הסיפור שלנו על עצמנו מעצב אותנו 

"אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים על מנת  לחיות. אנו חיים לחלוטין לפי האור שמטיל הקו הסיפורי שלנו על דימויים שונים, חֶזְיוֹן התַּעְתּוּעִים המתחלף, שהוא החוויה הממשית שלנו".- ג'ואן דידיון

גישה נרטיבית לטיפול נפשי-דף זה הוא המשך של המאמר על טיפול נרטיבי.

שמי זיו אייל. אני אמן, מורה לאמנות ופסיכותרפיסט, בוגר הלימודים המתקדמים בפסיכותרפיה אנליטית המוכר על ידי American Psychological Association )- ובעל .M.A בפסיכולוגיה ואמנות (התמחות בתהליכים יצירתיים). בעל ניסיון רב בטיפולי פנים אל פנים וטיפול פסיכולוגי אונליין. אני רואה ביצירתיות -במובנה הרחב והעמוק ביותר, את מרכזה של היכולת שלנו כבני אדם להתמודד עם המציאות- זו הפנימית וזו החיצונית.  "להיות אותנטי" -כותבת סימון דה בבואר-"פירושו להפוך ליצירתיים ולתבוע בעלות על מי שאנחנו, על האני שלנו, המעוצב באמצעות הבחירות שלנו."

למידע נוסף עלי ועל אפשרויות טיפול-ניתן ללחוץ  על הצילום המשמש קישור:

"לכל הסיפורים יש כוח מוזר ואפילו מסוכן. הם גילויי אמת - שלך ושלי. והאמת היא בו בזמן- הדבר הנפלא אך המפחיד ביותר בעולם, מה שהופך אותה לכמעט בלתי אפשרית. זו אחריות כל כך גדולה שעדיף לא לספר סיפור כלל, אלא אם כן אתה יודע שאתה יכול לעשות את זה נכון. אתה חייב להיות זהיר מאוד, כי בלי לדעת זאת- אתה יכול לשנות את העולם."- ורה נזריאן, חלומות על ורד המצפן. פסיכולוג בראשון לציון על כוחם המאגי של סיפורים על המציאות.

"אתה אומר,"היא פנתה ללואיס, "שאתה מסרב לספר את הסיפור שלך, ואולי הסיבות שלך דומות: אולי אתה לא מאמין בדמויות או בעצמך כדמות, ואולי כי הסיפורים זקוקים לאכזריות כדי לפעול, וגם אתה התנערת מהדרמה הזאת. אבל כשהבן שלי אמר את מה שאמר על התמונות, הבנתי שאיכשהו, בלי ששמתי לב, הוא הסיר מעלי את נטל התפיסה, שעד אז הייתה בעייני חלק בלתי נפרד מנטל החיים והסיפורים".-קודוס רייצ'ל קאסק

חוג פיסול רחובות: הפסיכולוגיה של הסיפור. "פעם", הוא אמר, "אנשים האמינו שהם חיים בקופסאות קטנות, קופסאות שמכילות את כל הסיפורים שלהם, ושאין צורך להיות מודאג לגבי מה שאנשים אחרים עושים בקופסאות הקטנות האחרות שלהם, בין אם הם קרובים או רחוקים. . לסיפורים של אחרים לא היה שום קשר לסיפור שלנו. אבל אז העולם הלך וקטן וכל הקופסאות נדחקו כנגד כל הקופסאות האחרות ונפתחו, ועכשיו כשכל הקופסאות מחוברות לכל הקופסאות האחרות, אנחנו צריכים להבין מה קורה בכל הקופסאות שאנחנו לא בהן.  אחרת אנחנו לא נדע למה הדברים שקורים בקופסאות שלנו, קורים. הכל קשור."- סלמאן רושדי, קישוט. פסיכולוגים נס ציונה על סיפורים וחיים כמערכת של יחסים המשנה ומשתנה באופן מתמיד כיוון שהיא מערכת יחסים. 

ברגע שסיפורים מסוימים מוטבעים בתרבות, הם הופכים לסוג של דפוס על, נרטיב מאסטר - סימני דרך שאנשים יוכלו לעקוב אחריהם בעת בניית הסיפורים שלהם, לטוב ולרע. מתווה אחד כזה הוא למשל  המבנה הסטנדרטי "ללכת לבית הספר, לסיים לימודים, למצוא עבודה, להתחתן, להביא ילדים".

זהו תסריט מועיל בכך שהוא נותן לילדים ולאנשים צעירים  תחושה של מבנה מסודר וציפיות, אבל גם החסרונות של נרטיבים סטנדרטיים נחקרו - הם מטילים סטיגמה של כל מי שלא פועל על פיהם, ומספקים ציפיות לא מציאותיות לאושר למי שעושה זאת. "אמרת שהכל יסתדר לך בסדר/ כמו בספרים שקראת בבית ספר/ כולם לך אמרו אתם זוג משמיים/ עכשיו השמיים ריקים ובינתיים." שרה יעל לוי -ב"בלדה לנאיבית"-את המילים של יהונתן גפן.

זו גישה המתאימה להוראות הפעלה להרכבה של שולחן כתיבה של איקאה ולא לחיים, כמעט כל מי שמנסה לעקוב אחריה בסופו של דבר מקבל  משהו מתנודד  עם כמה ברגים שמשום מה נשארו עודפים ותחושה שהכול יתפרק בקרוב.

חוג ציור נס ציונה- הפסיכולוגיה של הסיפור. "לכל הסיפורים של בט יש סוף טוב. זה בגלל שהיא יודעת איפה לעצור. היא הבינה את הבעיה האמיתית של סיפורים - אם אתה ממשיך אותם לאורך מספיק זמן , הם תמיד מסתיימים במוות".- ניל גיימן, פרלודים ונוקטורנים. פסיכולוגים תל אביב על האבחנה בן סיפור לחיים, ועל הסיפור ככלי עבודה המשנה אותנו. 

"אני חושבת שזו מסגרת מזיקה במיוחד לאנשים שהופכים להורים", אומרת פרופסור פאסופתי. "זה נרטיב שבו השיא הוא להתחתן ולהביא ילדים והתוצאה היא שהם חיו באושר ועושר לעולם ועד".

סיפורי והתסריטים הללו  מתפתחים ומשתנים עם התרבות . לדוגמה, במאות עברו, סיפורים על דיבוק ושדים היו תסריטים נפוצים וזמינים, אבל לא סביר שאנשים רבים כיום יתארו את מעשיהם במונחים כאלה. לעומת זאת הנרטיב שבו לא חייבים להתחתן או להביא ילדים לעולם כסוג של נרטיב לגיטימי, מקבל יותר ויותר מקום לפחות בחלקים מסוימים של החברה.

מבנים נרטיביים נפוצים נוספים הנראים כיום בתרבויות רבות הם סיפורי גאולה וסיפורי הרעלה. סיפור גאולה מתחיל רע ונגמר טוב - "החופשה הנוראית ההיא בסופו של דבר קירבה אותנו כמשפחה" - בעוד שסיפור הרעלה עושה את ההיפך - "ההפלגה הייתה מדהימה עד שכולנו קיבלנו הרעלת מזון". סיפורי  גאולה נקשרים בדרך כלל לרווחה נפשית רבה יותר, בעוד שסיפורי רעל נוטים לחפוף לבריאות נפשית ירודה יותר-בדיוק כפי שאופטימיות ותקווה נקשרים לאיכויות נפשיות חיוביות, בעוד שתחושת מבוי סתום, ייאוש, וציפייה לסוף רע -נקשרים איכות נפשית ירודה.

קורסי ציור ורישום-הפסיכולוגיה של הנרטיב. "עם בריא ובטוח כמו הסיפורים שהוא מספר לעצמו. מספרי סיפורים חולים יכולים לגרום לאומות לחלות. בלי סיפורים היינו משתגעים. החיים יאבדו את העוגנים או המצפן שלהם... סיפורים יכולים לכבוש את הפחד, אתה יודע. הם יכולים להגדיל את הלב".- בן עוקרי. פסיכולוגים ברחובות על אתוס של עם או קבוצה כמערכת ניווט והתמצאות שיכולה גם להוביל לאיבוד דרך.

לרובנו יש תערובת של סיפורים משני הסוגים, סיפורים קטנים מכל סוג המפוזרים לאורך סיפור חיינו הגדול יותר.  אולם למבנה האישיות שלנו  וגם לתרבות והסביבה שלנו, יש השפעה על המבנה הכולל והכיוון איליו יינטה סיפור חיינו הרחב. אנשים יכולים לתפוס את הרצף הגדול יותר של חייהם כסיפור גאולה או כסיפור רעל.

 גאולה בפרט היא נרטיב פופולרי, ובעיקר מערבי ואמריקאי. "נרטיבים של גאולה התפתחו מהפוריטנים דרך ראלף וולדו אמרסון לאופרה ווינפרי... אמריקאים ביקשו לכתוב את חייהם כסיפורי גאולה של כפרה, אמנציפציה, התאוששות, הגשמה עצמית וניידות חברתית כלפי מעלה", כותב מקאדמס בסקירה כללית של מחקר  סיפורי חיים. . "הסיפורים מדברים על גיבורים אינדיבידואליים הרואיים - העם הנבחר - שגורלם הוא לחולל שינוי חיובי בעולם מסוכן, גם כשהעולם אינו רוצה להיגאל."

למרות שיש לי התנגדות פנימית לנרטיב האמריקאי השטוח, מחקרים הראו שמציאת משמעות חיובית באירועים שליליים קשורה לתחושת עצמי מורכבת יותר ולסיפוק רב יותר מהחיים. ואפילו ביצירה של אופטימיות כללית, מקאדמס ועמיתיו גילו שכול שיש יותר רצפי גאולה בסיפור חיים כך הוא קשור לרווחה נפשית גבוהה יותר.

הבעיה מגיעה כאשר הגאולה אינה אפשרית. הסיפור האמריקני הגואל הוא סיפור של פריבילגיות, של משאבים, ושל נסיבות המאפשרות גאולה. המציאות לא תמיד עובדת ככה, וצריך לזכור שלא פעם סיפור על עלייה של קבוצה  אחת הוא סיפור על מחיר שקבוצה אחרת שילמה. זה נכון לגבי ההיסטוריה האמריקאית וזה נכון לגבי ההיסטוריה הישראלית. וזה נכון גם ברבדים ורמות רבות אחרות 

 לא תמיד ניתן לשלוט במציאות, והמציאות כפי שמלמדים אותנו סיפורים אחרים לא צודקת ולא תמיד מתגמלת את הטובים, היא כאוטית ומקרית במובנים רבים. "צדיק ורע לו רשע וטוב לו" .

נרטיב הגאולה מתגמל את המצליחים ומעניש כפליים את אלו שלא. זוהי עוד דוגמה לכך שההיסטוריה נכתבת בידי המנצחים. אנחנו רוצים סוף טוב, אנחנו לא מוכנים להסתפק בפחות מזה-גם לא בסיום פתוח שהוא הסוף האמתי של הסיפורים כולם.

פיסול בבטון-הפסיכולוגיה של מספרי סיפורים. "הדבר הכי טוב בכתיבת סיפורת הוא הרגע הזה שבו הסיפור עולה באש ומתעורר לחיים על הדף, ופתאום הכל הגיוני ואתה יודע על מה מדובר ולמה אתה עושה את זה ומה האנשים האלה אומרים ועושים , ואתה זוכה להרגיש גם כמו היוצר וגם כמו הקהל. הכל פתאום ברור ומפתיע... וזה קסם ונפלא ומוזר".- ניל גיימן. פסיכולוג אונליין על יצירתיות נפשית כדרך לשקם את המציאות ואת עצמנו. 

"במחקר שעשתה מקלין, בו ביקשה מאנשים שחוו חוויות של קרבה למוות לספר את הסיפורים שלהם לאחרים,  היא גלתה שאנשים שספרו סיפורים ללא סוף ברור וחיובי, סיפורים שהסתיימו  כמו "זה קרה, וזה היה נורא וזהו". קבלו תגובות שליליות מהמאזינים "לאנשים שסיפרו את הסיפורים הלא פתורים האלה היו תגובות ממש שליליות", היא אומרת. אם לא היה סוג של סוף מרומם וגאולה לסיפור (מעבר לעובדה שהם שרדו).

"הסיפור הגואל מוערך מאוד באמריקה, כי עבור הרבה אנשים זו דרך מצוינת לספר סיפורים, אבל עבור אנשים שפשוט לא יכולים לספר סיפור כזה, שלא יכולים לגאול את הטראומות שלהם מכל סיבה שהיא, הם סוג של מסר כפול", במקרים כאלה, אנשים שעברו טראומה מגלים שעדיף להם לא לדבר עליה אפילו לא עם עצמם. אחרת הם יחושו בושה ואשמה על כך שלא הצליחו לגאול את עצמם.

היא חושבת שלעיתים התמודדות מציאותית עם טראומה כדאי שתעשה דרך הדחקה "הרעיון הטיפוסי הוא שאתה יכול להדחיק משהו אבל הוא יחזור ויפגע בך בעתיד אם לא תתמודד איתו", היא אומרת. "אבל זה בהנחה שלאנשים יש את המשאבים להתמודד עם זה".

במחקר נוסף מקלין ועמיתיה ראיינו מתבגרים הלומדים בבית ספר תיכון לאוכלוסייה פגיעה. נחקרת אחת, ג'וזי, בת -17 לאם חד הורית, שסבלה משימוש בסמים ואלכוהול, הפרעה דו קוטבית, אונס וניסיון התאבדות. היא אמרה לחוקרים שהסיפור או הזיכרון המגדיר את ההתנסות שלה בחיים הוא שאמה הבטיחה שלא ללדת יותר ילדים ואז הפרה את ההבטחה הזו.

"אני האדם היחיד שאני יכולה לסמוך עליו בחיי כי ניסיתי לסמוך על אנשים אחרים ואז נפצעתי או נדקרתי בגב, אז אני באמת יודעת שאני יכולה לסמוך רק על עצמי", אמרה ג'וזי כשסיפרה את הזיכרון הזה.

"זה נימוק די כבד", אומרת מקלין. " זה משמעותי בהבנת מי אתה, וזה לא באמת נותן לך ראייה חיובית של מי שאתה. זה אולי נכון כרגע, אבל זה לא משהו שמניע מישהו לצמיחה".

גם ההנחיה של הפסיכולוגיה החיובית  לחשוב יותר על דברים הטובים בחיים שלך-לא תמיד יעילה. "היה מחקר ניסיוני שמראה שכאשר אנשים מתבקשים להרהר בחוויות חיוביות, זה גורם להם להרגיש גרוע יותר, כי במובן מסוים הניגוד בן האור לצל מבליט את הצל יותר'", אומרת מקלין. "חוכמה ובגרות ומורכבות קוגניטיבית הם דברים שאנו מעריכים, אבל הם לא בהכרח עושים אותך מאושר."

אפוקסי ליצירה- פסל ביציקת אפוקסי-סדנאות אפוקסי-הפסיכולוגיה של הנרטיב. "האם אתה אוהב טרגדיות וכל מה ששובר את הלב?"
- פרידריך ניטשה, כה אמר זרתוסטרה. פסיכולוגים תל אביב על גישה טרגית וגישה קומית לחיים ומה שהן מאפשרות ולוקחות מאתנו. 

למרות שלפעמים חשיבה אוטוביוגרפית יכולה להוביל למחשבות ושיפוט קשה של חיינו(ושוב העיקרון הנורא הוא שמי שנדפק -לא יכול להיגמל מזה, שנוצר מעגל קסמים מרושע שבו רע מביא עוד רע.)  , פעמים אחרות חשיבה כזו  יכולה לעזור לאנשים למצוא משמעות.

"אני חושב שהמעשה של מסגור חיינו כנרטיב הוא לא חיובי ולא שלילי, הוא פשוט עובדה", אומר אדלר. "עם זאת, יש דרכים טובות יותר וגרועות יותר מבחינת הבריאות הנפשית ,לעשות את התהליך הנרטיבי הזה."

במחקר שלו, אדלר הבחין בשני נושאים החוזרים  בסיפורים של אנשים הנוטים להיקשר לרווחה טובה יותר:, תחושת השליטה  בחייך, והרגשה שיש לך מערכות יחסים טובות בחייך. הקשר "קצת יותר מטושטש" עם מערכות יחסים, אומר אדלר - יש קשר חזק בין יחסים לרווחה באותו רגע; פחות ברור אם תחושת הקשר כעת מנבאת רווחה מאוחרת יותר. אבל השליטה בהחלט כן. זה הגיוני, מכיוון שתחושות של חוסר אונים וחוסר תקווה הם סימפטומים קלאסיים של דיכאון, תחושת שליטה חיונית לבריאות נפשית. אדלר ביצע מחקר אורך של 47 מבוגרים שעברו טיפול, והנחה אותם לכתוב נרטיבים אישיים אודות תהליך ההחלמה שלהם. מה שהוא מצא זה לא רק שנושאים של שליטה בחייהם בסיפורים של המשתתפים גדלו עם הזמן ושהבריאות הנפשית עלתה, ושהשניים קשורים זה לזה, אלא שנושא השליטה העצמית במורה מוגברת הופיע למעשה בסיפורים עוד לפני שהבריאות הנפשית של אנשים השתפרה.

"זה כמו שאנשים המציאו גרסה חדשה של עצמם וחיו את דרכם לתוכה", אומר אדלר.

אבל, הוא ממשיך, "אני לא מאמין שליטה בחיים נכונה תמיד ובכל מחיר"

כפסיכולוג קליני  אני תוהה אם אין מחיר לחוויית השליטה או לצורך בשליטה, לא רק המחיר והתועלת שאותו אדם מפיק מעניינת אותי אלא ההשלכות שיש לזה על האנשים בסביבתו. , האם זה שאתה רואה את עצמך כגיבור חזק המעצב את סביבתו ועולמו, לא  גובה מחיר מדמויות האחרות בסיפור שלך?

כפי שמראה עבודתו של אדלר, אנשים צריכים לראות את עצמם כמי שמפעילים וכותבים את סיפור חייהם. עבודתה של פאסופתי מראה שאנשים אחרים ממלאים תפקיד גדול בעיצוב סיפורי חיים שלנו. השאלה, אולי, היא עד כמה אנשים מכירים בכך שהשליטה שלהם בחייהם אינה מוחלטת.

על פי מחקר אחד, אנשים גנרטיביים  מאוד על פי ההגדרה הפסיכולוגית של המושג- כלומר אנשים שאכפת להם ומחויבים לעזור לדורות הבאים - מספרים לעתים קרובות סיפורים על אחרים שעזרו להם בעבר. מקאדמס טוען שסביר להניח שלנרקיסיסטים יש סיכוי גבוה יותר לעשות את ההיפך - נרקיסיסטים הם "אנשים [ש] באמת טובים בלדבר על עצמם ולדחוף את הנרטיב שלהם, אבל הם לא מוכנים להקשיב לשלך."

חוג ציור בתל אביב-הפסיכולוגיה של הנרטיב. "מעבר לכל חיי האדם, ולעתים קרובות אפילו בתוך האדם עצמו, מה שנרשם הוא מה שנזכר, הרישומים מחלצים בהדרגה את המציאות של אירועים חיים. ומה שמתועד הוא חלק ממה שנחשב, מורגש, פועל וחי. חלק במקרה הטוב נערך על ידי עצם בחירתו, ובמקרה הרע מעוות על ידי רציונליזציה או דמיון והוא עיבוד מכוון של המציאות. הסיפורים שאנו מספרים על חיינו שלנו, לאחרים אך בעיקר לעצמנו, אנו מספרים על מנת להפוך את חיינו לבית".- מריה פופובה, להבין. פסיכולוג תל אביב על סיפור כמכשיר הבנייה של עצמנו ושל המציאות. 

"אם הסיפורים שלנו עוסקים בנו ככאלו שפועלים בצורה אינדיבידואליסטית,  ואנו עושים הכול בזכות עצמנו בלבד, מנצחים לבד את הקשיים ומתגברים על הכול. והסיפור שלנו מציג  פחות את תפקידם של אנשים אחרים, תפקיד המזל ותפקיד התמיכה החברתית בעזרה לנו, סביר להניח שנהיה פחות טובים בזיהוי כיצד חייהם של אנשים אחרים מוגבלים על ידי הנסיבות, המערכת החברתית ואנשים אחרים", אומרת פאסופתי. "אני חושבת שיש לזה השלכות אמתיות על האופן שבו אנחנו חושבים על חוסר שוויון בחברה שלנו.

זה מעלה שאלה חשובה נוספת -אנשים משתמשים בסיפורים כדי להבין את החיים, אבל עד כמה הסיפורים האלה משקפים באמת את מציאות החיים?

הטיות, הבדלי אישיות או רגשות יכולים להוביל אנשים שונים לראות את אותו אירוע בצורה שונה. ובהתחשב עד כמה בני אדם  נוטים ליצור זיכרונות כוזבים, מי אמר שנקודות העלילה בסיפור חייו של מישהו באמת התרחשו, או התרחשו כמו שהוא חושב שהם התרחשו, או באמת גרמו לאפקטים ותוצאות כאלה או אחרות?

פאסופתי לא משוכנעת שזה כל כך משנה אם סיפורי החיים מדויקים לחלוטין. וכמה המחקר של זיכרון שקרי בהקשר לעדות עדי ראייה רלוונטי, שם זה משנה מאוד אם אדם מספר סיפור בדיוק כפי שהוא קרה. אבל עבור חוקרי הנרטיב-הפסיכולוגי, "מה שבאמת חשוב זה לא כל כך אם זה נכון במובן המשפטי,", היא אומרת. "מה שחשוב באמת הוא אם אנשים יוצרים משהו משמעותי וקוהרנטי ממה שקרה. כל יצירה של נרטיב היא קצת שקר.  ויש לא מעט שקרים עובדתיים המספרים אמת רגשית."

ציור כסיפור- "כול אדם הוא סיפור. כשהייתי ילדה, אנשים ישבו סביב שולחנות המטבח וסיפרו את סיפוריהם. אנחנו כבר לא עושים את זה כל כך הרבה. לשבת מסביב לשולחן ולספר סיפורים זה  לא רק דרך להעביר זמן. זו הדרך שבה החוכמה מועברת. הדברים שעוזרים לנו לחיות חיים ששווה לזכור".– רחל רמן. פסיכולוג רחובות על סיפור סיפורים משפחתיים כדרך להשגת שייכות ולהפוך לחלק מהקשר ומשמעות רחבה יותר מעצמנו.

ארגון העבר בנרטיב אינה דרך רק להבין את העצמי אלא גם דרך לנסות לחזות את העתיד. וזו מעט פרדוקסלי כי הסיפור נראה כמכשיר המבטיח שגיאה ודאית .

לא משנה כמה אתה מנסה, לא משנה כמה אתה רוצה, אין דרך לדעת באמת את העתיד, והעולם לא באמת מארגן את עצמו בצורה של סיפור בלשי כדי לתת לך רמזים. "החיים האמתיים מלאים ברמזים שקריים ובשלטים שאינם מובילים לשום מקום",

אז מה לעשות, אם כן, עם כל הדברים שלא מתאימים לנרטיב שלנו ? יש עדויות שלמצוא "אחדות" כלשהי בזהות הסיפורית שלך עדיף, מבחינה פסיכולוגית, מאשר לא למצוא אותה. וכנראה שקל יותר פשוט להשמיט את הדברים האלה כשאתה שולף דפוסים מהכאוס.

חוג ציור למבוגרים-הפסיכולוגיה של הנרטיב. "מיינדפולנס עוזר לנו להשתפר בלראות את ההבדל בין מה שקורה לסיפורים שאנו מספרים לעצמנו על מה שקורה, סיפורים שמפריעים לחוויה ישירה. לעתים קרובות סיפורים כאלה מתייחסים למצב נפשי חולף כאילו הוא האני השלם והקבוע שלנו".שרון זלצברג, אושר אמיתי: כוחה של מדיטציה. פסיכולוגים בראשון לציון על טכניקות לשחרר את הסיפור שלנו ולערוך אותו.

אנשים לא יכולים לעצור מלבנות תרחישים ועתידים דמיוניים. "אנחנו מנסים לחזות את העתיד כל הזמן", אומרת פאסופתי. היא משערת שזו הסיבה שמלכתחילה אנחנו יוצרים סיפורים.. חוסר הוודאות של העתיד היא אחד הדברים הקשים ביותר להתמודד עימם, וסיפורים הם דרך התמודדות.

"העתיד הוא אף פעם לא העתק ישיר של העבר", אומר אדלר. "אז אנחנו צריכים להיות מסוגלים לקחת חלקים מדברים שקרו לנו ולהגדיר אותם מחדש כניבוי לעתיד אפשרי."

מחקר מוחי התומך בקשר הזה בין העבר לעתיד, הראה שאותם אזורים במוח מופעלים כאשר אנשים מתבקשים לזכור משהו וכאשר הם מתבקשים לדמיין אירוע שעדיין לא קרה.

באופן דומה, נראה שהאופן שבו מישהו מדמיין את עתידו משפיע על האופן שבו הוא רואה את עברו, בו בזמן שהעבר שלו משפיע על הציפיות שלו  לעתיד.

"אם אתה מתכנן להיות רופא, ואתה בן 25 שמתחיל לימודים  בבית ספר לרפואה, ויש לך ציפיות לגבי איך הולכות להראות חמש עד 10 השנים הבאות בחייך, כנראה שפירשת נרטיב מהעבר שלך שעוזר לך להבין איך הגעת לנקודה הזו", אומר מקאדמס. "אבל בוא נגיד, שאתה נכנס לבית הספר לרפואה ומגלה שאתה שונא את זה ואתה נושר, כנראה שבמקביל אתה הולך לשנות את העבר שלך. אתה משכתב את ההיסטוריה."

סיפור החיים שלנו כתוב בגיר, לא בדיו, וניתן לשנות אותו. "אתה גם המספר וגם הדמות הראשית של הסיפור שלך", אומר אדלר. "זה יכול לפעמים להיות גילוי - 'אה, אני לא רק חי את הסיפור הזה; אני למעשה אחראי על כתיבת הסיפור הזה'".

העבר בניגוד למה שאנו חושבים לעולם לא נשאר מאחור, למעשה הוא נכתב כל העת בהווה שלנו, ועל ידי הבחירות העתידיות שלנו.

סדנאות לקבוצות- הסעודה האחרונה-לצייר ציור דתי כאמונה המבנה מציאות: "שר שוודי כינס את ראשי האינדיאנים בסוסקהאנה, ונשא דרשה בפניהם, והכיר להם את העובדות ההיסטוריות העיקריות שעליהן מושתתת דתנו - כמו הדרך בה חטאו אבותנו הראשונים באכילת תפוח, ביאת ישו כדי לתקן את העוולה, את ניסיו וסבלו וכו'. כשסיים קם נואם אינדיאני להודות לו.

'מה שסיפרת לנו', אומר הוא, 'הכל טוב מאוד ונכון. זה אכן רע לאכול תפוחים. עדיף להפוך את כולם לסיידר. אנו מחוייבים מאוד לטוב ליבכם על שבאתם עד כאן כדי לספר לנו את הדברים אשר שמעתם מאמותיכם. בתמורה, אספר לכם כמה מאלה שאנו שמענו משלנו.

"בהתחלה, לאבותינו היה רק בשר של בעלי חיים להתקיים  עליו, ואם הציד שלהם לא הצליח הם גוועו ברעב. שניים מהציידים הצעירים שלנו, לאחר שהרגו צבי, הציתו אש ביער כדי לצלות חלקים ממנו. כשהם עמדו להשביע את רעבונם, הם ראו אישה צעירה ויפה יורדת מהעננים ומתיישבת על הגבעה ההיא שאתה רואה שם בין ההרים הכחולים.

"הם אמרו זה לזה: "זו רוח שאולי הריחה את צבי הצבי שלנו ורוצה לאכול ממנו; הבה נציע לה קצת." הם הגישו לה את הלשון; היא הייתה מרוצה מהטעם ואמרה: "חסדכם יזכה אתכם; בואו למקום הזה אחרי שלושה עשר ירחים, ותמצאו משהו שיועיל מאוד בהזנתכם והזנת ילדיכםך עד לסוף הדורות ". הם עשו זאת, ולהפתעתם מצאו צמחים שלא ראו קודם לכן, אך מאותה תקופה עתיקת יומין, צמחים אלו עובדים ללא הרף לטובתנו הגדולה. היכן שנגעה ידה הימנית באדמה מצאו תירס; היכן ששמאלה נגע בה מצאו שעועית ; והיכן שהגב שלה נשען עליו מצאו טבק.'

המיסיונר הטוב, נגעל מסיפור הסרק הזה ואמר: 'מה שמסרתי לכם היו אמיתות קדושות; אבל מה שאתה מספר לי הוא רק אגדה, בדיה ושקר.'

האינדיאני נעלב וענה: 'אחי, נראה שחבריך לא עשו צדק בחינוך שלך; הם לא הדריכו אותך היטב את כללי הנימוס המשותף. ראית שאנחנו, שמבינים ומתרגלים את הכללים האלה, האמנו לכל הסיפורים שלך; למה אתה מסרב להאמין לשלנו?"
- בנג'מין פרנקלין, הערות בנוגע לפראים. פסיכולוגים ברמת גן על הסיפורים העומדים ונושאים את האדמה עליה אנו בונים את המציאות שלנו, ועל רגעים בהם האדמה נעה.