פוסט המציאות- דונלד הופמן

"המציאות לחוד, והחיים לחוד"- יעל

אנו חיים בעידן הפוסט מציאות טוענת האמנות הדיגיטלית. המציאות הוירטואלית היא לא פחות מציאותית מזו הפיזית. ההשפעות הפסיכולוגיות של הטלת הספק במציאות או הטלת ספק במונופול של השקפה אחת על מהי המציאות ניכרות בכל מקום. כפסיכולוגים בתל אביב אנו נחשפים למגוון השפעות של חווית ערפול המציאות שבירת המציאות, או עיוות המציאות. החל מדימויי גוף מעוותים שנוצרים על ידי הרשתות החברתיות ומובלים לאנורקסיה וכלי בתיאוריות קונספירציה נרחבות המבטאות חוסר אמון בגרסת המציאות שמנפקים המוסדות הסמכותיים. 

קל יותר לקבור מציאות מאשר להפטר מחלומות"-דון דלילו. (ראו גם חשיבה "מציאותית" כמחסום יצירתי).

 כ-פסיכולוג בתל אביב  מדהים אותי  לגלות כל פעם מחדש  כמה מהר מזדעזעת תחושת המציאות שלנו.  יכול להעיד על זה כל מי שחווה תאונה או פגיעה פיזית למשל ומבין פתאום שכל הביטחון שלנו במוצקות המציאות בנויה במובן רחב על החוויה הפיזית, על יכולת התנועה, או מוצקות הגוף, שלא לדבר על  טראומה נפשית ורגשית, או אירועים המשנים סדרי עולם. 

"המציאות היא בשביל מי שלא יכול להתמודד עם סמים" רני (באדיבות הדר)

"על רגל אחת" של אוליבר סאקס הוא מסמך מאלף על הפער בין מה שיש לבין מה שאנחנו חשים. הוא מתאר מקרה פשוט שבו סאקס שובר את רגלו וכמה אירוע כזה -מערער עבורו את תחושת האחדות של העולם, ואת תחושת המציאות ואשליית השליטה בה .

נעמי שעברה את טרבלינקה ויש לה חשבון פתוח עם המציאות ויכולת ההתעלמות ממנה- אמרה לי פעם- שגם אלה שמתעלמים מן המציאות, ומכחישים אותה יודעים בדיוק ממה להסיט את המבט.(מבחינתה זו עדות למה שהם הספיקו לקלוט לפני שהסיטו ).אבל אני חושב לא פחות על המנגנון הזה כסוג של מנגנון הגנה  כנראה חיוני להבניית המציאות שלנו-שמרשים אותי כל פעם בעצמתו-היכולת לא לראות את מה שאנחנו לא רוצים לראות.(אין דבר מתסכל מזה כשאתה מלמד רישום והתלמיד פשוט לא רואה, יש לו איזה "דעה מוקדמת" על איך האף בנוי או על זווית הקיר שלפניו-והוא לא מוכן לראות את הפיזיות של מה שנמצא מתחת לאפו, לפעמים אפילו אחרי שאני מבקש ממנו לשרטט על לוח זכוכית שנמצא בינו לבן האובייקט את הקו, הוא לא מוכן להכיר בו כיוון שהוא לא תואם את מה שהוא יודע-קירות בנויים בזווית ישרה למשל.) לסבסטיאן הפנר יש ספר מדהים שאני ממליץ לכל אחד לקרוא בשם "סיפור של גרמני" ובו הוא משרטט את התהליך מנקודת מבט של משתתף-וכמה בהכרח הייתה זו האופציה "השפויה" להפוך לנאצי בגרמנייה של אז (אני לא חושב שזה מקרי שמתנגדי משטר מאושפזים לעתים קרובות בבתי חולים לחולי נפש).(כמו שעושה במובן מסוים אבל באופן הרבה פחות מדויק ונקי לדעתי ספרו של ליטל-"נוטות החסד").כל הדיון הזה מוביל בהכרח לשאלות על תחושת המציאות שלנו והקשר שלה,או חוסר הקשר שלה לשפיות.

מעבר למטריקס: תורת המציאות הרדיקלית של דונלד הופמן

במשך מאות שנים, פילוסופים ומדענים התמודדו עם טבעה של המציאות. האם תפיסת העולם שלנו היא השתקפות מדויקת של אמת אובייקטיבית, או שמא משהו סובייקטיבי יותר, שנבנה על ידי המוח שלנו? שאלה זו נמצאת בלב התיאוריה פורצת הדרך של דונלד הופמן, המאתגרת את עצם הבנתנו את המציאות.

תורת הממשק:

לדברי הופמן, מדען קוגניטיבי מאוניברסיטת קליפורניה,  המציאות שלנו אינה שיקוף ישיר של העולם הבסיסי אלא ממשק שתוכנן על ידי האבולוציה כדי למקסם את ההישרדות והכושר שלנו. ממשק זה "מסנן" מידע מיותר ומציג לנו גרסה פשוטה של המציאות, בדומה לשולחן העבודה של מחשב מסנן את הפעולות המורכבות של החומרה והתוכנה שמתחת.

למה האבולוציה מטעה אותנו?

הופמן טוען שתפיסה אמיתית, כזו המשקפת במדויק את המציאות, תביא לחסרון הישרדותי. תארו לעצמכם עולם שבו כל פרט, מתנועת האטומים ועד למבנים המיקרוסקופיים של עלים, היה זמין לחושים שלנו. כמות עצומה כזו של מידע תהיה משתקת, ותמנע את היכולת שלנו לקבל החלטות מהירות ולנווט ביעילות את הסביבה שלנו.

ממשק בר-פעולה

במקום זאת, האבולוציה העדיפה "ממשק בר-פעולה", כזה שמתעדף שימושיות על פני דיוק. ממשק זה מציג לנו את המידע הדרוש לנו כדי לשרוד ולהתרבות, ללא קשר אם הוא השתקפות מושלמת של המציאות. לדוגמה, אנו תופסים עצמים כבעלי משטחים מוצקים, למרות שאנו יודעים שהם למעשה מורכבים מחלקיקים זעירים רוטטים. תפיסה זו שימושית לאינטראקציה עם העולם הסובב אותנו, גם אם היא לא לגמרי מדויקת.

השלכות על הבנתנו את היקום:

לתיאוריה של הופמן יש השלכות מרחיקות לכת על הבנתנו את היקום. זה מצביע על כך שהעולם שאנו תופסים אינו המציאות האפשרית היחידה, ושעשויים להיות יקומים אחרים עם ממשקים שונים המסננים מידע בדרכים שונות. היא  מעלה שאלות עמוקות לגבי טבעה של התודעה, מגבלות החושים שלנו והטבע האמיתי של המציאות.

שינוי בפרספקטיבה:

בעוד שהתיאוריה של הופמן עדיין שנויה במחלוקת, היא עוררה ויכוח ער בין מדענים, פילוסופים ואמנים. הוא מציע שינוי קיצוני בפרספקטיבה ונקודת המבט, מאתגר אותנו להטיל ספק בהנחותינו לגבי העולם ולשקול את האפשרות שהמציאות שלנו אינה מה שהיא נראית.

לעיון:

"הטיעון נגד המציאות: מדוע האבולוציה הסתירה את האמת מעינינו" מאת דונלד הופמן: ספר זה מציג את התיאוריה של הופמן בפירוט, ומסביר את העדויות המדעיות ואת ההשלכות הפילוסופיות.

שיחת TED: האם אנו רואים את המציאות כפי שהיא? מאת דונלד הופמן: בהרצאה המרתקת הזו, הופמן משתמש בדוגמאות ובאנלוגיות פשוטות כדי להסביר את התיאוריה שלו והשלכותיה.

"תיאוריית הממשק של התפיסה מאת דונלד הופמן" בוויקיפדיה: מאמר זה מספק סקירה מקיפה של התיאוריה של הופמן וקבלתה בקהילה המדעית.

קורס ציור :"אל תתנו אמון בשום דבר שאני אומרת-אני אומרת את האמת"- אורסולה לה גווין

הפרעה נפשית כשיבוש תפיסת המציאות

כפסיכולוגים בתל אביב נציג את ר.ד.לאנג ("the politics of expererience" למשל) בו הוא מעלה את הטענה שחווית הסכיזופרניה בנויה על מסרים סותרים לגבי המציאות שחווה החולה,פערים שאי אפשר לגשר בניהם בן מה שהוא חווה כמציאות לבן מה שנאמר לו שהיא המציאות (גם אם יש השגות היום לגבי התהליך הזה כגורם לפריצת המחלה, עדיין אני מאמין שהתיאור הזה תקף לחוויות החולה). וליאנט במחקר הארוך בן שישים השנה שלו על מהות האושר כותב -"הדרך הטובה להתמודד עם המציאות היא לסלף אותה"=העיוות המתמיד של המציאות הוא אחד מסימני היכר של האדם המסתגל .ישנן אין ספור עבודות סוציולוגיות המדברות על הבניית המציאות כהסכם חברתי ("הצגת האני בחיי היום יום" של ארווינג גופמן למשל) .גופמן מדבר אפילו על חווית המוות כסוג של הבניית מציאות בהסכם חברתי. שלא לדבר על חווית האושר, או חוויות אחרות שברור שמעצם טיבן הן נתונות יותר לפרשנות חברתית. כל מי שהיה לבד תקופות ארוכות  לבד ,מכיר את התחושה הלא מציאותית שיוצרת הבדידות( במובן שאתה פיקציה, שהמצאת את עצמך-ריליקה) ואת התקפות המציאותית שיוצר הדיבור ולו עם עם נפש אחרת אחת.
פיסול בחימר: עננים

המציאות באמנות

העיסוק במציאות או  במה היא מציאות (הוא למעשה אחת התמות של אומנות בכלל) קיים כמובן גם באומנות הפלסטית.(פיסול, ציור) מהעבודות הסוראליסטיות של דאלי, ארנסט, מאגריט. ועד לעבודות מטה אמנותיות שמנסות להוביל את הצופה לשאלה מה היא המציאות ?וכמה ההגדרה שלה היא פוליטית ,ומסחרית כמו שעושה בשנים האחרונות בנקסי על ידי קירות בכל רחבי אירופה (וגם גדר ההפרדה שלנו).גם אומנות שעיקר השראתה הוא האינטרנט שואלת שאלות כאלה(חשבו רק  על המציאות החדשה שיצרו הרשתות החברתיות-ואיזו עוצמה רגשית יש להן, וכמה הן שואבות פנימה אל תוכן ויוצרות מציאות לצד המציאות ה"רגילה").

בספרות עולים  בדעתי כרגע (בטח אפשר לחשוב על הרבה דוגמאות נוספות) שניים שחביבים עלי מאוד-פול אוסטר(שאצלו המקריות, מבנה מציאויות, ושולטת בחיי האדם), וניל גימן שאחרי שאני קורא ספר משלו אני פוסע בזהירות רבה הרבה יותר גם בחצר שלי.

אין ספק שההבנה של כמה המציאות נוזלית קיימת בליבתם של כל תפיסות  העידן החדש ולעתים מובילה לאבסורד (כל פעם שאני שומע את ההטפה לראיה של המחלות כסוג של מטפורות נפשיות אני חושב על תמי שלא רק שחלתה בסרטן אלא שצריכה גם להרגיש אשמה שבהתנהלותה הרגשית הביאה על עצמה ועל הסובבים אותה את הכאב הזה" (את פשוט אוכלת את עצמך-זה לא פלא" אמרה לה בפניה אחת המרפאות הטבעוניות .).בכלל יש אגף שלם של העידן החדש שמשתמש ברעיון שהמציאות מובנית מבפנים-מתוך האדם כדי לנטרל אשמה אמפתיה, ומחויבות חברתית(העניים יצרו את המציאות שלהם). כשאני עומד לעתים מול הטיעונים הללו בצורתם הקיצונית אני שואל אם הכל מבפנים -בשביל מה אנחנו צריכים ידיים. המזרח מתוכו שואבות חלק גדול מהתפיסות הללו את השראתן, אומנם מדברת על הבניית המציאות החיצונית מבפנים ,אבל מראה גם כמה אימון, ומיומנות הנרכשת בעבודת תרגול בלתי פוסקת- הדבר מחייב, עד שנוצרת אותה זרימה מבפנים החוצה.("המציאות מנחמת" אמרה לי רותי  וליטפה אותי על הראש כשהכירה את העולם הפנימי המעוות  שלי)

"הסדנה לתהליכים יצירתיים" -היא מרכז לאמנות ולטיפול פסיכולוגי, המאגד מורים לאמנות, פסיכולוגים, פסיכיאטרים ופסיכותרפיסטים- המאמינים שיצירתיות היא מרכיב מרכזי בבריאות הנפשית ובעצם תחושת החיות שלנו . אנו רואים ביצירתיות -במובנה הרחב והעמוק ביותר, את מרכזה של היכולת שלנו כבני אדם להתמודד עם המציאות- זו הפנימית וזו החיצונית.  "להיות אותנטי" -כותבת סימון דה בבואר-"פירושו להפוך ליצירתיים ולתבוע בעלות על מי שאנחנו, על האני שלנו, המעוצב באמצעות הבחירות שלנו.". בנוסף לטיפולי פסיכותרפיה רגילים-אנו מציעים גם טיפול בנוירופידבק, טכניקה לטיפול קצר מועד יעיל ומוכח בדיכאון, חרדה, פוסט טראומה ועוד.