התמודדות עם התעללות וטראומות בילדות

מחקר על מבוגרים שעברו התעללות בילדותם מצא שאלו שלא זכרו זאת, הראו פחות תופעות לוואי פסיכולוגיות.

במשך דורות,  פסיכולוגים  ופסיכיאטרים התלבטו לגבי הדרך הטובה ביותר לרפא אנשים שחוו דברים איומים בילדותם או כיצד אנו בכלל צומחים מטראומות. באופן כללי. אחד המחקרים העדכניים שנערכו בשנה האחרונה מתכנס אל עקרונות הפסיכולוגיה היצירתית כפי שאנו מאמינים בה בסדנה לתהליכים יצירתיים . מה שאנו עושים מהזיכרונות שלנו-זה מה שהם. אפשר להתייחס למסר זה בכמה דרכים. דרך צינית (או ריאליסטית אם תרצו) מדברת על הונאה עצמית כעקרון מרכזי בבריאות הנפשית. כך במחקר גרנט הידוע על האושר -אחד הממצאים מעיד על כך שאנשים בעלי רווחה נפשית גבוהה הם אלו שידעו לעוות את זכרונותיהם בדרך שתתאים לתפיסת העולם האופטימית שלהם (או במילים עדינות יותר לשקר לעצמם). באופן כללי, אנו יודעים שתפיסת עולם דיכאונית למשל קולטת המציאות בצורה מדוייקת יותר מתפיסת עולם אופטימית.  דרך חיובית יותר להתייחס לתוצאות המחקר היא דרך מושג היצירתיות. ויניקוט קרא לכך  "התפשה" (apperception). בהתפשה האדם מסתכל על המציאות ויוצר אותה כך שהוא נותן לה משמעות אישית.

 כפסיכולוג בתל אביב, אני שואל את עצמי: האם צריך לחשוף  זיכרונות כואבים ועל ידי כך  לאפשר לכוח ההרסני שלהם להתפוגג? האם צריך לעצב את הזכרונות בעדינות למשהו פחות כואב? או שאולי צריך להשאיר אותם ללא נגיעה?

ליעד שמיר, ציור תל אביב: מה מעצב את הזיכרון הטראומטי?

הדרך הנכונה להתמודד על זכרונות טראומטיים

חוקרים מקינגס קולג' בלונדון ומאוניברסיטת סיטי בניו יורק בחנו את השאלות הללו על הדרך הנכונה להתמודד על זכרונות טראומטיים על ידי עריכת מחקר יוצא דופן.

פסיכולוגים ראיינו קבוצה של 1,196 מבוגרים אמריקאים שוב ושוב במשך 15 שנים לגבי רמות החרדה והדיכאון שלהם., 665 מהם נבחרו כי רישומי בית המשפט הראו שהם סבלו מהתעללות כמו התעללות פיזית, התעללות מינית או הזנחה לפני גיל 12. עם זאת, לא כולם סיפרו לחוקרים שעברו התעללות -  ועל פי המחקר זה הפך להבדל המרכזי ברמת הרווחה הנפשית שלהם.

ל-492 המבוגרים שדיווחו על כך שעברו התעללות ותועדו על ידי מסמכים המוכיחים את ההתעללות- היו רמות גבוהות משמעותית של דיכאון וחרדה מאשר קבוצת ביקורת ללא היסטוריה מתועדת של התעללות, לפי המחקר, שפורסם בשבוע שעבר ב-JAMA Psychiatry. ל-252 הנבדקים שדיווחו על התעללות ללא רישומי בית המשפט המשקפים זאת, היו גם רמות גבוהות יותר.

אבל ל-173 הנבדקים שלא דיווחו על התעללות, למרות רישומי בית המשפט הראו  שזו התרחשה, לא הראו מצוקה יותר מהאוכלוסייה הכללית.

סדנאות אמנות: הזיכרון כחומר פלסטי הניתן לעיצוב

הגדרת הטראומה כמרכיב מרכזי

הממצאים מצביעים כי האופן שבו אנשים ממסגרים ומפרשים אירועים בילדותם המוקדמת מעצב בעוצמה את בריאותם הנפשית כמבוגרים, אמרה ד"ר אנדריאה דיינס, פרופסור לפסיכיאטריה של ילדים ומתבגרים בקינגס קולג' בלונדון ואחד המחברות המשותפות למחקר.

"זו חזרה  על המסר היצירתי, (ראה "קבלה רדיקלית")- מה שאתה עושה מהחוויה זה מה שהיא", אמרה. "אם אתה יכול לשנות את האופן שבו אתה מפרש את החוויה, אם אתה מרגיש יותר שליטה בהווה, אז זה משהו שיכול לשפר את הבריאות הנפשית בטווח הארוך יותר."

במטה-אנליזה של 16 מחקרים על התעללות בילדות שפורסמה ב-2019, ד"ר דניס ועמיתיה מצאו ש-52% מהאנשים עם תיעוד של התעללות בילדות לא דיווחו על כך בראיונות עם חוקרים, ול-56% מאלו שדיווחו על התעללות בילדות לא היתה היסטוריה מתועדת של התעללות.

אי התאמה זו עשויה להיות מוסברת חלקית בגלל בעיות מחקריות-הגיוני שתיעוד בית המשפט לא יכסה  את מקרי ההתעללות - ויתכן גם שדיווח עצמי על התעללות מושפע מרמות החרדה והדיכאון של אדם, אמרה ד"ר דנזי.

"ישנן סיבות רבות לכך שאנשים עשויים, במובנים מסוימים, לשכוח את החוויות הללו, וסיבות אחרות לכך שאחרים עלולים לפרש לא נכון חלק מהחוויות כהזנחה או התעללות", אמרה.

אבל אפילו בהתחשב בהסתייגות הללו, היא טוענת, ראוי לציין שאותם מבוגרים שהיתה להם היסטוריה מתועדת של התעללות אך לא דיווחו על כך - מכיוון שלא היה להם זיכרון מהאירועים, פירשו אותם אחרת או בחרו שלא לשתף את הזיכרונות הללו עם מראיינים -הראו באופן סטטיסטי בריאות נפשית גבוהה יותר.

סדנת אפוקסי-יציקת פסלים שקופים. שקיפות ועכירות כמרכיבים משלימים בתודעה.

זיכרון וטראומה

"אם המשמעות שאתה נותן לחוויות האלה אינה מרכזית לאופן שבו אתה זוכר את הילדות שלך, כך שאתה לא מרגיש שאתה צריך לדווח על כך, אז יש לך סיכוי גבוה יותר לבריאות נפשית טובה יותר לאורך זמן", אמרה.

חוויות ילדות טראומטיות היו נושא לכמה ממחלוקות הפופולריות ביותר של הפסיכיאטריה, ונמצאת במובן מסויים גם כיום במרכזה של התרבות והחברה. שאלות כמו תרבות הביטול , אזהרות טריגר והתחושה  הכללית שכולנו פוסט טראומטיים בדרך זו או אחרת -מעלות שאלות לגבי הדרך הנכונה להתמודד עם זיכרונות קשים. ראו גם הזנחה רגשית בילדות.

זיגמונד פרויד הניח בתחילת הקריירה שלו שהתנהגויות רבות של מטופליו הצביעו על היסטוריה של התעללות מינית בילדות, אך מאוחר יותר נסוג, וייחס אותן לתשוקות תת-מודעות.

פיסול בחוטי ברזל-הדרך בה אנו טווים את האני שלנו

ארגון מחדש של הזיכרון

בשנות ה-80 וה-90,פסיכולוגים השתמשו בטכניקות כמו היפנוזה ורגרסיית גיל כדי לעזור למטופלים לחשוף זיכרונות של התעללות בילדות. השיטות הללו נזנחו בשל  ביקורת מזרמי הפסיכיאטריה המרכזית.

לאחרונה, פסיכולוגים רבים אימצו טיפולים שנועדו לנהל זיכרונות טראומטיים, אשר הוכיחו כיעילים בטיפול בהפרעת דחק פוסט טראומטית. מומחים דוגלים יותר ויותר בחשיפה מבוקרת (Screening) של מטופלים לחוויות ילדות שליליות כצעד חשוב במתן טיפול גופני ונפשי.

הממצאים החדשים ב-JAMA Psychiatry מצביעים על כך שטיפול המבקש להקל על דיכאון וחרדה על ידי ניסיון לחשוף זיכרונות מודחקים אינו יעיל, אמר ד"ר דניס, שעובד במכון לפסיכיאטריה, פסיכולוגיה ומדעי המוח בקינגס קולג'.

אבל הוא גם הזהיר כי אין לפרש את תוצאות המחקר כמאשרות הימנעות מזיכרונות מעיקים, שעלולה להפוך אותם ל"מפחידים" יותר בטווח הארוך. במקום זאת,  המחקר מצביע על ההבטחה הגלומה בטיפולים המבקשים "לארגן מחדש" ולמתן זיכרונות.

"זה לא קשור למחיקת הזיכרון, אלא ביכולת להחזיק  בזיכרון ולהיות יותר בשליטה על זה כך שהזיכרון ירגיש מפחיד פחות", אמר.

פיסול בחימר חוג, הזהות האישית כתהליך סיפורי דרכו אנו משנים את הזיכרון

הדחקה כמנגנון התמודדות יעיל

הזיכרון תמיד מהווה נושא מאתגר בתחום ההגנה על ילדים מכיוון שמקרי התעללות רבים מערבים ילדים מתחת לגיל 3, כאשר מתחילים להיווצר זיכרונות מתמשכים, אומר דיוויד פינקלהור, מנהל המרכז לחקר פשעים נגד ילדים באוניברסיטת ניו המפשייר , שלא היה מעורב במחקר.

בטיפול באנשים עם היסטוריה של התעללות, הוא אומר, הרופאים חייבים להסתמך על זכרונות מעוותים, לא שלמים ומשתנים. "כל מה שיש לנו זה הזכרונות שלהם, אז זה לא שיש לנו ברירה אחרת", אמר.

הוא הזהיר מפני מסקנה שלהתעללות שנשכחה אין השפעה מתמשכת. התעללות מוקדמת עשויה להופיע דרך מה שהוא תיאר כ"שאריות" - קושי בוויסות רגשות, תחושות של חוסר ערך או, במקרה של קורבנות התעללות מינית, הדחף לספק סיפוק מיני לאחרים.

אליזבת לופטוס, פסיכולוגית מאוניברסיטת קליפורניה, אירווין, וספקנית בולטת לגבי מהימנות זכרונות התעללות, ציינה שהחוקרים נמנעו ממסקנה אחרת שיכולה להיות נתמכת על ידי הנתונים: שכחה של התעללות עשויה להיות תגובה בריאה .

"הם יכלו להגיד שאנשים שיודעים לשכוח או להדחיק במובנים מסוימים הם טובים יותר, ואולי לא כדאי לטפל בהם", אמרה. "הם לא אומרים את זה, וזה מבחינתי מעניין מאוד".

קורסי ציור למבוגרים-עיבוד הזיכרון דרך יצירתיות בהווה.