הבית-כזהות והגדרה עצמית

טיפול פסיכולוגי בראשון לציון: הבית 

"הבית הוא המקום שבו הסיפור שלנו מתחיל..."

"אין מקום כמו הבית, אפילו לא הבית"-הפסיכולוגיה של "ההליכה לאיבוד." 

ליד הבית"-פסיכולוגיה ואמנות

"אני רוצה הביתה" אני מזמזם בראשי כל פעם שאני מרגיש אבוד נפשית, "אני רוצה הביתה" מתחבר ל"אני רוצה לאימא", אני רוצה להרגיש בטוח. אני רוצה לדעת מי אני ולצאת מהחוסר הוודאות שאופפת את החיים שלי כבוגר. אבל אני רוצה הביתה, אומרים גם אנשים בוגרים וילדים הבאים אלי לטיפול נפשי אחרי שעברו התעללות בילדותם בבית. הכמיהה לבית. היא אחת הכמיהות הגדולות שלנו, ואחד הגורמים המעצבים את אישיותנו. לישראלים וליהודים יש קבעון של בית. של אדמה, של שורשים. "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" .

קורסי פיסול-הפסיכולוגיה של בניית בית. אולי הבית אינו מקום אלא פשוט מצב בלתי הפיך".- ג'יימס בולדווין, החדר של ג'ובאני. פסיכולוג רחובות: הבית כעבר שאותו לא נוכל לשנות. הבית כזהות אותה לא נוכל להחליף. הבית כגאוגרפיה הכופה את עצמה עלינו.

בית וגלות

יתכן שזה קשור להיסטוריה היהודית של גלות וכמיהה הביתה, ביוגרפיה של חוסר בית, של הומלסיות. לקנות כאן בית הפכה להיות משימה בלתי אפשרית, משימה שמטילה צל על חייהם של אנשים צעירים. משימה שהופכת להיות משימת החיים שלהם, ההישג הכלכלי והרגשי של המשפחה.

"אל נא תעקור נטוע". גם הטראומות הגדולות שלנו קשורות באובדן הבית. פינוי ימית, פנוי הישובים בפתחת רפיח יצר טראומה אצל של מי שעבר את הפנוי שלא מתרפאת. אנשים חיו וחיים  שנים בתחושת פליטות בתוך ארצם שלהם.(ואני לא מתעלם מהפצע שיצרנו בצד השני, ובדרך ההתמודדות שלנו אתו בצורה של הכחשה והדחקה, בצורה של שינוי ההיסטוריה ומחיקתה).

"פירוק הבית"-אנחנו קוראים לגירושים. חלוקת הרכוש שהחלק הגדול ממנו הוא לא פעם הבית, הופכת להיות מלחמה ופצע. אחד המשברים הגדולים ביותר בחייו של אדם, אחד האובדנים הגדולים ביותר שנוכל לעבור. "עזבתי את הבית", אומר מי שנפרד.

חוג פיסול ברחובות-הפסיכולוגיה של המקום. "אנחנו משאירים משהו מעצמנו מאחור כשאנחנו עוזבים מקום, אנחנו נשארים שם, למרות שאנחנו הולכים משם. ויש בנו דברים שנוכל למצוא שוב רק אם נחזור לשם".- פסקל מרסייה, רכבת לילה לליסבון. פסיכולוגים רחובות על חזרה הביתה כמפגש ב'אני' ממנו צמחנו. מפגש לא פשוט. 

לעזוב ולחזור

"הבית הוא המקום בו אתה גדל ורוצה לעזוב-מתבגר ורוצה לחזור אליו".

המקומות בהם היה לנו בית מגדירים את ההיסטוריה שלנו. אנחנו צריכים לעזוב את הבית כדי לעשות לנו בית. אנחנו צריכים לעזוב את בית ההורים כדי ליצור את הבית שלנו. אחד המאפיינים של דור הY  נעשה דרך זה:

"אמריקאים שנולדו בשנות ה-80 עוזבים בגיל מאוחר את בית הוריהם, שליש מהם עוברים דירה בכל שנה ו־40% מהם חוזרים לבית ההורים לפחות פעם אחת." ויקפדיה.

"קח לך אישה ובנה לה בית"

קנייה של בית, או מה שקרוי "שיפור דיור"-הם חלק ממה שמעיד בצורה מרכזית לעולם ולנו על הסטטוס שלנו. לקחת משכנתה בגיל צעיר לקנות את הבית הראשון, ולאט לאט לגדול ממנו. תפיסת הבית נצבעת באופן עקבי על ידי גורמים של כלכלה ובחירה. במדורי סוף השבוע שאני קורא יש חלק מרכזי על קניית בתים ובחירת הבית . מה המשמעות של לעבור לפרדס חנה בזהות של אנשים צעירים ומשפחות? מה המשמעות של לעבור לישובים קהילתיים בצפון או בדרום ולעזוב את מרוץ העכברים במרכז? מה המשמעות של פריפריה ומרכז?

אם הכלכלה שלנו מספרת בדרך של צללים את סיפור הנפש שלנו, הרי לא רק קניית הבית היא חלק מהסיפור -אלא גם הצורך וההשקעה שלנו בעיצוב הבית, אדריכלות הפנים והחוץ שלו.

עיצוב הבית-שולחן אפוקסי במסגרת קורסי אפוקסי-הפסיכולוגיה של עיצוב הבית. הכמיהה לבית חיה בכולנו. המקום הבטוח שאליו  אנחנו יכולים ללכת כפי שאנחנו מבלי להיחקר". מאיה אנג'לו, כל ילדי אלוהים צריכים נעלי מסע. פסיכולוגים בתל אביב על הבית ממנו באנו ועל הצורך שלנו ליצור בית חדש משלנו כסוג של זהות.

הבית כהגדרה עצמית

עבור רבים מאתנו, הבית שלהם הוא חלק מההגדרה העצמית, וזו הסיבה שאנחנו עושים דברים כמו להשקיע כסף רב בעיצוב הבתים שלנו ולטיפול במדשאות שלנו.  הבית הוא  חלק מהפנים הציבוריות שאנשים עוטים על עצמם, אנשים מציגים את ביתם כהרחבה של עצמם.

גם הנסיעות שלנו ועזיבת הבית מגדירות אותנו. "עזוב את הבית, עזוב את הארץ, עזוב את המוכר. רק כך תוכל להתנסות בשגרה אחרת- קניית לחם, אכילת ירקות, אפילו לומר שלום - לחזור להפוך לחדש שוב." -" (אנתוני דורר)

"לעולם לא תהיי לגמרי בבית שוב, כי חלק מהלב שלך תמיד יהיה במקום אחר. זה המחיר שאת משלמת על העושר של האהבה והכרת אנשים ביותר ממקום אחד".-לידיה טון

לטוב ולרע, המקום בו גדלנו בדרך כלל שומר על מעמד אייקוני, בהגדרה שלנו.  למרות שזה חלק מהטבע האנושי לרצות להיות חלק, להשתייך, למצוא קהילה. אנחנו גם רוצים להיות מיוחדים.  אנחנו משתמשים  בבתים שלנו כדי לעזור לעצמנו  להבחין בעצמנו, אבל נקודת המבט המערבית השלטת היא שללא קשר למיקום, "אבל אני תמיד נשאר אני/תמיד נשאר אני/תמיד נשאר/אני!" (כמו ששר עוזי חיטמן את המילים של דתיה בן דור).

עיצוב הבית-רצפת אפוקסי-הפסיכולוגיה של עיצוב הבית. "בית הוא מושג  שרק עמים חסרי בית מעריכים במלואו ורק העקורים מבינים."- וואלאס סטגנר, זווית של מנוחה. פסיכולוג אונליין  על הבית כאדמה ואוויר שמהם אנו צומחים ושאותם ואת חשיבותם אנחנו לעולם לא נבין מבפנים אלא אם נאבד אותם. 

 הפרט והאינדיוודואל -נשאר ללא שינוי. אנחנו חיים בעולם גלובלי יותר מאי פעם, לרבים מאתנו יש ילדים במקומות אחרים. רילוקשיין הפך להיות חלק מרכזי בחיים ובהתבגרות- של לא מעט אנשים.

עם זאת: הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא קַרְקַע אֶרֶץ קְטַנָּה/ הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ, אומר שאול טשרניחובסקי.

בספר על התרבות ההינדית כותב ויליאם ס. סאקס,: "אנשים והמקומות שבהם הם מתגוררים עוסקים במערכת  מתמשכת של חילופי דברים; יש להם השפעות הדדיות נחרצות זה על זה מכיוון שהם חלק ממערכת אחת ואינטראקטיבית."

. "רוב בני המערב מאמינים", כותב סאקס ש"הפסיכולוגיה שלך, התודעה שלך והסובייקטיביות שלך לא באמת תלויות במקום שבו אתה גר"... "הם באים מבפנים - מתוך המוח שלך, או הנשמה שלך, או מתוך האישיות שלך." אבל עבור קהילות רבות בדרום אסיה, בית הוא לא רק איפה שאתה נמצא, זה מי שאתה."

פיסול בבטון-עיצוב בבטון-הפסיכולוגיה של בניית בתים. "אני מאמינה  שלעולם לא ניתן לעזוב  את הבית. אני מאמינה שהאדם נושא את הצללים, החלומות, הפחדים והדרקונים של הבית מתחת לעורו, בזוויות עיניו וכנראה גם בתנוך אוזנו".-מאיה אנג'לו, מכתב לבתי. פסיכולוג רמת גן על הבית כאובייקט פנימי שהצלחנו לקיים.

הזהות והזיכרונות שלנו מופעלים על ידי הסביבה הפיזית.

. כשאתה מבקר במקום בו גרת, הזיכרונות הללו יכולים לגרום לך לחזור לאדם שהיית כשגרת שם. , זלדה אישה בגיל השלישי שבאה אלי לטיפול פסיכולוגי מספרת לי שבנותיה לוחצות עליה לעשות טיול שורשים בפולין, הרעיון הזה גורם לה למצוקה שהיא לא מבינה לגמרי-היא רק יודעת שהיא לא רוצה לחזור לשם, לחזור לשם זה לחזור לילדה רדופת האימה שהייתה. בנותיה לא מבינות לחלוטין את משמעות המקום כטראומה. הגיאוגרפית רייצ’ל פיין מגדירה טראומה אורבנית כצורה מרחבית, קולקטיבית וכרונית של טראומה שפועלת בו-זמנית בממדים שונים.

 בית הוא בית, כי הוא מטשטש את הגבול בין העצמי לסביבה, ומאתגר את הקו שאנו מנסים למתוח בין מי שאנחנו למקום שבו אנחנו נמצאים.

בית גם יכול לסמן עבורנו את השנוי , כמו מצוף מקובע במים הוא מראה לנו כמה התרחקנו ממי שהיינו: "זה דבר מוזר לחזור הביתה. כלום לא משתנה. הכול נראה אותו הדבר, מרגיש אותו הדבר, אפילו מריח אותו הדבר. אתה מבין  שמה שהשתנה זה אתה." –(פ. סקוט פיצג'רלד).

פיסול -אפוקסי שקוף -"זו הייתה טעות גדולה, העובדה שנולדתי אדם, הייתי מצליח הרבה יותר כשחף או דג. ככה זה, אני תמיד אהיה זר שלעולם לא מרגיש בבית, שלא באמת רוצה ולא באמת רצוי, שלעולם לא יכול להיות שייך, שבטח קצת מאוהב במוות!"- יוג'ין אוניל. פסיכולוג תל אביב על הגלות הפנימית התמידית של אנשים לא שייכים.