האשמת הקורבן כמנגנון פסיכולוגי

"האם מגיע לאדם שיעשה לו רוע כתוצאה מכך שהוא מעמיד את עצמו במקום שהרוע יכול להגיע אליו?"

- ברנדון סנדרסון, דרך המלכים

שמי זיו אייל. אני אמן, מורה לאמנות ופסיכותרפיסט, בוגר הלימודים המתקדמים בפסיכותרפיה אנליטית המוכר על ידי American Psychological Association )- ובעל .M.A בפסיכולוגיה ואמנות (התמחות בתהליכים יצירתיים). בעל ניסיון רב בטיפולי פנים אל פנים וטיפול פסיכולוגי באינטרנט. אני רואה ביצירתיות -במובנה הרחב והעמוק ביותר, את מרכזה של היכולת שלנו כבני אדם להתמודד עם המציאות- זו הפנימית וזו החיצונית.  "להיות אותנטי" -כותבת סימון דה בבואר-"פירושו להפוך ליצירתיים ולתבוע בעלות על מי שאנחנו, על האני שלנו, המעוצב באמצעות הבחירות שלנו." 'הסדנה' מציעה גם טיפולי נוירופידבק כאפשרות לטיפול קצר מועד או משלים לפסיכותרפיה.

למידע נוסף עלי ועל אפשרויות טיפול-ניתן ללחוץ  על הצילום המשמש קישור:

"כתיבת רומן היא למעשה חיפוש אחר קורבנות. בזמן שאני כותב אני בחיפוש נפגעים. הסיפורים חושפים את הפגיעה".- ג'ון אירווינג. פסיכולוג תל אביב על חשיפת המציאות של המחיר אותו משלמים אלו שלא פעם חסרים את המילים לספר על הפגיעה.

"אנו חיים בתרבות עיוורת לבגידה וחסרת סבלנות לכאב רגשי.  כאן בחוף המערבי בן מיליוני הניו אייג'ים , מקום שבו הגישה שלך נחשבת כגורם השפעה הבלעדי שיש לאירוע עליך, זה נעשה גרוע עוד יותר.

בחוגי המחשבה החדשה האלו, לא משנה מה קורה איתך, ההנחה היא שאתה יצרת את המציאות שלך. לא רק שבחרת באירוע, לא משנה כמה נורא הוא, כדרך ל'צמיחה האישית' שלך.

אתה גם בוחר איך אתה מפרש את מה שקרה - כאילו אין עובדות בין אישיות, רק פרשנויות.

התוצאה של נקודת מבט זו היא שהסבל שלך ייעלם אם רק תאמץ פרספקטיבה מפותחת יותר ותפסיק להרגיש פגוע. לעתים קרובות הזכירו לי בחביבות (והאמנתי בזה בעצמי), "אין קורבנות". איך אתה יכול להיות קורבן כשאתה אחראי למציאות שלך?

דווקא כאשר אתה הכי זקוק לאימות ותמיכה כדי לעבור את הכאב הגרוע ביותר בחייך,  עליך להתעמת עם  אותו להט, בעל איכות הדתית של כוונות הטובות וחצאי אמיתות ערמומיות אלה.

עצה מהסוג הזה מזינה אשמה ובושה, מעכבת אבל, מעודדת גרנדיוזיות ויכולה לגרום לך להיות לבד כדי להגן על הפגיעות שלך".

- סנדרה לי דניס

אפוקסי ליצירה ולפיסול-הפסיכולוגיה של האשמת הקורבנות. "הפוגעים לא יכולים לחיות עם האמת: ניצולים לא יכולים לחיות בלעדיה. יש כאלה שעדיין, שוב, מוכנים לפסול ולהכחיש אותנו. אם לא נעמוד על האמת שלנו, היא עלולה להידחק שוב כפנטזיה. אבל האמת לא תיעלם. היא תמשיך לצוץ עד שתזוהה."- כריסטין אוקסנה, מעבר בטוח לריפוי: מדריך לניצולי התעללות פולחנית. פסיכולוג תל אביב-הדינמיקה של האמת בטיפול פסיכולוגי של הקורבן.

האשמת הקורבן מגיעה בצורות רבות, ולעתים קרובות היא עדינה ולא מודעת . זה יכול לחול על מקרים של אונס ותקיפה מינית, אבל גם על מקרים יומיומיים  יותר, כמו אדם שכויס ואז ננזף על החלטתו לשאת את ארנקו בכיס האחורי.

 בכל פעם שמישהו  מתעמק בברירת מחדל של- מה הקורבן יכול היה לעשות אחרת כדי למנוע  את הפשע, הוא או היא משתתפים, במידה מסוימת, בתרבות האשמת הקורבן.

 זה גם הפרדוקס שעומד בפני טיפול פסיכולוגי בקורבנות:

"שאלת האיזון בין הפנים לחוץ היא שאלה בוערת במיוחד בטיפול בנפגעות ובנפגעים, ועוד יותר כאשר מדובר במקרה שהתרחש בבגרות", אומרת מור בר, פסיכולוגית בהתמחות קלינית בבית החולים שיבא. "התשובה עליה מאיימת להיות חרב פיפיות: אם אני רוצה לסייע למטופלת לגדוע את מעגלי השחזור האיומים של הטראומה באמצעות בחינת הסיטואציות המקדימות פעם אחר פעם פגיעות נוספות, אני מסתכנת בהאשמת הקורבן, ברה-ויקטימיזציה ובהתעלמות מכך שמניעה של אלימות מינית היא לעולם משימה חברתית ולא רק פרטית. מהכיוון השני, אם העמדה הפמיניסטית שלי נכנסת איתי לחדר, ואיתה ההכרה בתרבות האונס והאמירה הבלתי מתפשרת 'את לא אשמה', אני מסתכנת בקריסה לקוטב המציאות. כל אמירה חד משמעית בחדר הטיפולים, כולל זו, עלולה ברמה כזו או אחרת לחסום את היכולת שלי ושל המטופלת לחקור ביחד את החוויה הפרטיקולרית שלה בעולם, ובמובן זה, להגביל את ההבנה שלה את עצמה. יותר מכך, היא עשויה לקדם תפיסה נוקשה של העולם כמקום פוגעני ומסוכן, וזה כמובן הדבר ההפוך ממה שהייתי רוצה להשיג בטיפול".

חוגי ציור בתל אביב-הפסיכולוגיה של האשמת הקורבן. "על ידי פיתוח זהות מזוהמת, סטיגמטית, הילדה הנפגעת לוקחת על עצמה את הרוע של  המתעלל ובכך משמרת את ההתקשרות העיקרית שלה להוריה. מכיוון שתחושת הרוע הפנימית משמרת מערכת יחסים, היא לא תוותר עליה בקלות גם לאחר הפסקת ההתעללות; במקום זאת, היא הופכת לחלק יציב ממבנה האישיות של הילד."-- ג'ודית לואיס הרמן, טראומה והחלמה: ההשלכות של אלימות - מהתעללות במשפחה לטרור פוליטי. פסיכולוג תל אביב על הדנימיקה של הפנמת התוקפן אצל ילדים שעברו התעללות רגשית.

למרות שהאשמת הקורבן אינה תופעה אוניברסלית לחלוטין,  במובנים מסוימים, זוהי תגובה הפסיכולוגית הטבעית לפשע. לא כל מי שעוסק בהאשמת קורבנות מאשים מישהו במפורש בכך שלא הצליח למנוע את מה שקרה לו. למעשה, בצורות היותר מאופקות של התופעה רובנו כלל לא מבינים שאנו עושים זאת. התגובה הטבעית שלנו כשאנו שומעים על פשע או מקרה של פגיעה היא שאנחנו היינו מתנהגים אחרת ,היינו זהירים יותר, חזקים יותר וכדומה. אם נרצה או לא, זו היא צורה לא מודעת של האשמה של הקורבן.

"אני חושבת שהגורם המרכזי בתופעת  האשמת הקורבנות הוא משהו שנקרא "השערת עולם הצודק", אומרת שרי המבי, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת הדרום והעורכת המייסדת של כתב העת Psychology of Violence של ה-APA. "הרעיון הוא שמגיע לאנשים מה שקורה להם. פשוט  יש לנו צורך עז להאמין שכולנו ראויים לתוצאות ולהשלכות המעשים שלנו".

האמבי מסבירה שהרצון הזה לראות את העולם כצודק והוגן עשוי להיות חזק עוד יותר באנשים שגדלו במערב  בתוך התרבות הליברלית, תרבות המקדמת את החלום האמריקאי ואת הרעיון שכולנו שולטים בגורלות שלנו.

חוגי ציור בנס ציונה-הפסיכולוגיה של האשמת הקורבן. "המוסר יוצר מבוך של כללים שנועדו להאשים את הקורבן"- מריה אדלמן, איך אוכלים, פסיכולוג תל אביב על תרבות והיסטוריה הנכתבים על ידי המנצחים ולא על ידי הקורבנות.

אני חושב ששורשיו של הקושי המוביל להאשמת הקורבן מורכבים אפילו יותר. תפיסה של סיבתיות וסדר למשל שהינה חלק מתפיסת העולם הרציונלית. באופן עקרוני אנחנו חייבים להגן על עצמנו דרך תפיסה של המציאות כבעלת סדר כלשהו וחוקיות כלשהיא. ואנחנו צריכים עבור עצמנו להאמין בתפיסה אופטימית של הסדר הזה. מה שאני מנסה להגיד הוא שהאשמת הקורבן מעלה סתירה וקונפליקט אמתי אל פני השטח. קונפליקט בן החשיבות של האמונה שלנו לגבי עצמנו ככותבים את גורלנו לבן העובדה שהמציאות מוכיחה לנו שזו אמונה של אנשים שהייתה להם הפריווילגיה או המזל  שלא ליפול אל המציאות הקשה, אל מחוץ לזמן.

"האמת היא שכקורבן, יש לך קצת משאלה שיגידו לך שאת לא קורבן. האשמת קורבן בטיפול זה קצת כאילו המטפלת שלך ממכרת אותך לסמים. בהתחלה היא נותנת לך להרגיש כוח, להרגיש שאת עשית את זה לעצמך, שהיה לך כוח בנקודה שבה זה קרה לך – וזה נורא נעים ומפתה. אחרי שאת מאמינה למטפלת שזה נכון, את יוצאת לרחוב, וברחוב יש הטרדות מיניות, ולימדו אותך בטיפול שאת עושה את זה לעצמך, אז את יוצאת מאירוע של הטרדה מינית בהרגשה של 'הנה שוב אני עושה את זה לעצמי', ואת מתחילה להרגיש חלשה עוד יותר", היא אומרת. "את מרגישה שאת שוב פתחת את הדלת למי שפגע בך".

חוגי ציור למבוגרים-הפסיכולוגיה של האשמת הקורבן. "בין החטאים הקשים והרציניים ביותר בחיי האדם, עלינו להזכיר את השתיקה.
היא הורגת את הקורבנות שלה מידי יום, זו מחלה קטלנית".- קורינה עבדולהם נגורה. פסיכולוג תל אביב על שיתוף פעולה בשתיקה על עוול ככתם מוסרי.

"בתרבויות אחרות, שבהן לפעמים בגלל מלחמה או עוני או אולי לפעמים אפילו בגלל יסוד חזק של פטליזם בתרבות, רואים או מזהים שלפעמים דברים רעים קורים לאנשים טובים", אומרת האמבי. "אבל ככלל, לאמריקאים קשה עם הרעיון שדברים רעים קורים לאנשים טובים". וזה נכון גם לגבי ישראלים.

החזקת קורבנות אחראים לאסון שלהם היא חלקית דרך להימנע מהודאה שמשהו לא מתקבל על הדעת יכול לקרות לך - גם אם תעשה הכול "נכון".

 בעוד שאנשים נוטים להיות מסוגלים לקבל אסונות טבע כבלתי נמנעים, רבים מרגישים שיש להם קצת יותר שליטה אם הם הופכים לקורבנות פשעים, שהם יכולים לנקוט באמצעי זהירות שיגנו עליהם. לכן, לחלק מהאנשים קשה יותר לקבל שהקורבנות של פשעים אלו לא תרמו (ונושאים אחריות מסוימת על) לקורבנות שלהם.

מניסיוני, לאחר שעבדתי עם הרבה נפגעים ואנשים סביבם, אנשים מאשימים את הקורבנות כדי שיוכלו להמשיך להרגיש בטוחים בעצמם. אני חושב שזה עוזר להם להרגיש שדברים רעים לעולם לא יקרו להם. הם יכולים להמשיך להרגיש בטוחים. אין ספק שהייתה סיבה כלשהי לכך שהילד של השכן הותקף, וזה לעולם לא יקרה לילד שלך כי ההורה האחר הזה בטח עשה משהו לא בסדר.

קורסי פיסול-הפסיכולוגיה של האשמת הקורבנות. "קורבנות לעולם לא שוכחים, מנצחים כן ומהר מאוד"- ג'ון לה קארה.

המבי מוסיפה כי אפילו האנשים בעלי הכוונות הטובות ביותר תורמים לפעמים להאשמת הקורבן, כמו מטפלים שעובדים בתוכניות מניעה שבהן נשים מקבלות המלצות כיצד להיזהר ולהימנע מלהפוך לקורבן לפשע.

"הדבר הבטוח ביותר לעשות יהיה לעולם לא לעזוב את הבית שלך, כי אז יהיה לך הרבה פחות סיכוי להיפגע", היא אומרת. "אני לא חושבת שאנשים עשו עבודה טובה במחשבה  על הנושא כדי לנסות לומר מהם גבולות האחריות של אנשים  על מנת להימנע מפשע".

"לרוב האנשים אין הבנה בשינויים הפסיכולוגיים של השבי. שיפוט חברתי של אנשים שעברו טראומה כרונית נוטה אפוא להיות קשה ביותר. חוסר האונים והפסיביות לכאורה של האדם שעבר התעללות כרונית…

משקיפים שמעולם לא חוו טרור ממושך ושאין להם הבנה בשיטות כפייה לשליטה מניחים שהם יפגינו אומץ והתנגדות גדולים יותר מהקורבן בנסיבות דומות. מכאן נובעת הנטייה הנפוצה לתת דין וחשבון להתנהגות הקורבן על ידי חיפוש אחר פגמים באישיותה או באופייה המוסרי. ...

ניתן לראות את הנטייה להטיל דופי בדמותו של הקורבן גם במקרה של רצח המוני מאורגן פוליטית. בעקבות השואה היה דיון ממושך באשר ל'פסיביות' של היהודים ו'שותפותם' לגורלם. אבל ההיסטוריונית לוסי דוידוביץ' מציינת ש'שותפות' ו'שיתוף פעולה' הם מונחים החלים על מצבים של בחירה חופשית. אין להם אותה משמעות במצבי שבי".

- ג'ודית לואיס הרמן, טראומה והחלמה: ההשלכות של אלימות - מהתעללות במשפחה לטרור פוליטי

קורסי ציור ברחובות-הפסיכולוגיה של האשמת הקורבן."הרחבת זכויות הקורבנות הפכה בסופו של דבר לחוקית את לה שהיה נכון תמיד: חלק מהקורבנות מוגנים ומוערכים יותר מאחרים".- בריאן סטיבנסון, רק רחמים: סיפור של צדק וגאולה.

בבסיסה, האשמת הקורבן יכולה לנבוע משילוב של כישלון הזדהות עם הקורבנות ותגובת פחד המופעלת מהדחף האנושי לשימור עצמי. תגובת הפחד הזו, במיוחד, עלולה להיות קשה לשליטה באנשים מסוימים. אימון מחדש של האינסטינקט הזה אפשרי - זה פשוט לא קל. המבי מדגישה את החשיבות של אימון אמפתיה ופתיחות לראות (או לפחות לנסות לראות) את העולם מנקודות מבט אחרות משלנו, מה שעוזר לאנשים להימנע מליפול למלכודת של ספקולציות לגבי מה יכול היה קורבן לעשות אחרת, כדי להימנע מהפשע.

"רק בגלל שבדיעבד, אתה יכול לחזור ולהגיד, 'טוב, אתה יודע, האדם הזה היה בבירור האדם שהיית צריך להיזהר ממנו', זה לא אותו דבר כמו להיות מסוגל לומר שכל אדם סביר היה צריך להיות מסוגל לעשות זאת ולחזות את זה בזמנו", אומרת המבי.

במחקר על נרטיבים של נפגעי טראומות-עלה שנפגעים שלא סיפרו את הטראומה שלהם כסוג של סיפור גאולה עם סוף חיובי- זכו לתגובות קשות מהמאזינים. עורכת המחקר קייט מקלין כותבת:

"הסיפור הגואל מוערך מאוד באמריקה, כי עבור הרבה אנשים זו דרך מצוינת לספר סיפורים, אבל עבור אנשים שפשוט לא יכולים לספר סיפור כזה, שלא יכולים לגאול את הטראומות שלהם מכל סיבה שהיא, הם סוג של מסר כפול", במקרים כאלה, אנשים שעברו טראומה מגלים שעדיף להם לא לדבר עליה אפילו לא עם עצמם. אחרת הם יחושו בושה ואשמה על כך שלא הצליחו לגאול את עצמם.

היא חושבת שלעיתים התמודדות מציאותית עם טראומה כדאי שתעשה דרך הדחקה "הרעיון הטיפוסי הוא שאתה יכול להדחיק משהו אבל הוא יחזור ויפגע בך בעתיד אם לא תתמודד איתו", היא אומרת. "אבל זה בהנחה שלאנשים יש את המשאבים להתמודד עם זה".

לא משנה במה אנו רוצים להאמין, העולם אינו מקום צודק. ולא פשוט לקבל שגם שדברים רעים קורים לפעמים לאנשים טובים, וגם שאנשים רגילים לכאורה, עושים לפעמים דברים רעים.

"מה לעשות עם החיים סביבנו, בתוכנו? איך לסווג אותם? הם והם אינם- חיים שנבחנו, בדי מונוכרום עם כתמים, נתזים, גושי צבע הפזורים על פני חלל המורכב מזמן כבול. בחנו חיים (קנבסים), חצויים בחללים ריקים רדודים, מנומרים בבליטות קטנות - גבעות - ותלמים צרים, ייחורים, חריצים, רבים כאחד, שבהם מתערבלים מים איטיים ועומדים. חיים עם קצוות מעוגלים, מקוטלגים בקלות, מחוברים בקלות, ממוסמרים בקלות על מדפי הזיכרון. ונשכחים שם. אחר כך, אותם חיים אחרים: חיים מצולבים, סבוכים, ורידים שנינות מסוקסים, צלקות, שסעים שממשיכים לנשום מתחת למצבות מעל התלוליות הקטנות של ישותנו, פצעים מגולדים שעדיין מדממים בתוכם. חיים בלתי חדירים. הם מרצדים בחושך, שולחים ניצוצות קטנים של אור, ניאון, כמו עצמות של גופות.
כשהם מונחים זה לצד זה, אין ביניהם זרם, כי שני סוגי החיים הללו קורסים לתוך עצמם, בשקט ומאיים כמו מים עולים. חיים קליידוסקופיים. כמו הציורים של חולים סכיזואידים".― Daša Drndić, EEG. פיסיכולוג תל אביב על ביטוי של פגיעה דרך שברים מנופצים.