הפסיכולוגיה של היפר-ריאליזם בפיסול
דף זה הוא המשך להיסטוריה מקוצרת של הפיסול ההיפר ריאליסטי במאה העשרים.
פטרישיה פיצ'יניני (Patricia Piccinini).
ילדים והורות הם נושא שחוזר על עצמו ביצירתה של פטרישיה פיצ'יניני, החוקרת את קו האופק של השבריריות והחמלה האנושית, בעזרת דמויות דימיוניות, בעלות תכונות חייתיות, לפעמים על גבול המבעית.
עם זאת, אצל פיצ'יניני, האימה תמיד מוגבלת ומוכלת ואף הופכת לקרבה. לדוגמה, בעבודה בשם- Doubting Thomas (2008). ילד מתוק למראה בן חמש בערך, לבוש בבגדים רגילים, רוכן קדימה כדי לגעת בחלל הלח של גוש אמורפי מחריד של יצור ללא אברים מובחנים שיושב (או נח) על כיסא. העבודה מתייחסת לשני דימויים תרבותיים, האחד היא התמונה הידועה מהסרט אי.טי( )1982. של המגע בן יצור (חמוד) מעולם אחר עם ילד בן כדור הארץ.
חוגי פיסול רחובות :פטרישיה פיצ'יניני-Doubting Thomas (2008).-הפסיכולוגיה של המפגש בזר
דימוי אחר הוא של הסצנה החוזרת על עצמה במספר רב של ציורי רנסנס ובארוק כאשר השליח תומאס חיפש הבטחה לתחייתו של ישו על ידי נגיעה בפצעיו. באופן ספציפי, עבודתו של פיצ'יניני נוצרה בהשראת המפורסם שבהם, "חניכתו של תומאס הקדוש" של קאראווג'יו (1601-1603), שבו ישו מזמין את השליח לחפור באצבעו בפצע שעל פלג גופו.
סדנאות ציור: "חניכתו תומאס הקדוש" קאראווג'יו -הפסיכולוגיה של הגופניות הלא מודעת לעצמה.
במילותיה של פיצ'יניני, ליצירתו של קאראווג'יו יש "גופניות ממש לא מודעת לעצמה שלא במובן המטפורי".
המתח שהיא משחזרת הוא דרך משחק הגומלין בין תמימותו של הנער לבין הכיעור הבלתי נתפס של הדבר, עם פתחו הוורוד והרירי, העור המקומט, כתמי העור והשערות הדלילות המוזרות והממשיות כל כך. ההתייחסות למשיח ושליחו כמו גם לאי. טי. ממעיטה מיד את הסלידה ומערערת את הפחד מפגיעה.
בעבודה יוצאת דופן מכמה שנים מאוחר יותר, Welcome Guest (2011) ילדה קטנה בחולצת טריקו אפורה, שמלה כחולה וגרביונים ורודים עומדת על מיטה עתיקה שעל ראשה עומד טווס. זה בוהה בשותף המדהים ביותר של הסצנה, שהוא יצור מבעית הלקוח היישר מסרטי פלישת חייזריים עוינים לכדור הארץ. היצור בעל הגפיים בעלות ציפורניים דמויות חרבות ארוכות עומד בצורה מסוכנת על המצעים שציפורניו סוגרות על כתפיה של הילדה ומשתלבות למין חיבוק , ידיה של הילדה מושטות קדימה בתנוחת חיבה וחיפוש מגע חברי.
סדנאות אמנות היפר ריאליסטית -"ברוך הבא אורח" -פטרישיה פיצ'יניני-הפסיכולוגיה של ההיפר ריאליזם
ראשו של היצור הוא הכלאה של יצור אנושי עם יצור חייתי עם מצח נמוך ועיניים מרווחות. אולם המבט שהוא נותן לילדה, אינטליגנטי וקשוב ומעיד על חיבה והכרה הדדית חיובית. הפרדוקס והמתח שנוצר בסצנה בן היצור שגופו מאותת אלימות קיצונית, הטווס המסמל יופי ותמימות הילדה יוצר אפקט נרטיבי מהמעלה הראשונה. סיפור שלם בתמונה אחת.
פיצ'יניני-הפסיכולוגיה של המפגש בכיעור כמטמורפוזה
העובדה שהילדה היא ביתה של פיצ'יניני , רק מוסיפה לאופי המרתק של היצירה, שכן מלבד כוחה הדמיוני והמטען האסתטי שנוצר מהסתירות החזותיות המכוונות שלה, ניתן לקרוא בה גם תיקון מוסרי.
זהו משל על פגישה עם הזר והאחר. והוא מרפרר לאינסוף אגדות וסיפורים החל מהיפה והחיה ועד לגיבן מנוטר דם. זהו סיפור על עיניים היכולות לראות מעבר ל"כיעור" והזרות.
פוסט-הומניזם
בניגוד למואק וג'ינקס, פיצ'יניני מציגה בפנינו יקום פוסט-אנושי מובהק. "השיבוטים של פיצ'יניני", מציין קים טופלטי, "הם סמל למצב התרבותי הנוכחי שלנו שבו האדם, הזהות והסטטוס של הגוף אינם קבועים יותר".
נושא זה נוכח היה בעבודותיה כבר בתחילת דרכה בתחילת שנות ה-90 כאמנית, שבהן היא המציאה את מה שהיא כינתה 'גוש' מעור חזיר , יצור אמורפי המלווה באתר אינטרנט בו המשתמש יכול להתאים אישית לעצמו גושים ממספר של אפשרויות.
פיצ'יניני הקדישה את הקריירה שלה, הכוללת גם ציור, וידאו וצילום, לבחינת העולמות הרבים של מניפולציות ביולוגיות. היקום שלה הוא עולם שבו, בשילוב של טכנולוגיה ודמיון, כמעט הכל אפשרי. הכל אמין, ולכן לכל יש להתייחס ברצינות.
רוברט רוזנבלום, במאמר על עבודתו של רון מואק, טוען שהיא שייכת לשושלת צאצאים הולכת וגדלה של בני אדם סינתטיים שנוצרו על ידי אמנים הנראים כמגיבים לעולם עכשווי שבו שכפולים מושלמים - בין אם אלקטרוניים או ביולוגיים,(הדפסה ממוחשבת. או כבשים משובטות) - מטשטשים את היכולת שלנו להבחין בין מקור להעתק.
האמנות של פיצ'יניני עוסקת בעולם שבו שיבוטים וחייזרים נטמעים והופכים לחלק הרמוני מהחברה האנושית. עצם המושג 'חברה אנושית' הפך לאנכרוניזם.
ניתן לראות בפיצ'יניני פוסט-הומניסטית, בעוד ג'ינקס ומואק הומניסטים. אם אנו משווים את "ללא כותרת (אישה כורעת) של ג'ינקס (2015) עם The Carrier (2012) של פיצ'יניני, ההבדלים ברורים.
קורסי פיסול תל אביב-ג'ינקס- הפסיכולוגיה של היופי כחשיפה רגשית.
עבודתו של ג'ינקס היא דיוקן מרגש מאוד של תפילה או תחינה של אישה ערומה. ניתן לראות בעירום כאן איכות של יופי ומצב נפשי של חשיפה ופגיעות מבחירה -mon cœur mise à nu "לבי מונח חשוף".
ה"מוביל" של פיצ'יניני הינו תערובת של מדע בדיוני (אני חושב על בלייד ראנר) וד"ר סוס: יצור עירום דמוי אדם מבוגר, שרירי עם ראש קירח מקסים, שיער מאפיר ודליל ואף קופי- נושא קשישה קלה. סבתא מתוקה ונינוחה במקומה על ידיו. זהו דיוקן של מערכת יחסים שניתן לראות כסמלית והרמונית המשתרעת אל מעבר למערכות היחסים האנושיות המוכרות. מאידך ניתן לראות בהרמוניה סוג של מערכת יחסים של אלימות כבושה (ואירונית) –הנרמזת דרך הבדלי הכוח בסצנה. היצור העירום –והאישה הלבושה בצורה סטראוטיפית. (יש להניח שהיצור החדש נוצר לתפקידו). דרך המרכיב הפנטסטי באמנות שלה שואלת פיצ'יניני שאלות על מקומם המוסרי של השיבוטים, ואולי מעבר לכך על מערכות יחסים הרמוניות לכאורה המסתירות תחתן סוגים שונים של כפיה. הפוסט הומניזם שלה מסמן בחינה מחדש של הנורמליות.
חוג פיסול גבעתיים: פיצ'יניני-הפסיכולוגיה של הפוסט הומניזם.
בסקירה המעמיקה שלו על הפוסט-הומניזם, סטפן הרבכטר מבחין בצדק כיצד במדע בדיוני מוצגת האינטליגנציה המלאכותית, צורות היברידיות חדשות של בעלי חיים משובטים או צורות חיים חייזריות- דרך 'הומניזציה' שלהן. כוכב הקופים (Planet of the Apes, 1968) למשל "לעולם לא פורץ מהאנתרופוצנטריות שלו, בתחילה הוא משליך "רוע" אנושי על החיה האחרת ובסופו מניח את הצורך בכפרה וענווה בתוך "החיה". (זו דרך אגב דרך אחת השאלות העולות בהתמודדות ה"מפחידה" עם A.I.-אינטליגנציה מלאכותית. ההתמודדות נעשית תמיד דרך מושגים של המוסר האנושי מבלי להביא בחשבון שיתכן מוסר אחר). הפסיכולוגיה של הפיסול של פיצ'יניני- בדומה לפילוסופיה של שפינוזה -דוחקת אותנו לשקול את הסטנדרטים דרכם אנו מגדירים את האנושי והמפלצתי, ומחליפה את מקומן. חיפשנו את המפלצת וגילנו אותה בנו.
דלז אומר במחקרו על שפינוזה, 'אין טוב או רע [de Bien ni de Mal] בטבע באופן אובייקטיבי. . הרוע והרע תלויים בנקודת מבט של מצב כזה או אחר. "בהיותנו אנושיים, אנו שופטים מה רע מנקודת המבט שלנו". טוב ויופי הן אפוא תכונות יחסיות מאוד.
פול טרפרי- (Paul Trefry).
אם פיצ'יניני –שולחת אותי לבלייד ראנר או לסדרת סרטי הטורף- אז טרפרי שולח אותי אל ההוביט. זקן קטנטן בוהה למרחקים, הבעת פניו היא של תהייה קלה, חלושה וחסרת מיקוד. זרועותיו הדקות משולבות מאחורי גבו. מתחת לכרסו הקטנה, מכנסיו מגולגלים עד מתחת לברך. האם "צ'רלי הזקן"- היה מעורר את אהדתנו אם היא לא היה אבוד כל כך בעולמו הפנימי?
חוגי פיסול רמת גן: פול טרפרי-הפסיכולוגיה של חוסר האונים האנושי.
גובהו של צ'ארלי כ80 ס"מ' ולגודל יש משמעות רבה ב"הזרה" של המציאות בפיסול ההיפר ראליסטי. צ'רלי חמוד, בובתי ובלתי נגיש , ניתן לשחק בו אבל אנו לא מצליחים לחדור לעולמו.
משלימה את צ'ארלי "גלדיס" אולי היא יודעת שצ'ארלי יאחר. היא יושבת על ספסל ציבורי כשידיה מקופלות על ברכיה, עיניה הממושקפות בוהות בריקנות אל האבדן, בהסכמה שקטה וסטואית עם הכאן ועכשיו. הדמויות של טרפרי מעוררות אהדה מרוחקת. העצב השתוק שלהן מבודד אותן. הן אבודות בדרך מוכרת מאוד שלא מעודדת אותנו לקרבה. אנחנו חולפים על פני אנשים מבוגרים כאלו מידי יום, לעיתים הם הורינו ולא נעצרים.
הפסיכולוגיה של הזקנה: פול טרפרי-פיסול היפר ריאליסטי.
בעולם הפיסול ההיפר-ריאליסטי, הקושי הגדול נעוץ באפקט הריאליסטי הקיצוני. השאלה היא במה ובאיזו מידה האמנות ההיפר ריאליסטית שונה מאפקטים של סרטים, מאומנות בניית בובות, או אומנות מוזיאוני השעווה. הסכנה באופי המרשים של היפר-ריאליזם היא שהוא יכול להפוך במהירות לגלוש לקסם קיטשי זול , אימה רדודה, או מציצנות כמו-פורנוגרפית.
פול טרפרי, (שבעצמו יצרן-מעצב של 'FX'), מתמודד עם בעיה זו על ידי בחירתם נושאים ודימויים מוכרים וחשיפה מורכבת ורגישה של הפרדוקסליות של תחושותינו כלפיהם. נושאים אלו כוללים את השפלה, הבדידות והשעמום של הזקנה מחד והפגיעות של ילדים מאידך . פסל שיצר טרפרי לפסטיבל פיסול ציבורי מציג פעוט על חוף הים בחיתולים בהבעה חרדה על סף בכי, כאילו איבד את הוריו. היכולת ליצור ולדייק את מנעד התחושות הרגשיות המורכבות מאפיין את העבודה הזו. עבודה קשה ובוטה יותר היא של ילד שרוע על הרצפה כשעורו פרוש כמו שטיח הנעשה מעור חיה.
פול טריפרי: הפסיכולוגיה של חוסר האונים. פיסול היפר ראליסטי.
עבודה מטרידה נוספת היא "תמימות שהוסרה" ((Innocence Removed: ילד עירום עם הבעה על סף דמעות, זרועותיו לצדו, רימון מכסה ומוצמד לאיברי המין. על גופו כתובות מילים המכריזות -"אלימות", "סחר", "אגרוף", וכן הלאה.
פול טריפרי- פיסול היפר ריאליסטי: הפסיכולוגיה של הטראומה דרך אמנות.
טרפרי שואל שאלות דרך העבודה על ניצול מיני ומסחרי ובגידה בילדים אבל לא פחות מכך על הצנזורה של הייצוג התרבותי של הילדות.