התיאוריה הפולי-וגאלית

פסיכולוג בתל אביב: התאוריה  הפולי-וגאלית

איך מערכת העצבים שלנו פועלת במצבי מצוקה.

 התאוריה  הפולי-וגאלית היא אחת התיאוריות המדוברות גם אם השנויות במחלוקת ביותר בשנים האחרונות  אודות תפקוד מערכת העצבים האוטונומית, והבנת הקשר בין התהליכים הגופניים והמנטליים המתרחשים בבני אדם והיחסים בן תהליכים גופניים לתהליכים חברתיים ורגשיים.  תיאוריה זו פותחה על ידי סטיבן פורגס והוצגה לראשונה ב1994.  במאמר זה אנסה להתעמק פחות בצד הנוירולוגי של התיאוריה שהוא ספקולטיבי ואתייחס אליה יותר כדימוי למערכת זרימה של תהליכים פסיכולוגיים רגשיים וחברתיים. תמיכה חיצונית בתיאוריה זו ניתן לראות בשלל התפיסות השמות במרכז את היחסים בין גוף ונפש כמו למשל ספרו של  באסל ואן דר קולק -"נרשם בגוף" מצד אחד ושלל המחקרים המעידים על מרכזיותם של היחסים החברתיים בתחושת הרווחה שלנו מאידך. התפיסה הפולי-וגאלית מחברת את שני הקטבים הללו לרצף אחד.

פסיכולוגים תל אביב : לפסל אדם כמגע תמידי וכמיהה למגע הנמצאת במתח עם החרדה.   "הסדנה" -היא מרכז לטיפול פסיכולוגי יצירתי, המאגד הן מורים לאמנות בתחומים שונים,  והן פסיכולוגים, פסיכיאטרים ופסיכותרפיסטים- המאמינים שיצירתיות היא מרכיב מרכזי בבריאות הנפשית ובעצם תחושת החיות שלנו . אנו רואים ביצירתיות -במובנה הרחב והעמוק ביותר, את מרכזה של היכולת שלנו כבני אדם להתמודד עם המציאות- זו הפנימית וזו החיצונית.  "להיות אותנטי" -כותבת סימון דה בבואר-"פירושו להפוך ליצירתיים ולתבוע בעלות על מי שאנחנו, על האני שלנו, המעוצב באמצעות הבחירות שלנו."

התאוריה מציגה את מערכת העצבים האנושית ותפקודה כמערכת היררכית המורכבת משלושה מרכיבים עיקריים שהתפתחה דרך האבולוציה  והמעמידה במרכז  את הוויסות החושי הגופני והרגשי שלנו כתהליך המתבצע בהקשר חברתי וקשר אנושי (כאשר כמובן המודל הבסיסי הוא היחסים בן אם ותינוק הכורכים- ויסות חושי פנימי, תחושת ביטחון ואינטראקציה עם אדם אחר).

מערכת העצבים האוטונומית שלנו מוכוונת בטחון והישרדות . התיאוריה הפולי-וגאלית מציעה הסבר המעמיד את עצב הוואגוס כחלק מרכזי של מערכת זו, המחבר את המוח, ללב, לגוף ולקרביים ומתייחס ליכולת האנושית שלנו להתחבר ולתקשר זה עם זה, כחלק מהיכולת שלנו לווסת את עצמנו, רגשית וחושית כלפי המציאות ואנשים אחרים.   תפיסת עצב הוואגוס כמקשר- מאפשרת לנו להבין ולהסביר את מערכת העצבים האנושית כיחידה קוהרנטית הסתגלותית הפועלת במישורים המכוונים פנימה והחוצה ברמות שונות  ומסבירה כיצד  מערכת זו מפרשת גירויים שהאדם נתקל בהם כדרגות שונות של ביטחון וסכנה.

דרך אחרת לחשוב עליה היא הבנה טובה יותר של הדיאלוג בן  מצבי הגוף שלנו וכיצד הם משפיעים על ההתנהגות שלנו ביחס לאחרים ולהפך  (או כיצד המצב הפיזיולוגי והאינטראקציות שלנו שלובים זה בזה). פורגס טבע את המונח "נוירוספציה" כדי להתייחס ל"מודעות הלא מודעת המולדת" שלנו דרך מערכת העצבים האוטונומית להשפעות בגוף, בסביבה ובאינטראקציות בין אנשים.   במילים אחרות, אנחנו מזהים, מודעים, מודדים ומגיבים לסכנות באופן מתמיד לפני שיש לנו זמן לחשוב עליהן.   או  אם אנחנו מגדירים זאת בצורה שונה הוא מדבר  על תחושת הביטחון העדינה או הסכנה המשפיעה על כל אינטראקציה שלנו בעולם.

פיסול שקוף יציקת אפוקסי במסגרת סדנת אפוקסי. פסיכולוג תל אביב על האדם כאוסף מתחים שנקודת האיזון שלהם דינמית והיא מפגש בין פנים וחוץ, בין עבר הווה ועתיד.

המעבר מזוחלים לבעלי חוליות מבחינה אבולוציונית מייצג מהפך מרכזי בהתפתחות המוח ומערכת העצבים. לזוחלים אין התנהגות חברתית, (בהכללה סטטיסטית) לעומת החולייתנים מהם התפתחו היונקים שאנחנו חלק מהם- התלויים הישרדותית ביכולת שלהם ליצור אינטראקציות, לפרש אותן ולהגיב עליהן- תוך שיתוף פעולה עם אחרים.

 למעשה החלקים הגדולים וה"מודרניים" מבחינת התפתחות אבולוציונית במוח שלנו מיועדים ומכוונים אינטראקציה, פרשנות ותקשורת חברתית.  חלקים אלה כוללים את השפה, ויכולות ההפשטה וההמשגה שמאפשרים תקשורת הן בין אישית והן פנימית. (היכולת שלנו לתקשר עם אחרים על פי תאוריות עכשוויות ומחקרים קשורה בהפנמה של הדיבור החיצוני לדיבור פנימי.) 

בשיחה עמו אמר לי סטיבן פורגס:

"מערכת העצבים האוטונומית היא  חלק ממערכת העצבים שלנו המווסתת את האיברים בגופנו. עניין אותי כיצד אותם מבנים עצביים המווסתים את האיברים הללו השתנו כשחולייתנים התפתחו  ליונקים וכמובן יונקים הפכו לבני אדם.

רציתי להסביר כיצד מערכת זו התפתחה וקשורה ליכולת שלנו  לרמוז ולאותת לאחרים שבטוח להתקרב . אני טוען  שפיתחנו מנגנון עצבי לוויסות משותף או להרגעה, הבסיס של זה כמובן הוא האם והתינוק, אבל כל היונקים כדי לשרוד ולהתפתח חייבים לקבל תמיכה מאחרים לעומת הזוחלים העצמאיים מהרגע בו הם נולדים.

מה שאני מנסה לומר הוא שהצווי הביולוגי שלנו הוא להיות מחוברים זה לזה, ולהיות מחובר זה להיות בעל יכולת להסדיר יחד לווסת את המצבים הביו-התנהגותיים שלנו עם אחרים ומול אחרים. "

פיסול בעיסת נייר-טכניקה מעורבת. פסיכולוג רחובות על הרחם  כמודל הבסיסי לביטחון ועל היחסים בן אם ותינוק הכורכים- ויסות חושי פנימי, תחושת ביטחון ואינטראקציה עם אדם אחר.

מערכת העצבים האוטונומית - תקשורת וחיבור

תיאוריות קודמות הסבירו את היחסים בן המערכת העצבים הסימפתטית למערכת מערכת העצבים הפאראסימפתטית, כשתי  מערכות מקוטבות שהמתח ביניהן מסדיר ומסביר את הניהול הפיזיולוגי והרגשי שלנו. הדיאלוג בן המערכות מתבצע  באמצעות ההשפעה המרגיעה של עצב הוואגוס המאזן את מערכת העצבים הסימפתטית. מערכת העצבים הסימפתטית ממריצה אותנו לפעולה פיזית בעת מצוקה ואיום על ידי הגברת קצב הלב ולחץ הדם שלנו, ובמקביל היא מעכבת פונקציות אחרות  שהגוף מגדיר פחות חשובות להישרדות הרגעית כמו מערכת העיכול. מערכת זו מאפשרת לנו לברוח מחיה מסוכנת או לפעול במהירות בעת התמודדות עם משבר מבלי לעצור ולחשוב על כך. המודל המסורתי הזה מתאר את מערכת העצבים הפאראסימפתטית כמחזירה אותנו להומאוסטזיס רגיל כאשר איננו זקוקים עוד לתגובה קיצונית כזו לגורם הדחק. במרכזה של מערכת העצבים הפאראסימפתטית נמצא עצב הוואגוס . השם וואגוס מקורו בשורש הלטיני שפירושו "התועה", בגלל אורכו והמצאותו לאורך כל הגוף.

התיאוריה הפולי-וגאלית מניחה שלמערכת העצבים האוטונומית יש שלוש תת-חלוקות הקשורות להתנהגות חברתית ומכוונות קשר.  הפרימיטיבי ביותר מבין תפקודי תת-החלוקות הללו הוא הוואגוס הדורסלי (Dorsal Vagus), חלק ממערכת העצבים הפאראסימפתטית   המאפשר לנו להיסגר, או "לקפוא" כאשר מצב של סכנה מורגש בלתי נשלט ואנו מוצפים.   המערכת השנייה היא מערכת העצבים הסימפתטית שלנו, או מערכת "הילחם/ברח".   והמערכת המפותחת והמורכבת ביותר מבין תת-החלוקות, היא מערכת התקשורת החברתית והמעורבות החברתית הפאראסימפטטית של היונקים שלנו -  הוואגוס הונטרלי (Ventral vagus)-שהוא חלק ייחודי ליונקים, והוא כולל סיבי עצב עם מיאלין, שמוצאם ב-Nucleus Ambiguus, גרעין ה-NA בגזע המוח, והוא מעצבב את האיברים הפנימיים שמעל הסרעפת - הלב והריאות, ואחראי גם על התאמת תנועת פנים, ראש ועיניים, הקשורות למערכת מעורבות חברתית. זוהי רשת מורכבת מאוד של סיבים עצביים מהירים הבנויים מיאלין שמקורם בגזע המוח המכתיבים את קצב הלב, הנשימה, השמיעה, שרירי הפנים והקול שלנו.

לצייר אדם מכבה את עצמו . פסיכולוג תל אביב -"אנשים נעלמים אבל הם עדיין בגוף שלהם, התהליך ההישרדותי הפרימטיבי והראשוני של מערכת העצבים הוא של כיבוי פנימי והתנתקות במצבים של חוסר אונים."

התפיסה הפוליוואגית היא היררכית, כלומר כל שלוש תת-החלוקות הללו פועלות בצורה עוקבת- זו אחר זו- בסדר טבעי בהתאם לנוירוספציה של תחושת הביטחון  או הסכנה במצב.   אם הסביבה מזוהה כבטוחה, אנו חופשיים להשתמש במערכת המעורבות החברתית של הוואגוס הונטרלי, מה שאומר שאנו חופשיים יחסית להיות עצמנו, לבטא את הרגשות שלנו, להשתמש בהבעת הפנים בקלות, ולהשתמש בדפוס קול מאופנן.   כמו כן, הדופק שלנו רגוע יחסית, אנו נושמים בחופשיות, ומסננים את השפה האנושית מרעשי רקע.   בעוד שאם איננו מזהים את הסביבה כבטוחה, אנו נופלים למצב הישרדותי  של הלחם או ברח (כאשר"מערכת העצבים הסימפתטית" האמורה משתלטת עלינו).  ואם גם המערכת הזו נכשלת, ואנחנו ממשיכים להרגיש לא בטוחים, אנחנו באופן טבעי נופלים למצב של קיפאון או כיבוי.   במצבים הפרימיטיביים יותר הללו, חלק גדול מהיכולות שהוזכרו לעיל כבויות.(האם זהו מצב המתאר מנקודת מבט אחרת את המצב המכונה חוסר אונים נרכש?).

פסיכולוג תל אביב: לצייר אדם זה תמיד לצייר אותו  בתוך הקשר של מגע עם אדם אדם אחר-גם כשהוא לבדו.  "הצווי הביולוגי שלנו הוא להיות מחוברים זה לזה, ולהיות מחובר זה להיות בעל יכולת להסדיר יחד- ולווסת את המצבים הביו-התנהגותיים שלנו עם אחרים ומול אחרים."

 בשיחה עמו אמר לי פורגס:

"כל התפקידים של מערכת העצבים הפאראסימפתטית מווסתים דרך הוואגוס או לפחות בעיקר על ידו.  הווגאס התפתח למעין תרופת הרגעה למצב הקרב או הבריחה ויוצר את תחושת האיזון.

התיאוריה הפולי-וגאלית הוסיפה נדבך הבנה נוסף של אותו  ויסות עצבי של מערכת העצבים האוטונומית על ידי זיהוי המסלול העצבי שאנו חולקים עם החולייתנים.  כשזוחלים מפוחדים או מאויימים הם נכנסים לשיתוק, הם נראים כמתעלפים או לא נראים חיים. אנו מזהים את התגובה הזו גם ביונקים. חשבו על  עכבר בשיני חתול. אנו אומרים שהעכבר משחק את עצמו מת אבל במציאות העכבר לא משחק את עצמו מת. העכבר פשוט נכנס באופן רפלקסיבי לתפקוד עתיק יותר של מצב הגנה. זה אותו תפקוד שגורם לארנבת לקפוא מול פנסי המכונית בלילה.  אבל ילדים ואנשים רבים רבים חווים את זה בטראומות או בפוסט טראומות. במצב שהם מזהים כסכנה ותוקפנות. הם פשוט מתנתקים ונסגרים רגשית ופיזיולוגית. "

פיסול קרמי תל אביב , פסיכולוג תל אביב: לפסל אדם קפוא כתפוח אדמה, אבל גם תפוח אדמה כמהה למגע ולקשר.

במצב לחץ פוסט-טראומטי, כל תת-המחלקות הללו מגיבות לא רק לחווית הבטחון  המיידית או לסכנה בסביבתם, אלא לגירוי המפעיל אינטראקציה פנימית מבוססת על אירועי חיים קודמים- טראומטיים.   לכן, אם אדם חווה אירוע קודם שבו הוא הרגיש בסכנה קיומית, אירוע בחייו הנוכחיים עלול להדהד חוויה כזו שוב , והאדם עלול ליפול בחזרה לתגובה של מערכות העצבים הפרימיטיביות יותר של צורך באופן תת מודע להילחם, לברוח, או להיסגר כדי לשרוד או להגן על עצמו בפני כאב.

כל אחד מאיתנו חווה מידה מסוימת של טראומה בחייו המוקדמים.   בין אם זה היה אירוע שיצר פחד גדול או חוויה של חוסר תמיכה עמוק במצב משמעותי כל אחת מהחוויות הללו נשארה במערכות העצבים שלנו ומשפיעה על חדות התגובה במצבים מאוחרים יותר בחיים שמזכירים למערכת הפנימית שלנו את הסכנה.

תגובות בתוך המערכת הפנימית של האדם עשויות להיות גלויות או עדינות. זו הסיבה שזה יכול להיות מבלבל עבור פסיכולוג, פסיכותרפיסט, חבר או בן משפחה אם הם לא רואים את המנגנון הפנימי המפעיל את האדם איתו הם נמצאים.   הם עשויים לחשוב לדוגמה שהאדם מגיב בכעס מוגזם, או מסתגר ונאטם , למה שנראה כמו חוויה מכילה ובטוחה.   ההכרה בכך שהתגובה למצב היא אמיתית ותקפה בהתבסס על הנוירוספציה של האדם  חשובה ביותר בטיפול או בקשר.  גם  הבנה שהתגובה אינה החלטה מודעת, עוזרת לא לקבל את התגובה באופן אישי ותורמת לביטחון הרגשי. 

לפסל אדם כמערכת יחסים תמידית -פסיכולוגים תל אביב -אנו מובנים לקלוט ולווסת הדדים מצבים רגשיים-הגוף שלנו מקשיב לגוף של האדם שאנו באינטקראקציה איתו ומגיב לו.

על התפיסה הטיפולית הנובעת מהתאוריה.

היכולת לזהות, להבין ולהגיב  למצבים מנטליים ומצבים גופניים כמבטאים אותם- היא מרכיב מרכזי בכל טיפול פסיכולוגי. מרכיב מרכזי באותו זיהוי הוא היכולת לזהות הבעות פנים ומצבי גוף כדי להבחין במה שנראה באמת קורה לאדם  איתו אנו מקיימים אינטראקציה, ולהעריך את הצורך בטיפוח חווית ביטחון סביבתית . התאוריה הפולי-וגאלית מחדדת את דרכי ההקשבה הלא מודעות של הפסיכולוג או הפסיכותרפיסט -כלומר את הדרכים בהם הוא מקשיב דרך הגוף שלו לגוף ולנפש של המטופל.

פורג'ס קורא לפסיכולוגים לשים לב לאופן בו המטופל מישיר מבט ולהבעות הפנים שלו. לדידו, בויסות ונטרו-וגלי תהיה הבעה ותנועתיות בחלק התחתון והעליון של הפנים, ואילו ויסות סימפתטי יתאפיין דווקא בתנועתיות של איזור הפה, המתאים להבעת פנים של זעקה, בשילוב עם קהות באזור העיניים. בשונה מכך, בויסות דורסו-וגלי תהיה קהות כללית בהבעת הפנים. ממד נוסף לתשומת לב הוא רגישות יתר לקולות או קושי לשמוע ולהקשיב לדברי המטפל (בהיעדר בעיית שמיעה), אשר יכולה להיות אינדיקציה לויסות דורסו-וגלי. במידה והמטופל מדבר באופן מונוטוני, עם ירידה בפרוזודיה כך שקולו שטוח וחסר הבעה, זו יכולה להוות אינדיקציה נוספת לויסות דורסו-וגלי. כמו כן, במידה ותנוחת הגוף שלו לא מותאמת בזמן האינטראקציה הבין אישית, ייתכן שוב שמדובר בויסות מסוג זה.

לצייר קשר אנושי כצורך גופני- פסיכולוג נס ציונה על הקשר הן החוייה הגופנית לקשר שלנו עם אנשים אחרים.

 מנקודת מבט פולי ואגלית, מערכת העצבים האוטונומית היא הבסיס שעליו מתקיימת כל החוויה החיה.   הוא מסביר כיצד אנו עוברים דרך עיסוק בעולם (של פעילות ושל אינטראקציות עם אנשים) דרך חיבור, ניתוק והתכווננות.

   התיאוריה הפולי-וגאלית עוזרת לנו להבין שהתנהגויות הן ביטויים של מערכת העצבים הפנימית שלנו הנוקטת פעולות בשירות ההישרדות.   אנשים מפתחים הרגלים המבוססים על תגובות הישרדות אדפטיביות מוקדמות, וההרגלים הללו ממשיכים באופן טבעי לבגרות.  כאשר אנו יכולים לזהות כיצד תגובות אלו שירתו פעם אדם על ידי כך שעזרו לו לסבול נסיבות אחרות שנראות בלתי נסבלות, אנו מסוגלים לטפח תחושת הערכה לאופן שבו אדם שרד, הסתגל ולמד דרך החוויות והמצוקות הקשות בחייו.   זה משאיר לנו אפשרות ליצור פרדיגמת החלמה שיוצרת משמעות מתוך החוויות המגוונות בתוך הרצף גוף-נפש-רוח של הפרט, במקום לשים דגש על הצורך לתקן את האדם.

לצייר ילד ככמיהה להורה. פסיכולוגים ראשון לציון: הדחף המולד שלנו לשרוד במצבים הקשים של חיינו ניצב לעיתים קרובות במתח מול הכמיהה המולדת שלנו להתחבר עם אחרים והיכולת שלנו לקיים אינטראקציה עם אחרים.

התיאוריה הפולי-וגאלית, מתארת דרך הבנה של אופן פעולת מערכת העצבים האוטונומית, כיצד הדחף המולד שלנו לשרוד במצבים הקשים של חיינו ניצב לעיתים קרובות במתח מול הכמיהה המולדת שלנו להתחבר עם אחרים והיכולת שלנו לקיים אינטראקציה עם אחרים.   לכל אחד מאיתנו יש יותר יכולת ליצור קשר עמוק עם אחרים כאשר מערכת העצבים שלנו מרגישה בטוחה, ולעומת זאת יש לנו צורך דוחק יותר להילחם, לברוח או לקפוא כאשר מערכת העצבים שלנו חשה בסכנה.

מרכיב אחר שהתאוריה הזו מכוונת אליו-הוא התערבויות דרך הגוף בטיפול בטראומה ומצבים נפשיים של מצוקה. "הריפוי" כפי שאומר באסל ואן קולק - "תלוי בידע חוויתי הנוצר דרך הגוף, נוכל להיות אחראים לחלוטין לחיינו רק אם נכיר במציאות הגוף על היבטיו וקרביו. " יצירת הקשר בן החוויה הגופנית ליכולת להירגע מספיק ליצירת היכולת והצורך לתקשר -צריכה להביא למרכזיות גדולה יותר של שימוש בגוף והאזנה לגוף בתרפיה- החל משימוש בוויסותים גופניים בתהליכים שונים (אני למשל מחזיק בשמיכה באופן תמידי בקליניקה-העטיפה והמגע עם העור יוצרים חוויה של הכלה במצבי דחק).

יוגה, מינדפולנס וטכניקות של קשיבות לגוף מסוגים שונים גם הן יכולות להועיל בניהול חווית הביטחון הרגשי. טכניקות של נשיפה ושאיפה מאפשרות לנהל את המערכת הפאראסימפטטית.

השימוש  בטכניקות מווסתות גופנית בזמן אינטראקציה טיפולית הוא המרכיב החשוב.  דפוסים של הילחם, ברח, קיפאון-  עשויים לצוץ באופן טבעי במערכת היחסים.   אלו הם הקצוות המורכבים של הקשר הטיפולי שצריך לתמוך בהם כדי שאפשר יהיה ללמוד ולצמוח מהם. 

פיסול בטכניקה מעורבת, קולאז', פיסול  בעיסת נייר. סדנה קבוצתית:  קשיבות לגוף. פסיכולוגים אשדוד: "הדרך פנימה היא הדרך החוצה."