עבר, עתיד, זיכרון ושינוי

הדרך שבה אנו יוצרים עבר כדי ליצור עתיד

כולנו עסוקים בשאלת העקביות וההשתנות שלנו, שאלה שהתשובה שלה מגדירה את הזהות שלנו. כפסיכולוג בתל אביב אני עוסק בשינוי-שינוי פעמים רבות כרוך באמונה שעתיד אחר אפשרי.  כולנו שואלים עד כמה העבר שלנו מנבא את העתיד שלנו. חלקנו שואלים-האם נוכל להשתחרר מהעבר הזה וחלקנו לעיתים מתוך בחירה ולעיתים לא,  נאחזים בכל הכוח בעבר הזה. אבל העבר כמו גם ההיסטוריה אינו מושג אוביקטיבי אלא  נעוץ בזיכרון,  והזיכרון כמו שאנו יודעים כיום הוא חומר יצירתי.  שאיננו מסוגלים לעבד  את הזיכרון כחומר יצירתי, כשאין אנו מסוגלים למשל לשכוח חוויות מסוימות או לעוות אותן, אנו עלולים להכלא בתוכן כמו שאנו יודעים כפסיכולוגים בתל אביב המטפלים בנפגעי פוסט טראומה.   כל טיפול פסיכולוגי עוסק ברמה מסויימת ב"מסגור מחדש" או שינוי של הזיכרון כדרך ליצירת הווה ועתיד משוחררים מטראומה. 

מאידך אנחנו חייבים גם ליצור חוויה של לכידות ועקביות פנימית או לפחות אשליה כזו. אנחנו שואלים את עצמנו כמה אנו יכולים למשל לסמוך על הרגשות והתחושות שלנו בהווה, כיוון שיש להן משמעות מכריעה לגבי ההחלטות שלנו לגבי העתיד.  איך נבחר את בן הזוג שלנו, תחום לימוד או מקצוע- אם בעוד חודש נרגיש אחרים. אנו נאחזים בטקסים, סמלים וקהילות שיבטיחו לנו זהות עקבית הקשורה לעבר. אנחנו רוצים וצריכים להשתייך למשהו גדול מאיתנו כיוון שאנו מרגישים תלושים וחסרי שורשים ללא השתייכות כזו לעבר קולקטיבי.  העתיד אם כך נובע ישירות מהעבר. מהצורה בה אנו תופסים את העבר. העבר האישי שלנו והעבר הקולקטיבי שלנו מלאים באירועים סותרים. הבחירה את אלו אירועים וחוויות לנכס לעצמנו, לקחת עליהם בעלות, לזכור- היא שאלה של בחירה יצירתית בזהות שאנו רוצים ליצור. האם אנו צאצאי המכבים או שורדי השואה, האם אנחנו קודם כל ישראלים, יהודים , או קודם כל בני אדם?.   

. כחברה בראייה היסטורית, נדמה לי שהמתח שבן תנועה ונוזליות של הזהות,  לבין הצורך בשורשים ( מושג המהווה מעצם טבעו ניגוד לתנועה ולסחף שהיא יוצרת) מתגבר. המתח בין  "ניידים ונייחים" מתעצם. אנו נעים מתפיסה של עקביות קשה- לתפיסה נוזלית של זהות. אנחנו כבר לא רוצים להיות אותם אנשים לאורך כל חיינו. אנו לא רואים בנשואים לאורך כל החיים- אידיאל. אנחנו רוצים להחליף עבודות ותחומי עניין ומקום מגורים-רילוקיישן של הזהות שלנו. אבל אנחנו יכולים לצאת למסעות או ללכת לאיבוד כשמובטח לנו שיש גם בית שאליו ניתן לחזור-גם אם הוא משתנה באופן מתמיד.  עצם מושג הבית, אפשרות הבית- מאפשרת לנו לעזוב אותו, כפי שרק הקשרות בטוחה עם הורה מאפשרת לילד לצאת לחקור את סביבתו.

סדנת אפוקסי -יציקות שקופות- רילוקיישן של הזהות

"פלוסוף גדול שלא בידיעתו היה ‘אדם הראשון’ בשעה שבטא לראשונה את המלה ‘אני’. שהרי כמה יגיעות יגעו הפלוסופים הבאים אחריו, כמה ‘הררים התלויים בשׂערה’ בראו בהבל פיהם, הכל בשביל לבאר את המלה הקטנה הזאת, ועדיין לא הגיעו להבינה ולבררה כל צרכה. מי הוא ‘אני’? שאלה זו נשאלת וחוזרת ונשאלת בכל דור ומוצאה לה תשובה אחרת בכל דור, לפי מצב החכמה והפלוסופיא בקרבו. ככה האמינו הפלוסופים בדור העבר, שמציאות ה’אני' בתור עצם שלם ויסודי היא אמת גלויה ומורגשת לכּל ואינה צריכה לראיה, בעוד שפלוסופי דורנו ידברו על דבר ‘התחלקות האני’, על דבר ‘אני כפול’, וכדומה.

אבל, מבלי לרדת עם הפלוסופים לעמקי תהום המיטאפיסיקא, אפשר לאמר בלשון בני אדם, כי ה’אני' של כל איש הוא הסכום היוצא מחבּוּר זכרונו עם רצונו, מהתאחדות העבר עם העתיד. ובאמת, כשאדם אומר ‘אני’, הרי אינו מכַון לבו לשׂערות ראשו וצפרניו, שהיום הן כאן ומחר מתגוללות באשפה, ואף לא לידיו ורגליו ויתר חלקי אותו ‘בשׂר ודם’, הפושט צורה ולובש צורה, כי אם להרוח או הכוח הפנימי, המאחד באיזה אופן נסתר את כל הרשמים והזכרונות של העבר עם כל החפצים והתקוות לעתיד ועושׂה מכולם יחד בריה אחת שלמה, אוֹרגַנית. הבריה הרוחנית הזאת הולכת וגדלה ומתפתחת ביחד עם האדם הגשמי, החיצוני, אלא שדרך גידולה הוא בסדר מהופּך: מן העתיד אל העבר...‘"- אחד העם-עבר ועתיד.

 עבר עקבי מול עבר נוזלי

אנשים שונים זה מזה בנטייה שלהם לראות את הזהות העכשווית שלהם כהמשך עקבי של העבר שלהם ובכלל בתפיסת רעיון העקביות והמוצקות של הזהות.

אם אתה רואה את עצמך כהמשך של העבר שלך- אתה  משמר ו"ממשיך";  אם אתה לא רואה קשר בין מי שהיית בעבר למי שאתה בהווה, אם אתה מרגיש שאתה ממציא את עצמך מחדש כל פעם- אתה כנראה "מפריד". 

 בשיר "הקשת", ויליאם וורדסוורת' כתב ש"הַיֶּלֶד הוּא אֲבִי הָאִישׁ;", והמוטו הזה מצוטט לעתים קרובות כסוג של אמת עמוקה. אבל למעשה הוא העלה את הרעיון ככמיהה  - "יִחַלְתִּי כִּי יָמַי יַבִּיעוּ אֹמֶר/ זֶה לָזֶה מֵאֱמוּנָה טִבְעִית." - הוא למעשה אומר שהיה רוצה שהילדות והבגרות שלנו היו מחוברות כמו הקצוות של קשת בענן. אולם הבחירה בקשת אולי מרמזת שהקשר יכול להיות אשליה התלויה במקום בו אנחנו עומדים בהווה, בנקודת המבט שלנו. 

ברומן האוטוביוגרפי הענקי "המאבק שלי" שואל קרל אובה קנאוסגורד - גבר בגיל העמידה שמקווה להיות טוב יותר היום מאשר בצעירותו - האם בכלל הגיוני להשתמש באותו השם לאורך כל החיים. כשהוא מסתכל על תצלום שלו כתינוק, הוא תוהה מה אותו אדם קטן, עם "ידיים ורגליים פרושות, ופנים מעוותות לצעקה", באמת קשור לאב ולסופר בן הארבעים שהוא עכשיו.

 הפילוסוף גאלן סטרוסון מאמין שחלק מהאנשים פשוט "אפיזודיים" יותר מאחרים; הם חיים בהווה, בלי להתחשב בקשת העלילה הרחבה יותר. "אני אי שם לקראת הסוף האפיזודי של הספקטרום הזה", כותב סטרוסון במאמר בשם "תחושת העצמי". "אין לי תחושה של חיי כנרטיב עם צורה,  ויש לי עניין מועט בעבר שלי."

גם התפיסה הבודהיסטית המגולמת בזן  עוסקת במתח בין החיים בהווה וברגע לבין האחזות בזיכרון. השחרור מההיסטוריה הוא בפרשנויות רבות של תפיסה זו -הארה. 

אני עצמי חושב שבכולנו קיים מתח בין הצורך להשתחרר מהעבר ולבן הצורך בעבר שממנו אפשר יהיה להשתחרר ובו ניתן יהיה למרוד. מתח זה נפתר לפעמים על ידי מחוזות נפשיים שונים. אנחנו יכולים להיות נוזליים ומשתנים באזורים מסוימים שלנו ומקובעים באחרים. 

קורס ציור -Sarazhin Denis. האדם כבחירה בעבר

 התנסויות מול תורשה

 לשאלת ההמשכיות שלנו יש צד אמפירי שניתן לענות עליו באופן מדעי. בשנות השבעים, כשעבד באוניברסיטת אוטגו, בניו זילנד, פסיכולוג בשם פיל סילבה עזר להשיק מחקר על אלף שלושים ושבעה ילדים; הנבדקים, שכולם גרו בעיר דנידין או בסביבתה, נחקרו בגיל 3 , ושוב בגיל,7,5 ,9, 11, 13, 15, 18, 21, 26, 32,ו- 45, על ידי חוקרים שלעתים קרובות ראיינו לא רק את הנבדקים אלא גם את בני משפחתם וחבריהם. בשנת 2020, ארבעה פסיכולוגים הקשורים למחקר דנידין - ג'יי בלסקי, אבשלום כספי, טרי אי מופיט וריצ'י פולטון - סיכמו את מה שנלמד עד כה במחקר בספר בשם "המקורות שלך: איך הילדות מעצבת את החיים המאוחרים יותר". הוא מכיל  תוצאות מכמה מחקרים קשורים שנערכו בארצות הברית ובבריטניה, וכך מתאר כיצד כארבעת אלפים אנשים השתנו במהלך העשורים.

ג'ון סטיוארט מיל כתב פעם שאדם צעיר הוא כמו "עץ, הדורש לצמוח ולפתח את עצמו לכל עבר, בהתאם לנטיית הכוחות הפנימיים שהופכים אותו לדבר חי". התמונה מרמזת על התפשטות כללית והגעה למעלה, המוכוונת בעיקר על ידי דחף יצירתי ומושפעת מהאדמה והאקלים, ועשויה להיעזר בקצת גיזום נבון פה ושם. מחברי "המקורות שלך" מציעים מטאפורה כאוטית יותר. בני אדם, הם טוענים, הם כמו מערכות סערה. לכל סערה אינדיבידואלית יש קבוצה מסוימת של תכונות ודינמיקה משלה; בינתיים, עתידה של סערה אינדיבידואלית  תלוי במרכיבים רבים של של מזג אוויר ותנאים גיאוגרפיים. גורלו של אדם  עשוי להיות מעוצב, בין השאר, על ידי "לחץ אוויר במקום אחר", ועל ידי "הזמן שבו ההוריקן מבלה בים, קולט לחות, לפני הנפילה ליבשה. ” דונלד טראמפ, בשנת 2014, אמר לביוגרף שהוא אותו אדם בשנות השישים לחייו שהוא היה כתלמיד כיתה א'. במקרה שלו, כותבים החוקרים, לא כל כך קשה להאמין ברעיון. סופות, לעומת זאת, מעוצבות על ידי העולם ועל ידי סופות אחרות, ורק מערכת מזג אוויר אגוצנטרית ואוטיסטית מאמינה באינדיבידואליות המוחלטת והבלתי משתנה שלה. 

המאמצים להבין את מזג האוויר האנושי - להראות, למשל, שילדים שעברו התעללות נושאים את תוצאות ההתעללות הזו כמבוגרים - אינם לינארים כצפוי. בעיה אחת היא שמחקרים רבים על התפתחות הם "רטרוספקטיביים" באופיים: חוקרים מתחילים עם מצבם של אנשים עכשיו, ואז מסתכלים לעבר כדי לגלות איך הם הגיעו למצב הזה. אבל נושאים רבים מקשים על הסקת מסקנות מסוג זה:

.למשל העיוות של של הזיכרון:  

"לא פעם תהיתי כמה מזיכרונותי הם בעצם עיוותים, יצירות דמיון חיות כל כך עד שהן נתפסות בעיני כאמת.  מאה שנים לפני שהבינו מדעני המוח את התהליך הזה כתב פרויד  שההווה צובע את העבר, וזיכרונות אינם תמיד מה שהם נדמים, ואי אפשר לסמוך על אמיתותם העובדתית. זיכרונות מסוימים עשויים להיות תחליפים לאחרים וחשוב מכל, בני אדם משנים את זכרונותיהם במועד מאוחר יותר.."כותבת ה"האישה הרועדת" -סירי הוסטוט.

 החוקרים של  מחקר דנידין התחילו בסיווג הילדים בני השלוש. הם נפגשו עם הילדים למשך תשעים דקות כל אחד, דירגו אותם על פני עשרים ושניים היבטים של אישיות - חוסר שקט, אימפולסיביות, רצונות, קשב, ידידותיות, תקשורתיות וכו'. לאחר מכן הם השתמשו בתוצאות שלהם כדי לזהות חמישה מאפיינים כלליים של ילדים. 40 אחוז מהילדים נחשבו "מותאמים היטב", עם התערובת הרגילה של תכונות אישיות של הילד. רבע נוסף  הוגדר כ"בטוח בעצמו" - כלומר מרגיש יותר מהרגיל בנוח עם זרים ומצבים חדשים. חמישה עשר אחוז היו "שמורים", או מסתתרים,. בערך אחד מכל עשרה הוגדר "בעל עכבות" ; אחוז דומה זוהה כ"בלתי מבוקר". הילדים המעוכבים היו ביישנים במיוחד ואיטיים במיוחד בתגובותיהם ; הבלתי נשלטים היו אימפולסיביים . קביעות אישיות אלו, שהגיעו לאחר מפגשים קצרים ונעשו על ידי זרים, יהוו בסיס לחצי מאה של מחקר נוסף.

עד גיל שמונה עשרה, דפוסים מסוימים התגלו. למרות שהילדים הבטוחים, המאופקים והמותאמים היטב המשיכו להיות כאלה, הקטגוריות הללו היו פחות מובחנות. לעומת זאת, הילדים שסווגו כמעוכבים או כחסרי שליטה נשארו נאמנים יותר לעצמם. בגיל שמונה עשרה, הילדים שהגודרו במקור  מעוכבים נשארו בודדים יותר והיו "פחות חזקים והחלטיים משמעותית מכל שאר הילדים". הילדים הבלתי נשלטים, בינתיים, "תיארו את עצמם כמחפשי סכנות ואימפולסיביים", והיו  בעלי "הסיכוי הנמוך ביותר מבין כל המבוגרים הצעירים להימנע ממצבים מזיקים, מרגשים ומסוכנים או להתנהג בדרכים רפלקטיביות,זהירות או מתוכננות". בני נוער בקבוצה האחרונה הזו נטו לכעוס לעתים קרובות יותר, ולראות את עצמם "כמתעללים וקורבנות".

קורס פיסול-יציקת בטון- האדם כמדיום לעיצוב ופיסול

החוקרים ראו הזדמנות לייעל את הקטגוריות שלהם. הם חיברו יחד את הקבוצה הגדולה של בני נוער שנראה שלא היו במסלול קבוע. אחר כך הם התמקדו בשתי קבוצות קטנות יותר שבלטו. קבוצה אחת "התרחקה מהעולם", אימצה דרך חיים שלמרות שהיא יכולה להיות מתגמלת בצורה מושלמת, היא גם הייתה צנועה ופעלה בשיקול דעת. וקבוצה אחרת, בגודל דומה, "נעה נגד העולם". בשנים שלאחר מכן, החוקרים מצאו שאנשים בקבוצה האחרונה נוטים יותר להתפטר מעבודתם ולסבול מבעיות הימורים. הנטיות שלהם היו קבועות יחסית ועמידות.

העמידות הזו נובעת, בין השאר, מהכוח החברתי של הטמפרמנט, שהוא, כותבים המחברים, "מכונה שמתכננת מכונה אחרת, שממשיכה להשפיע על ההתפתחות". המכונה השנייה הזו היא הסביבה החברתית של האדם. מישהו שזז נגד העולם ידחוף אחרים, והוא יטה לפרש את פעולותיהם של אחרים אפילו בעלי כוונות טובות כדחיקה; המשוב החברתי השלילי הזה יעמיק את עמדתו האופוזיציונית. בינתיים, הוא יעסוק במה שפסיכולוגים מכנים "בחירת נישה" - העדפת מצבים חברתיים שמחזקים את הנטייה של האדם. תלמידת כיתה ה' "מותאמת היטב" עשויה למעשה "לצפות למעבר לחטיבת הביניים"; כשהיא תגיע לשם, היא עשויה אפילו להצטרף לכמה מועדונים. ייתכן שחברתה שמתרחקת מהעולם תעדיף לקרוא בצהריים. ואחיה, שנע נגד העולם - הקבוצה המוטה מעט סטטית גברית - ירגיש הכי בבית במצבים מסוכנים.באמצעות התפתחות עצמית כזו, כותבים המחברים, אנו אוצרים חיים שגורמים לנו להיות יותר ויותר דומים לעצמנו. אבל יש דרכים לצאת מהמעגל. אחת הדרכים שבהן אנשים משנים מסלול היא באמצעות מערכות היחסים האינטימיות שלהם. המחקר של דנידין מצביע על כך שאם מישהו שנוטה לנוע נגד העולם מתחתן עם האדם הנכון, או ימצא את המנטור הנכון, הוא עשוי להתחיל להתקדם לכיוון חיובי יותר. עולמו יהפוך ליצירה משותפת מיטיבה יותר. גם אם חלק גדול מהסיפור כתוב, שכתוב תמיד אפשרי.

אלא שמחקרים מוטים לא רק על ידי ההטיות שציינתי מעלה, אלא בצורה מורכבת ומעודנת יותר על ידי עצם כיוון אלומת המחקר לשאלות מסוימות, שהרי השאלות שנשאל הן אלה שקובעות במידה רבה את התשובות שנקבל. וככול שאנו מתעמקים במורכבות של מנגנונים נפשיים, אנחנו מגלים שהתשובות הן מורכבות, סותרות ותלויות הקשר.

תפיסת ההסתגלות החברתית כמרכיב בעל ערך חיובי למשל, מתעלמת מהערך החברתי העצום שיש "ללא מסתגלים". רבים מהממציאים,ההוגים, המגלים והאנשים שעשו שינויים מהותיים בהיסטוריה העולמית- גדלו כאופוזיציה כנגד העולם-וקופצת מיד לראשי הדוגמה בת ימינו-של אילון מאסק או אלן טיורינג.  במסגרת הקליניקה אנו נתקלים במקרים בהם המרד בסמכות חיצונית יכול להיות לא רק חיצוני כנגד העולם אלא גם פנימי כנגד הסמכות הפנימית-ואז להכשיל את המרד עצמו. כלומר האדם יכול למרוד בעצמו-מה שיכול להיות תכונה מעולה במשוררים אבל פחות במדענים ולפעמים היא הופכת לסוג של הרס עצמי.

יציקות שקופות-קורס אפוקסי- סביבה מול גנטיקה.

שינוי והבדלים אינדיבידואליים

דר' רוברט ספולסקי, נוירואנדוקרינולוג חכם וחביב עלי, שכתב מספר ספרים על הביולוגיה של בני אדם וחיות וכותב כיום ספר על בחירה חופשית (ושאינו מאמין בה)- מדבר דווקא על אותם רגעים של שינוים הכרוכים במרד של האדם בעצמו (למעשה הוא מדבר על אירועים שיכולים לשנות אותנו).  אחת הדוגמאות שהוא נותן בהרצאה  שלו בטד, היא על טייס המסוק האמריקאי, יו תומפסון שמרד בכל דרך חינוכו והשתייכותו ומונע את המשך הטבח האמריקאי במאי ליי במסגרת מלחמת וייטנאם (חטיבה של חיילים אמריקאיים נכנסה לכפר שליו וטבחה, אנסה ורצחה בין 350 ל500 גברים, נשים וילדים) על ידי כך שהוא מעמיד את המסוק שלו בין החיילים האמריקאיים  לשורדים הויטנאמים מהטבח ומאיים לפתוח באש על החיילים, אם אלו לא יפסיקו את הטבח. ספולסקי מציג תפיסה פרדוקסלית וחושב שלמרות שאין  לנו יכולת לבחור במי שאנחנו ובמי שנהיה , עצם הידיעה שהשינוי אפשרי, משנה אותנו. (ניתן לחשוב על ידע חדש או על אופטימיות למשל-כיצירת סביבה המשנה אותנו). הפעולות והמחשבות שלנו יוצרות מציאות, ומציאות זו פועלת עלינו חזרה ומשנה אותנו. 

קורס פיסול למבוגרים רחובות- הכאוס של האינדיבידואליות

 ב-1964, הבמאי מייקל אפטד יצר את "Seven Up!", הראשון מתוך סדרה של סרטים דוקומנטריים שעקבו אחרי  אותה קבוצה של תריסר בריטים מדי שבע שנים, החל מגיל שבע; אפטד חשב על הפרויקט - כחקירה סוציו-אקונומית "על הילדים האלה שיש להם הכל, והילדים האחרים האלה שאין להם כלום". אבל, ככל שהסדרה התקדמה, הכאוס של האינדיבידואליות פלש להגדרות הדיכוטומיות. משתתף אחד הפך לשר ונכנס לפוליטיקה; אחר החל לעזור ליתומים בבולגריה; אחרים עשו תיאטרון חובבים, למדו היתוך גרעיני והקימו להקות רוק. אחד הפך במאי סרטי תעודה בעצמו ועזב את הפרויקט. החיים האמיתיים, שבלתי ניתנים להגדרה דרך סטטיסטיקות, גברו על הכוונות הסכמטיות של יוצרי הסרט. אפילו אלמנטים שלכאורה לא חשובים או טריוויאליים, יכולים לתרום למי שאנחנו. אנו משתנים, ומשנים את השקפתנו על השינוי הזה, כל עוד אנו חיים.

"הסדנה לתהליכים יצירתיים" -היא מרכז לטיפול פסיכולוגי יצירתי, המאגד פסיכולוגים בתל אביב, פסיכולוגים ברחובות, פסיכיאטרים ופסיכותרפיסטים-- המאמינים שיצירתיות היא מרכיב מרכזי בבריאות הנפשית ובעצם תחושת החיות שלנו . אנו רואים ביצירתיות -במובנה הרחב והעמוק ביותר, את מרכזה של היכולת שלנו כבני אדם להתמודד עם המציאות- זו הפנימית וזו החיצונית.  "להיות אותנטי" -כותבת סימון דה בבואר-"פירושו להפוך ליצירתיים ולתבוע בעלות על מי שאנחנו, על האני שלנו, המעוצב באמצעות הבחירות שלנו." אנו מספקים גם שירות פסיכולוג אונליין לטיפול מרחוק.