"הסדנה לתהליכים יצירתיים"

תבוסה כפתח לצמיחה פסיכולוגית

תרבות המחלקת אותנו למנצחים ומפסידים

כור ההיתוך של כניעה ותבוסה הופך לעתים קרובות מקום הולדתה הבלתי צפוי של יצירתיות עמוקה. אמנות, פילוסופיה ותרבות שנולדות ממעמקים כאלה של מאבק אישי וקולקטיבי, נושאות קריאה שיכולה להדהד לאורך הדורות. "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן" הן שורות הנוגעות בבני אדם לאורך דורות רבים ולא בכדי. בסדרה "האזורים הכחולים" מאת דן בוטנר, אודות המקומות שבהם חיים האנשים מאריכי חיים ביותר על פני כדור הארץ. ראיתי רק פרק אחד אודות אוקינאווה, בצורה מוזרה הטראומה היא המכנה המשותף של מאריכי החיים. אנו יודעים על צמיחה מטראומה, אך מהו המנגנון הנפשי הפועל בה?

"בהירושימה באמת התמודדתי עם מוות בקנה מידה גדול - אבל גם עם שאלת המשכיות החיים, שכן קורבנות יכולים להפוך את עצמם לניצולים." רוברט ג' ליפטון.

לכניעה פנים רבות -התמסרות (surrender). נון אטצ'מנט, והתמוססות האגו- הם כמה ממצבי תודעה שניתן לקשר בדרך זו או אחרת עם חווית הכניעה.

בדרך פרדוקסלית, הנשלט והחלש- עמוק יותר ורב מימדי יותר מהמנצח והחזק. הכוח משחית בצורות מורכבות. אפשר לחשוב על היהדות והיהודים ובכלל על מהגרים, כסוג של מנוצחים ששרדו וניצחו בקרב אחר. כפסיכולוג בתל אביב, אני חושב על חוסן נפשי כיכולת לעבור ולהכיל מצבים של תבוסה ולמצוא דרכים יצירתיות מבחינה נפשית להפוך אותם למצבים של צמיחה- לעיתים של צמיחה במחתרת. "הגלות" לעיתים מגלה עומקים שאי אפשר היה לגלות לו היינו מנצחים.

הפסיכולוג אדם פיליפס מציג את מערכת היחסים בין הורים לילדים ("חוסך שבטו שונא בנו") כמערכת יחסים סאדו מזוכיסטית שבה הדרך היחידה עבור הילד לעבור אותה היא ללמוד איך להפיק הנאה ממצב בו הוא מנוצח, מצב בו מוגדר כחלש באופן תמידי.

כ-פסיכולוגים בתל אביב וכפסיכואנליטיקאים, אנו יכולים לחשוב על הקונפליקט האדיפלי שעומד בלב הצמיחה והזהות דרך מושגים של מנצח ומנוצח-דרך הפנמת התוקפן.

האמנות חיפשה, ידעה ויודעת- דברים עמוקים החותרים דרך ומבעד להצגה החד מימדית של המנצח והמפסיד שהתרבות הפופולרית קיבעה. דוסטויבסקי, פרימו לוי ואחרים יכולים לספר לנו על הסכנות שב "אופי חזק". הם מציגים את המורכבות האמביוולנטית שיש מתחת לכל, אנו תמיד חצויים, גם כשאנו מנצחים- אנו תמיד מנוצחים על ידי המציאות. במאה ה 20 בעקבות האימה של השואה ומלחמת העולם השניה צומחת התפיסה האקזיסטיאליסטית, אותה מייצגים קאמי, סארטר, ,סימון דה בובואר, סימון ויל ואחרים. גישה המציגה את האבסורד כלב חווית החיים. יש קשר בין החוויה של להיות מנוצח לרעיון המרד כצורה של התנגדות אישית, של חיפוש משמעות.

תבוסה כמניע יצירתי

טום פיטרס, מחבר שותף של In Search of Excellence, מדגיש שאין דבר יותר חסר תועלת ממישהו שמגיע לסוף היום ומברך את עצמו באומרו, "ובכן, עברתי את היום מבלי לפשל". אנשים שחוששים מכישלון משקיעים את כל המאמצים כדי להבטיח שהם לא מפשלים. על ידי הימנעות מהכאב הבלתי נמנע שמתלווה לפגיעות, אנו גם נמנעים מהבושה הבלתי נמנעת הקשורה בכל אותן טעויות. ההימנעות הזו יוצרת מגבלות עמוקות ליכולת שלנו (ובוודאי על הנטייה שלנו) ליצור רעיונות חדשים ומקוריים.

תבוסה כפתח

אחת השאלות שהפסיכולוגיה האבולוציונית שואלת על היא על הישרדותו הקבועה של הדיכאון במאגר הגנים האנושי. לכאורה אין יתרונות הישרדותיים לדיכאון להפך. הוא למעשה הלך רוח של כניעה -בטח בעולם שמקדש ניצחון בכל מחיר. גם שאנו מדברים על הכישלון כדבר מה חיובי- אנו מדברים עליו כמשהו המשרת הצלחה עתידית באותו כיוון. בסיפור הידוע על ג'יי קיי רולינג שנדחתה 12 פעם על ידי הוצאות שנות לפני שפרסמה את "הארי פוטר" הכישלון (ודיכאון קליני שחוותה) לא גורם לה לשקול מחדש את דרכה. אבל אולי זה מה שתבוסה צריכה לעשות ?, אולי תבוסה מאפשרת פיתוח מצבי תודעה חדשים. כתבתי כבר על אמנות כהתמסרות. כויתור על שליטה. אבל כאן אני מדבר על דבר מה עמוק יותר. על מצב תודעה אחר שאינו מחלק את החיים לדואליות של כישלון והצלחה, ניצחון ותבוסה. תפיסת No-Mind של הזן היא כזו למשל. אולי רק מצב של להיות מוכרע על ידי החיים יכול להעלות רעיונות אלטרנטיביים אמיתיים.

"אבל אני אהבתי תמיד את יופיים של המנוצחים, את התדהמה הנופלת

על פניהם, כאילו הופנטו או נשבו לקסם זר ומדיח, את בכיו של הגוף שהוכרע

ונכנע, את אנקת חוסר האונים החנוקה המתמלטת מתוכם, את שברון לבם

על בגידת הגוף ועל גאוותם שנרמסה" (בן לילה ובן שחר, יהושע קנז)

"האמת ביופיו של המנוצח מתגלת קודם כול ובראש ובראשונה באיזה תהליך כמעט אלים של חישוף, של חשיפה.
מה שמכונה ה'אני' מתפשט ומתנשל ומשיל מעל עצמו את מכלול המבטים המקיפים אותו, של החברה ושל עצמו,
וניצב עירום ועריה. חשוף.
החשוף הוא היפה. מה שנחשף שם מרחיק לכת בהרבה מה'אני' הפנימי שעומד מול החברה.
זהו 'דבר מה' שקודם לפסיכולוגיה ולעולם הפנימי.
'דבר מה' שקשור אולי לזיקה וליחסים שבין האנושי לבין האלוהי, ולא לאלה של האנושי עם זולתו או עם עצמו.
מי שראה את הפסלים או הציורים השלדיים המחרידים והנפלאים של ג'אקומטי, המוקפים ריק והבוקעים מן הריק, יכול אולי לנחש מהו אותו 'דבר מה'.

'הכאב, ההשפלה, חושפים את הדרגה האמתית עליה אנו עומדים,' אומרת סימון ויל ב'הכובד והחסד'. הדרגה האמתית היא אפוא החישוף."

(עד ארגיעה, רונית מטלון)

האדם המורד:

אם יש ערך אמיתי לאמנות הרי הוא בנקודת מבט אחרת ושונה על החיים והמציאות. נקודת מבט שיכולה לחרוג מגבולות מוסכמות החברה ומגבולות החשיבה הליניארית.

אלבר קאמי, בחיבורו הפילוסופי "המורד", חוקר את טבעו של המרד ואת המניעים הבסיסיים שלו. התובנות שלו מציעות בחינה מעמיקה של הדחף הפנימי של האדם למרוד בעוולות- במרדף אחר משמעות בעולם אבסורדי.

קאמי מגדיר מורד כמי שאומר לא למצבו, אך שלילה זו אינה מרמזת על ויתור. במקום זאת, המורד גם מאשר היבטים מסוימים של עצמו ושל העולם. מרד, עבור קאמי, הוא לא רק מעשה של סירוב אלא גם מעשה של אישור. זה נובע מתחושה שאיפשהו ואיכשהו האדם צודק, וחווה סלידה מהפרת זכויותיו תוך שמירה על נאמנות לכמה היבטים אינטגרליים של עצמו.

המניע למרד, לפי קאמי, נובע מדחייה אנושית בסיסית של צדק נורמטיבי. כאשר אנשים מתפכחים מיישומי צדק עכשוויים, המרד הופך לתגובה טבעית. המרד הזה הוא תוצר של הסתירה בין השאיפה המתמדת של המוח האנושי לבהירות, קוהרנטיות ויצירת נרטיב בעל משמעות- לבין טבעו חסר המשמעות לכאורה של העולם והקיום. קאמי מתאר זאת כ'אבסורד', מצב שיש להתייחס אליו בבהירות. לטענתו, הרגישות האבסורדית סותרת את עצמה משום שהיא מעריכה מטבעה את המחאה שלה ואת חייו של המפגין. זה מוביל למסקנה שרצח ודיכוי אינם לגיטימיים ומסקנה זו סוללת את הדרך לתקווה ביצירה חדשה.

חזון המרד של קאמי הוא אפוא משחק מורכב של סירוב ואישור, מאבק לצדק המכבד את הערך הפנימי של חיי אדם ודוחה את החתירה לאידיאלים בלתי ניתנים להשגה. המרד הזה אינו רק נגד עוולות חיצוניות אלא גם נגד האבסורד וחוסר המשמעות הטמונים בקיום האנושי, מה שהופך אותו למעשה פילוסופי וקיומי עמוק.

המרד היצירתי

למושג המרד של אלבר קאמי יש השלכות מסקרנות על יצירתיות ואמנות. לדעת קאמי, מרד הוא לא רק מעשה פוליטי או חברתי, אלא תגובה אנושית עמוקה לאבסורד וסתירות הקיום.

אמנים עוסקים לעתים קרובות בצורה של מרד נגד הסטטוס קוו, נורמות קונבנציונליות או אסתטיקה מסורתית. המרד הזה באמנות דומה לרעיון המרד של קאמי באבסורד החיים. הוא מגלם בו-זמנית דחייה ומעורבות בו-זמנית של העולם, דיאלקטיקה של אמירת לא למציאות מסוימת תוך אישור החזון או הפרשנות של החיים שלו.

יתר על כן, המורד של קאמי פועל דרך מתח ובתוך פרדוקס תמידי-במובנים רבים זו הטריטוריה האמנותית שאינה מחויבת ללוגיקה או לתאור קוהרנטי ולינארי. האמן דוחה את האנושות מחפש קשר איתה בו זמנית. בורח ממנה כדי לשוב.

הקשר בין המרד של קאמי ליצירתיות טמון גם בכוח הטרנספורמטיבי של שניהם. מרד, במובן של קאמי, הוא מעשה טרנספורמטיבי המאתגר ומגדיר מחדש פרדיגמות קיימות. באופן דומה, יצירתיות באמנות משנה תפיסה, מאתגרת את נקודות המבט של הצופים, ולעתים קרובות מעוררת בחינה מחדש של רעיונות מבוססים. שניהם פעולות של אישור מול האבסורד, המבקשים לכפות משמעות וסדר על יקום כאוטי או אדיש.

יצירתיות אינה שלמות

הכישלון כואב, והצגת הכישלונות שלנו לתצוגה פומבית עשויה רק להעמיק את הכאב. אבל, כאשר אנו מכחישים או נמנעים מהכשלים הבלתי נמנעים הנלווים , אנו רק מחמירים את המצב. אנו שוללים את הלמידה והצמיחה שצריכות לנבוע מהכרה זו. יצירתיות לעולם אינה קשורה לשלמות; היא במובנים רבים מחפשת מוצא מהשלמות דרך הרס ושבירה. זהו מתח נוסף שנמצא בליבו של התהליך היצירתי. אתה כמהה למשהו שלם ואז נכלא בתוכו ועליך לשבור אותו כדי ליצור בית חדש שבו תוכל לחיות.

כילדים, יש לנו מעט פחד מכישלון. עם זאת, עם הזמן זה הופך לעתים קרובות לחלק מהאישיות שלנו. צועקים עלינו כשאנחנו מחמיצים זריקת עונשין מנצחת, מתעללים כשאנחנו טועים במבחן, ואנו מושא לצחוק בכל פעם שאנחנו מעלים רעיון חדש.

כל אלו מעודדים התפתחות של פחד להיכשל, פחד מלהיות מפסידים, פחד מלהיות לא חלק ממהמון. הפחדים האלו מעכבים את הדחפים היצירתיים שלנו. ואם אנחנו מפחדים לעשות טעויות אנחנו גם נפחד להמציא, ליצור ולחדש.

ג'יימס דייסון, ממציא שואב האבק Dyson Dual Cyclone, מנסח זאת כך: " את כולנו מלמדים לעשות דברים בצורה הנכונה. אבל אם אתה רוצה לגלות משהו שאנשים אחרים לא, אתה צריך לעשות דברים דרך שגויה. ליזום כישלון על ידי עשיית משהו מאוד טיפשי, בלתי מתקבל על הדעת, שובב, מסוכן. לראות מדוע זה נכשל יכול לקחת אותך לדרך אחרת לגמרי. זה מרגש, למעשה."