רישום כפרשנות של המוח

דנה -קורס רישום וציור-רישום על גבי פרספקס, ציפוי אפוקסי

קשה להסביר כמה הראיה שלנו היא תהליך נלמד , כמה היא אינה תפיסה טכנית גרידה של המציאות,  וכמה אותה קליטה לכאורה טכנית בעצם עוברת ומעוותת דרך מרכיב של פרשנות.

ראו למשל את מבחן הקליטה הפשוט הזה: מצא את הסמל יוצא הדופן באיור הבא

 כמה זמן לקח לך לזהות אותו? ועתה בוא וננסה שוב, זהה את יוצא הדופן באיור הבא:

זהו אותו איור שהצגתי קודם רק מסובב ב90 מעלות לימין, רק שהפעם קל הרבה יותר לזהות את הסמל יוצא הדופן משום שמוחנו רואה את הסמלים כמספרים , ולא כקוויים חסרי פשר. אנחנו מומחים בזיהוי מספרים, למדנו לראות אותם בגיל מוקדם, אלו דימויים מוחיים עם משמעות. אם נבטל את המשמעות לא נראה דבר מלבד רעש צורני, קווים וזוויות. אם נלך אחרי גשש בדואי במדבר ונסתכל בקרקע, סביר שלא נצליח לזהות דפוסים. עבור הגשש הקרקע מספרת סיפור , אלו דפוסים שמוחו למד לזהות מגיל צעיר, יש לו מפה מנטלית המקדדת דפוסים אלו בדיוק כפי שאנו קוראים ספרות. חריגה או עיוות שלהם מזדקר לעיניו. המוח פועל על עיקרון של חיסכון. דפוסים חסכוניים יותר באנרגיה. אין צורך לפרש את המציאות מחדש. (זה האתגר העומד בפנינו ביצירתיות להתגבר על הדפוס  שהוטבע) במובנים רבים דפוסי חשיבה וקליטה דומים לדפוסים גופניים. נסו לשנות דפוס גופני תנועתי וראו כמה זה קשה. לשחות עם תנועה חדשה. להניע את הגוף בדרך אחרת. דפוס הופך לאינסטינקטיבי, הוא מוטבע כמעט ברמת התגובה של השריר, הרבה לפני שמחשבה נוצרת. המוח מתנגד לשינוי. בלימודי רישום אנו מנסים לראות את המציאות כפי שהיא ולהעביר אותה לדף. מה היא המציאות כפי שהיא?, האם קיימת מציאות שאינה מתווכת על ידי דפוסים?, האם הדפוסים נבנים על ידי למידה חברתית? האם דפוסים מובנים ביולוגית? כמה מהדפוסים הם תוכנה שניתנת לתכנות מחדש וכמה מהם שייכים לחומרה שלנו? שאלות אלו שייכות לדיון אחר , ובחלקן אמנות מודרנית מטפלת, איך אנו רואים את מה שאנחנו רואים. איך אנו חווים את מה שאנו חווים. ציירים , רשמים , פסלים שהעזו לחרוג מדפוסים הראייה של המציאות המקובלת-כתבו את תולדות התפתחות האמנות . כמעט כל שיטות הרישום משתמשות בדפוסים, אני יכול לעשות הכללה רחבה יותר, כמעט כל שיטות הלימוד משתמשות בדפוס. וכמעט כל שיטות הטיפול משתמשות בדפוסים מאחר וההתנהגות האנושית בנויה עליהם. אנחנו מנסים להחליף דפוס מוגבל בדפוס רחב יותר, אנו מנסים להחליף דפוס סגור בדפוס פתוח. אנו מנסים להחליף דפוס נוקשה בדפוס גמיש.

הפשטה היא מנגנון טבעי של המוח שבה תופעות מסובכות נדחסות למושגים שניתן לחשוב עליהם. המוח מתמודד עם שטף המידע על ידי דיכוי נתונים לא רלוונטיים והתמקדות רק בכמה היבטים חשובים בכל זמן נתון. השפה מאפשרת לכנות תופעות חשובות כמושגים שניתן לחשוב עליהם, שאותם ניתן לחדד למשמעות ולחבר אותם למסגרות קוהרנטיות. Gray and Tall (1994).

מיכל -חוג ציור ורישום לילדים ונוער

כשאין לנו דפוס להבחנה בדבר מה, כשאנו חווים משהו ואין לנו מילים או מושגים לתאר אותו-המצב מכונה היפוקוגניציה. זהו מושג שטבע האנתרופולוג האמריקאי - רוברט לוי שב1973 תיעד את התופעה הבאה: תושבי טהיטי לא מבטאים צער על אבדן קרובים. הם מרגישים חולים , הם מרגישים  מנוכרים- אולם הם לא מבטאים צער, מכיוון שאין להם מושג של צער. לכולנו יש חוויות של היפוקוגניציה בדיעבד , כשאנחנו עוברים לארץ חדשה או לסביבה חברתית חדשה או לומדים לחלום בשפה חדשה, ואנו מגלים שיש תחושות שלא היו לנו להן מילים ושהרגשנו. גם שימוש בסמים משני תודעה או חוויה יוצאת דופן כמו התאהבות ראשונה(שהיא עצמה סוג של סם) משאירים אותנו לפעמים-'חסרי מילים'. 

ומכוון שהשפה בדרך זו מגדירה למעשה את החוויה , את ההוויה ואת המציאות לא פעם , תחומי ידע חדשים, מהפכות חברתיות, ומגזרים המרגישים מודרים נאבקים על שינויי שפה ומושגים. כדי להתגבר על היפוקוגניציה -לא תמיד די במילה חדשה.  יש צורך שהמילה תהפוך לחלק מהלקסיקון, ושתופנם. צריך לזכור שהתפיסה שלנו היא חברתית, כשאדם אחד מספר לנו שהוא יודע מה אלוהים רוצה-נאשפז אותו או ניתן לו נדבה, כשמיליוני בני אדם מספרים לנו, הם מקבלים תקציב מהמדינה ועלולים לאשפז אותנו, אם אנחנו חיים בקרבם.

גם ארכיטיפים, מיתוסים וסיפורים הם סוג של דפוסים כפי ששמה לב הפסיכולוגיה מראשיתה. אנחנו שומעים את המציאות ולומדים לספר את עצמנו לעולם- דרך הצנזורה של עולם המושגים שלנו. טוב ורע ,גבר ואישה, צעירים וזקנים.

רחלי פורת -חוג ציור רחובות

רחלי פורת-ציור בשמן-שלב המראה