עיצוב הבית- פסיכולוגיה וציור.
"כדי שהבית יהיה בית חייבת להיות האפשרות לצאת ממנו, ולשוב איליו. אחרת הוא כלא או גלות ". דף זה הוא חלק מהרצאה לפסיכולוגים ברחובות, פסיכולוגים תל אביב ופסיכולוגים בראשון לציון של "הסדנה לתהליכים יצירתיים "-במסגרת כנס זום מ-2020 שעסק ביחסים במרחב הביתי בעקבות מגפת הקרונה.
קדמו לדף זה הדפים:
"ללהיות קשור למקום יש מספר תוצאות פסיכולוגיות. האחת היא שאלו שקשורים יותר נוטים לתפוס את מקומם באור חיובי יותר מאשר אלה שקשורים פחות. השלכה נוספת היא שאנשים שקשורים יותר נוטים יותר לנקוט בפעולה כדי להגן על מקומם מפני שינויים שהם רואים כמאיימים. ההשפעות השליליות של העקירה תומכות ברעיון שלאנשים יש מוטיבציה לשמור על התקשרות למקומות, וכי אי אי שמירה על ההתקשרות עלולה לגרום לתוצאות פסיכולוגיות שליליות. עמים אבוריג'ינים חוו מבחינה היסטורית אובדן רב, אשר פוגע בהם כיחידים ובקהילתם כולה. זוהו כמה תהליכים שנראים כמסייעים במעבר בין סביבות ישנות לחדשות. התקשרות למקום בדרך כלל מועילה לרווחה באמצעות לפחות 13 יתרונות פסיכולוגיים כגון תמיכה בזיכרון, שייכות, רגיעה, רגשות חיוביים, תמיכה בפעילות, נוחות פיזית ופסיכולוגית כמו גם כמה אחרים. צד האפל של הצמדות למקום פירושו שיכולות להיות לו גם השפעות שליליות מסוימות. תומכי אי-התקשרות מערערים על ההנחה שהתקשרות מכל סוג שהיא טובה לנו."-'הפסיכולוגיה של התקשרות למקום'. לאיליה סקנל ורוברט גיפורד.
ואן גוך-"חדר שינה בארל"- הפסיכולוגיה של החדר כמקום נפשי- "הפעם בפשטות מתואר חדר השינה שלי; אולם הצבע חייב להיות שופע בחלק זה, פשטותו מוסיפה הדר לסגנון בו מתוארים החפצים, ובכך מודרך הצופה למעין מנוחה או חלום."
הדרמה של חיינו, הנרטיב שעושה אותנו מתרחש בתפאורה הביתית יותר מבכול תפאורה אחרת. כל תהליך הציביליזציה, טוען הפסיכואנליטיקאי אוטו ראנק, אינו אלא ניסיון לחזור אל הרחם או לשחזר את מצב ההיות הממומש דרך יצירה של מרחבים מוגנים ונוחים המגדירים אותנו כאינדיוודואלים. במובן זה כולנו באנו מהבית וכולנו מחפשים דרך ליצור לנו בית מחדש. זו דרך אחרת להגדיר את המשימה הפסיכולוגית של האדם הבוגר -היכולת לעשות לעצמו מקום. Make Room, או במרחב התרבותי הישן-"קח לך אישה ובנה לה בית". ואמנם חלק מיצירת הזוגיות, מהבניית החלל הזוגי-כנגד החיים היחידניים, קשורה בקניית בית ועיצוב הבית המשותף.
חוגי ציור רחובות: כריסטינה (1917-2009) של אנדרו ווית'- הפסיכולוגיה של האור המגיע מהחוץ.
אמנים ואנשים נבדלים על ידי נקודת המבט הפסיכולוגית שלהם על הבית, יש אנשים ואמנים שלעולם יסתכלו בבית מבחוץ , לעולם ישארו ילדי חוץ-לוויינים . יבלשו אחרי חלונות מוארים כסוג של הומלסים או מציצנים, יתורו מבחוץ בתים של אחרים, אדוארד הופר היה כזה, ציוריו מבטאים ניכור עירוני אבל גם את הכמיהה החבויה מתחת לניכור. כמיהה לאינטימיות -ללהיות חלק ממעגל האור, אבל גם כשהוא מצליח להיכנס- הוא נשאר בחוץ. דרך זה הוא אומר- גם אלו המסתכלים בבית מבפנים לא פתורים בהכרח מהניכור והם מחפשים את האור בחוץ. החיים הם תמיד במקום אחר. החוסר תמיד כאן. הבית והחוץ כרוכים זה בזה. כדי שהבית יהיה בית חייבת להיות האפשרות לצאת ממנו, ולשוב איליו. אחרת הוא כלא או גלות. הבית מגלם בתוכו את האפשרות "ללא בית", אחרת הוא לא יהיה.
קורס ציור: אדוארד הופר-הפסיכולוגיה של הצייר כמציצן בחיים של אחרים.
"בין שמדובר במערה, בקתה, אוהל, ובהמשך תא באונייה, קרון שינה ברכבת או פינה כלשהי במרחב הבנוי — האדם זקוק למחסה, למקום ָתחום שבו יוכל לפרוש מהיחסים החברתיים, להתכנס בתוך עצמו ולמצוא מרגוע לגופו ולנפשו. כפי שטוען בעז נוימן בספרו להיות־בעולם )2014. אף על פי שיש לבני האדם את "השמים כקורת גג, האדמה כקרקע לרגליהם, ארבע רוחות השמים כקירות", הם אינם מסתפקים בעולם שאליו הושלכו ובונים לעצמם בתים להשתכן בהם. על פי מרטין היידגר, השתכנות )wohnen )היא דרך להיות בעולם, דרך שאינה פסיבית ונתונה מראש, אלא פעולה שמרחיקה את ההיות־בעולם )Dasein )מסביבתו. באמצעות בניית הבתים, יוצרים בני האדם עולם נוסף בתוך העולם שבו הם מצויים."-"חדר"- ורד שמשי.
אני אוהב את עבודתה של פולינה ברסקאיה, אמנית עכשווית מברוקלין. ברסקאיה נולדה באוקראינה ב-1984 ומציירת יצירות בקנה מידה קטן הכוללות דיוקנאות עצמיים ותמונות של משפחתה. הציורים הם סוג של יומנים חזותיים של חייה, כאשר רבים מהציורים מתרחשים בחללים ביתיים. ברסקאיה שמה דגש על חדר השינה. אנחנו מבלים זמן רב במיטה: ישנים, מעליבים, דואגים, מתלבשים. זה המקום שבו אנחנו מתחילים את היום ומסיימים את היום. ב-Bloomville Cabin Sunlight (2019), דיוקן עצמי, האמנית מתוארת ישובה על קצה מיטה במבט מודאג לעבר חלון. הציור של ברסקאיה מהדהד את העולם של כריסטינה (1917-2009) של אנדרו ווית' (1917-2009), ומחדד את העוצמה הפסיכולוגית של הנושא שלו ואת המוזרות של המקום. האור בוקע מבחוץ. בתוך חללים סגורים אלה, ברסקאיה משתמשת לעתים קרובות בחלונות ובאור כדי ליצור תחושה של ניתוק ובידוד. שקט, עם רחש מתחת לו. ציוריה הם סיפורים על המצב האנושי. באמצעות שילוב של פגיעות ועוצמה, ברסקאיה חושפת את מורכבות החיים בפורטרטים העצמיים הכנים שלה.
פולינה ברסקאיה. ציור הפסיכולוגיה של היחסים האינטימיים בתוך חדרים
"אנו רואים ברוחנו חדר קטן אך לא מתיימר שלא ניתן להטיל דופי בעיצובו. בעל
החדר ישן על הספה — מזג האוויר קריר — השעה קרובה לחצות: הוא מלבני — אורכו
כעשרה מטרים ורוחבו כ־8 מטרים — צורה שמאפשרת את האפשרויות )הרגילות(
הטובות ביותר לסידור רהיטים. יש בו רק דלת אחת — שאינה רחבה כלל — שנמצאת
בקצה אחד של המקבילית, ורק שני חלונות, שנמצאים בקצה השני. האחרונים גדולים,
מגיעים עד הריצפה — יש להם גומחות עמוקות — וגזוזטרה איטלקית פתוחה"-אדגר אלן פו,
"הפילוסופיה של הרהיטים" )1840. זהו אותו חדר-שווירג'יניה וולף טבעה ביחס אליו את הביטוי האיקוני "חדר משלך"; זהו החדר שלנו, החדר שבו אנחנו יכולות לישון, לעבוד, לנוח, לכתוב, להתעלס, או בפשטות — לחיות את חיינו הפרטיים.
קורסי ציור תל אביב: פולינה ברסקאיה-ציור הפסיכולוגיה של חדר השינה.
החלוקה לחדרים היא תופעה מודרנית, שקדם לה שימוש נזיל להפליא בחללי הבית. חדרי שינה החלו להפוך לחדרים נפרדים בבית רק מהמאה ה-17. וגם אז הם שימשו לא רק לשינה אלא גם לאירוח של אורחים קרובים או חשובים, ולניהול עסקים. אבל עבורנו היום, חדרי שינה הם החלקים הפרטיים ביותר בבתים שלנו. כל כך הרבה אנרגיה עוברת דרך חדר השינה: זהו מקום של אינטימיות והוא גם החדר שאליו רבים מאיתנו נסוגים כאשר אנו נאבקים במחלה פיזית או רגשית. זה המקום בו אנו בוכים ומתאבלים, בו אנו שוכבים ערים בדאגה או בפחד, בו אנו חולמים או מטפחים את הרצונות שלנו. בו אנו מאכילים תינוקות או מתכרבלים עם פעוטות. זהו גם המקום שמצהיר בפנינו שאנחנו לבד. בציור של ברסקאיה, האופן שבו האישה יושבת על קצה המיטה מזכיר לי שחדר שינה הוא גם התפאורה לתחילתו של כל יום חדש, המקום שממנו נוכל להיכנס לעצמנו מחדש, ולאסוף את מחשבותינו - החלל המשפיע על האופן שבו אנו מתמודדים עם כל מה שיביא היום, וכיצד ניפגש עם העולם שבחוץ.
" על פי ז'אק לאקאן. החדר האידיאלי מספק תחושה של שליטה על המרחב שמכיל את האני ואפשרות ללמוד ולהכיר את "עצמי". קירות החדר מייצרים אשליה של אותנטיות כיוון שהם משקפים ומהדהדים את האני, אבל הם אינם אלא גבולות מרחביים, וכיאה לגבולות אפשר לחצותם, לחדור דרכם. כאן מתגלה צידו השני של המטבע: החדר, מלמדת אותנו העברית, הוא תמיד גם חדיר, פרוץ, (חדר מלשון חדירה)ולכן חשוב כל כך לשמור על גבולותיו. התבוננות כזו בחדר, בגבולותיו ובמרכיביו מציעה דרך מטאפורית לבחון את היחס בין האדם למרחב ובין האדם לסביבתו האנושית."-"חדר"- ורד שמשי.
האמן האפרו-אמריקאי הוראס פיפן שרד את מלחמת העולם הראשונה ואמר כי חווית המלחמה שלו "הוציאה ממני את כל האמנות"; לאחר שאיבד את השימוש ביד ימין לאחר שנורה, הוא לימד את עצמו לצייר ביד שמאל. ציוריו מציגים את הבית והמשפחה כמרחב שיקומי לאחר פוסט טראומה. מרחב מוגן המאפשר ללמוד אהבה מחדש. רבים מציוריו מתרכזים במטבח בשעות ערב. החוץ הניבט דרך החלונות הוא האפלה.
הוראס פיפן, ציור הפסיכולוגיה של הפוסט טראומה ומציאת מרחב מוגן.
בציור "אמירת תפילות" של פיפן (1943), אמא יושבת במטבח ליד תנור שחור גדול. שני ילדיה, מוכנים לשינה בכותנות הלילה שלהם, כורעים על ברכיה כשהיא מניחה יד על כל אחד מראשיהם. יש שטיח ארוג פשוט על הרצפה, וכמה מחבתות תלויות על הקיר. זו משפחה של אמצעים צנועים. אבל התמונה שמציעה פיפין מעידה על עושר בטיפול ואהבה. האם מכופפת את גופה מעל לילדים, בהגנה, כאילו אוספת אותם שוב לתוך עצמה. יד על כל ילד, היא מחזירה אותם תוך כדי תפילה עליהם. זהו דימוי רב עוצמה, כזה שמרמז על כך שאהבה היא כוח חזק המאפשר לתבוע אותך מהעולם התחתון, או להגן עליך מפני המציאות.
טקסי היום יום שלנו בבית יכולים ליצור אותנו או לשנות אותנו באופן שבו אנחנו חיים בעולם. נדמה שהעובדה שפיפין מציב את הסצנה הזו במטבח מדגישה את תפקידה כלב הבית, מקום של הזנה ופרנסה, המשמש לעתים קרובות לאיסוף ולבניית מערכות יחסים. לבקש ממישהו להצטרף אליך למטבח זה להזמין אותו לסוג אחר של מרחב אינטימי, שבו הפורמליות נשארת מאחור ועבודה מעורבת לרוב באהבה, יצירתיות ופתיחות לב מיוחדת. שולחנות מטבח הם לעתים קרובות המקום שבו מתקיימות שיחות פגיעות, שם האני האמיתי שלנו מתגלה, במלוא הדרו והבלגן. הגבול העדין והמורכב שבן אורח לבן בן בית עובר לפעמים בחירות הנינוחה שבה אותו אדם מורשה או מקבל את הזכות לפתוח את דלת המקרר ולקחת לעצמו ממנו את מה שהוא צריך.
סדנאות אמנות: פליקס ולוטון-1903-"פנים בית עם אישה באדום מאחור"
האמן מהמאה ה-19 פליקס ולוטון הוא אחד האהובים עלי. הוא ידוע בעיקר בחיתוכי העץ שלו ובציוריו הממוקמים בתוך הבית, המשקפים מערכות יחסים אנושיות על ידי האופן שבו הוא מציג אנשים במרחבים פיזיים. "פנים בית עם אישה באדום מאחור" הוא ציור משנת 1903 המציע לנו הצצה אינטימית לאופן שבו מישהו אחר מאכלס את חדרי ביתו. כצופים, אנו מציצים לציור דרך כמה כניסות או פתחים. הראשונה שבהם היא מערכת של דלתות כחולות הפותחות בפנינו מרחב אינטימי לעולם או סיפור קטוע. דרך פתח זה ניתנת לנו גישה לשלושת החדרים הבאים של הבית: נוכל לראות חלק מספה, כיסא ומיטה, בגדים זרוקים על כל אחד מהם. האישה בגבה אלינו.
נכנסנו לסצנה שאינה מיועדת לאורחים; במקום זאת, תפסנו אישה לא מודעת בביתה. אם לא נרעיש מספיק זמן, נראה איך היא חיה כשאף אחד אחר לא מסתכל. אנחנו פולשים, פולשים לפרטיות המגיעים ללא הזמנה. אנחנו זוכים לקסם של ההצצה המזומנת כיום לכולנו דרך המרפסות לחייהם של אחרים. זה לא דבר קל להיכנס לפנים הבית של מישהו אחר, שבו אהבה נוצרת או לא נוצרת, שבו נרקמים חלומות, ושבו רובנו נאבקים עם חלקים מעצמנו שאנו רואים ושאינם מקובלים על העולם החיצון.
להכניס מישהו לבית שלנו זה להרחיב היכרות לרמה נוספת של אמון, ולהזמין רמה נוספת של ידיעה. החדרים בבתים שלנו, מהאופן שבו הם מעוצבים ועד איך אנחנו מתקשרים בהם, אומרים הרבה על האנשים שאנחנו, או חושבים שאנחנו, או רוצים להיות. הם גם מדברים על איך אנחנו רוצים לתקשר עם אחרים.
בית ליד הים. יציקת אפוקסי. הפסיכולוגיה של ההרמוניה והדיסוטופיה של הבית עם הטבע.
בית ליד הים. בית בתוך הים. בתים שוקעים-איים נעלמים -בסרט עולם המיים מתואר עולם דיסטופי שבו היבשה כולה שקעה. עולם מעין זה הפך למציאות באיים רבים במיקונרנזיה שעליית פני הים מוחקת. באיזה מידה כרוך הבית באדמה מוצקה?
"הסדנה לתהליכים יצירתיים" - היא מרכז לאמנות ולטיפול פסיכולוגי יצירתי, המאגד הן מורים לאמנות בתחומים שונים, והן פסיכולוגים, פסיכיאטרים ופסיכותרפיסטים- המאמינים שיצירתיות היא מרכיב מרכזי בבריאות הנפשית ובעצם תחושת החיות שלנו. אנו מציעים גם טיפול פסיכולוגי מרחוק (פסיכולוג אונליין). 'הסדנה' מציעה גם טיפולי נוירופידבק ברחובות בתל אביב וראשון לציון כאפשרות לטיפול קצר מועד או משלים לפסיכותרפיה.