רק משתמש בטכניקה זו אלא גם משחק איתה מבחינה קונספטואלית. דה וירי ממחזר יצירות קרמיקה שבורות לאחר טראומה ובמקום לשחזר אותן, הוא מבטל אותן. במקום להסתיר זאת, הוא מדגיש את מעמדן החדש, ויוצר סיפור, וערכים חדשים שבהם השבר הופך לעמוד השידרה. כפסיכולוג בתל אביב קשה לי לא לחשוב על עבודתו כדימוי לצמיחה פוסט טראומטית בו השבר או הסדק כדברי ליאונרד כהן הוא המקום ממנו בוקע האור.
המרווחים בין השברים הופכים לחלק מהותי מהמבנים והאובייקטים מקבלים לעתים איכות קוביסטית. בחלק מהעבודות הצופה עשוי להתבלבל באשר להיכן נגמרים גבולות החפצים המקוריים והיכן מתחיל האמן, מה שהופך את העבודה לסוג של מיתולוגיה אישית ביוגרפית ויוצר שפה חדשה.
6. מגדלין אודונדו
פיסול בחימר-מגדלין אודונדו: "אני לא רואה את ההבדל בין פסל פיגורטיבי לכלי פיגורטיבי".
Magdalene Odundo: "מכל המדיומים, חימר הוא המגוון, הגמיש והאנושי ביותר."
"תמיד השוויתי בין החימר לאנושי שנמצא בתוכנו, שברירי כמו הגוף שלנו. בכל רגע זה יכול להתהפך. זה נמצא על בהונותיו, אבל אם תלחץ מעט על הציר הלא נכון, זה ישבור לך את הלב". מגדלנה אודונדו היא נולדה בניירובי ניגריה בשנת 1950. היא סיימה את המחלקה לעיצוב גרפי ואמנות באוניברסיטה הפוליטכנית הלאומית קאבטה ועברה לאנגליה ב-1971 כדי להתרכז בעיצוב גרפי. התעניינותה בקרמיקה החלה במהלך שנותיה באנגליה, והיא למדה טכניקות חרס מסורתיות בעבודת יד במרכז להכשרת קדרות שבה ביקרה באבוג'ה במהלך נסיעותה לניגריה בין השנים 1974-1975. אודונדו בונה ביד את הכדים שלה בטכניקות עתיקות. גוש חימר נצבט כלפי מעלה לגוף מלא ומעוגל, אליו היא מוסיפה את גלילי החימר שיהוו את הכתף, הצוואר והפה. הם מלוטשים בעוד החימר בשלב העור ביבושו, מרוססים בטרה סיטילטה, ואז מלוטשים שוב.
הכלים הכתומים נשרפים בתנור חימר הפועל על גז בשריפה מחמצנת. הכלים השחורים נשרפים כמו הכתומים בשריפה ראשונה ואז מונחים במיכל מתכת (Saggar) ונשרפים בשריפת רדוקציה (בה חמצן מוגבל חלקית) עד חמש פעמים להשיג את העומק הנכון של הצבע. טכניקות אלו, בהן השתמשו היוונים והרומאים, שואבות השראה גם מאמנות סין ומקסיקו. הכלים של אודונדו הם דימויים ומטפורות של גוף האנושי ובעיקר גוף האישה. אזורים מוגבהים דמויי עצם מזכירים חוליות, גרוגרת או טבור; התרחבויות דרמטיות יוצרות קו מתאר של לסת או שיפוע של ראש ומטשטשים את הגבולות בין הפשטה ופיסול מופשט לפיסול פיגורטיבי. אודונדו מציינת: 'אני לא רואה את ההבדל בין פסל פיגורטיבי לכלי פיגורטיבי'.
קלייר טוומי- מייצג קרמי: "חתיכה אחר חתיכה". קרמיקה כמדיום למעורבות, מפגש ודיאלוג.
קלייר טומיי פורצת את גבולות הקרמיקה על ידי הפיכתה למדיום למעורבות, מפגש ודיאלוג. מה שמייחד אותה הוא קנה המידה והאופי המרווח של המייצגים שלה, המעודדים את הצופים לקחת חלק פעיל הן ביצירה והן בפרשנות והתבוננות. המיצבים של קלייר טומיי מוגדרים דרך הזמן והחלל וההקשר החברתי וההיסטורי שבו נוצר המיצב ולעתים קרובות הם מתקיימים רק במסגרות אלו זוהי אמנות תהליכית או אמנות כתהליך וחלק מהמייצגים שלה נעלמים, נהרסים או גוועים במסגרת העבודה. לעתים קרובות אופן ההתנהגות של הצופה נכלל רעיונית בעבודותיה של טוומבי זה, למשל, יצירת האמנות Conscience/Consciousness (2003-תודעה/ מצפון), שבה טומאי כיסתה את רצפת הגלריה באריחי קרמיקה דקים מאוד שנשברו כשדרכו עליהם .טומיי מעורבת באופן פעיל במחקר ביקורתי בתחום האמנויות השימושיות, כולל כתיבה, אוצרות ויצירה. היא פיתחה את אמנות הקרמיקה, אל תוך אמנות המייצג, תוך מחד הרחבתה מחוץ לגבולות החפץ לקנה מידה גדול הרבה יותר, ומאידך שמרה על המגע האינטימי בחימר כחומר המוגדר דרך סופיותו האנושית כל כך.
8.ארלין שכט
ארלין שכט: קרמיקה המתריסה כנגד כוח הכבידה ונראית כאילו נופלת, מתעוותת, מתכופפת ונמסה.
Arlene Shechet: "זהו חוסר סדר ההופך לסדר, היעדר צורה ההופכת לצורה. זה הרגע שאני מנסה לתפוס."
ארלין שכט (1951 ניו יורק) היא פסלת הידועה בשילוב בין אלמנטים שונים, סידורים מעורפלים וארעיים ופרדוקסים חזותיים בהם גבולות קורסים.
עבודותיה מתריסות כנגד כוח הכבידה ונראות כאילו הן נופלות, מתעוותות, מתכופפות ונמסות. כפסיכולוגים בתל אביב אנו חושבים על הפסלים של ששט כמצבי משבר בהם מופעלים לחצים אדירים על החומר, החושפים או מאלצים אותו לגלות את פוטנציאל הביטוי הרחב ומלא הסתירות שבו, אך גם מקרבים אותו לתהום. עבודתה של ששט טכנית ביותר אך גם אינטואיטיבית לחלוטין, עושה שימוש באימפרוביזציה ואלתור ומבקשת לבחון את הצחוק ההיסטרי והפתוס של החוויה האנושית. שכט, שינתה את נוף הקרמיקה מאז שהחלה לעבוד עם חימר בשנת 2007, תוך שהיא מאמצת את הדואליות המובנית של החימר - גמישותו ועמידותו, שבריריותו וחוזקו הנוקשה, היא הובילה את התעוררות בשימוש בקרמיקה באמנות עכשווית באמצעות הניסויים שלה עם זיגוגים, צורות היברידיות ושילוב חומרים שונים כבסיס. היא רואה בלקיחת סיכון, ביחסים בין מתח ואיזון , דחיית הבינאריות, היתמסרות והנעת הדיאלוג בין מתחים בסיסיים- עקרונות לא רק של צורה וחומר באמנות, אלא של החיים עצמם. יש לה גישה ניסיונית לפיסול קרמי שבו היא מאתגרת את גבולות הצבע, כוח המשיכה והמרקם. היא שואבת השראה מצורות מסורתיות ושימוש בצבע, אבל משלבת את עבודות הקרמיקה שלה עם בסיסים העשויים מעץ, פלדה או בטון.
9. קתי באטרלי
קתי באטרלי מעוותת ושוברת את הצורות הקרמיות בדרכים המורדות במשמעות שלהן.
Kathy Butterly: "החומרים עצמם לוקחים על עצמם תפקידים ביצירה, הופכים לגיבורים או נבלים. אני עדיין נהנית לעבוד על הצורות שלי בקנה מידה קטן יותר וגם הן משתנות. ..הם עדיין מתייחסים לגוף ובמקביל הופכים יותר מופשטים."
הפסלים הגחמניים של קתי באטרלי מוסיפים פרק מרגש לסיפור המתמשך של קרמיקה כצורת אמנות משובחת. עבודתה של קתי נבדלת על ידי חקר הצורה והצבע שלה, ומאתגרת ללא מורא מוסכמות הקשורות לקרמיקה. דרך האמנות שלה, באטרלי עוסקת במושגים הנעים מחומריות וקוויות ועד להיסטוריה של הכלי. היא משתמשת בצורות קרמיות מסורתיות כנקודת המוצא שלה, ומתייחסת לתבניות ההיסטוריות הללו כ"קנבס" שלה; עם זאת, באטרלי מעוותת ושוברת את הצורות הללו בדרכים המורדות במשמעות שלהן. לאחר מכן היא מוסיפה שכבה על שכבה של זיגוג - לפעמים עד כדי יצירת נפח נוסף - ושורפת את העבודות שוב ושוב. הצבעים והמרקמים שבוחרת באטרלי ויחסיהם זה עם זה מפתים וצורמים בו זמנית. הצורות המוזרות שלה והחלטות הצבע המפתיעות שלה יוצרות לעתים קרובות השפעה מוזרה בצופה ומין גירוי מתמיד בתודעה.
אקיו טקאמורי: פיסול קרמי פיגורטיבי, מבוסס על גוף האדם ומבטא רגש וחושניות אנושית.
Akio Takamori:"זה כמו הפסלים בכניסה לחניות של האיש השחור שמחזיק פנס, השפלה האומרת שהמוצג אינו באמת אדם".
האישי הוא הפוליטי. אקיו טקאמורי פסל יפני אמריקאי 1950- 2017 היה דמות מכוננת באמנות הקרמיקה, והשפיע רבות עבודתו היא לרוב אוטוביוגרפית, ונשענת על חייו ביפן, על משפחתו ועל נושאים מיתולוגיים. הוא ידוע בפסלים הפיגורטיביים הבנויים חוליות שבהם הציור הנרטיבי מגדיר את הצורה. טקאמורי חקר נושאים של זהות תרבותית על ידי עיסוק בהיסטוריה של האסתטיקה המזרחית והמערבית. צורה וצבע נועזים מגדירים את גוף היצירה שלו. עבודתו השתנתה לאורך השנים , אבל היא תמיד הייתה פיגורטיבית, מבוססת על גוף האדם ומבטאת רגש וחושניות אנושית. בשנים האחרונות הדימויים הדרמטיים והמיניים הגלויים של צורות הכלים של שנות השמונים ותחילת שנות ה-90 פינו את מקומם ליצירות פיסוליות שקטות ומהורהרות יותר.
11. ג'ניפר לי
ג'ניפר לי: מחשבות על יסודות הצורה והחלל הפנימי של הכלים הקרמיים.
עבודת הקרמיקה של ג'ניפר לי מאופיינת בצורות מיכל פשוטות לכאורה, מרובדות על ידי תחמוצות מתכתיות, היוצרות תחושה שאנו מסתכלים על קטעים ושכבות של אדמה או סלע. העבודות שלה הן מחשבות על יסודות הצורה והחלל הפנימי של הכלים הקרמיים. לי היא משתמשת בחימר תוך חזרה ליסודות השפה הקרמית ויוצרת אסוציאציות לכמה מהכדים המוקדמים ביותר, מהים התיכון עד לצפון אירופה. העבודות של לי מקישות על מסורות כאלה כדי לחקור את החלל, הנפח והמתאר, התנועה והשקט, נוף הקרקע מתחת לרגלינו, המרקמים והצבעים של הסביבה הטבעית האמנות ומלאכת היד. לי נולדה בסקוטלנד בשנת 1956 ולמדה במכללת אדינבורו לאמנות ובמכללה המלכותית לאמנות של לונדון בין השנים 1980-83. היא גרה ועובדת בדרום לונדון.
שיו קוסאקה
שיו קוסאקה: כלים קרמיים המאמצים פגמים אורגניים.
שיו קוסאקה נולדה ביפן (1972), אך כיום עובדת בלוס אנג'לס, ומביאה פרספקטיבה בין-תרבותית ליצירותיה הקרמיות. עבודתה מדגימה את המיזוג בין אומנות יפנית לבין רגישות גלובלית עכשווית. הכישרון הייחודי של קוסקה טמון ביכולת שלה לגשר על פערים דרך שפת הצורה והמרקם. היא נודעת בגישה המשחקית והפתוחה שלה למדיום הקרמי, כמו גם בעבודת הקו האופיינית וחוש הצבע האינטואיטיבי שלה. קוסאקה יוצרת כלים המאמצים פגמים אורגניים, טכניקות ודפוסים חוזרים, ודימויים המרמזים לצורות היסטוריות ועכשוויות.