הפער בהבנה הרגשית 

דברים שרואים משם, לא רואים מכאן-אנחנו ששם, לא אותם אנחנו שכאן, במיוחד במצבים רגשיים או אפילו גופניים קיצוניים. אני עוסק בפסיכותרפיה (גדרה, רחובות, נס ציונה והסביבה) שנים רבות . אני גם עוסק באמנות (חוגי ציור, חוגי פיסול) שנים רבות. למידע על טיפול ניתן ללחוץ על התצלום.

  בכל פעם שאני שומע צקצוק שפתיים על מעשה כביכול בלתי נתפס, או בלתי מובן של אדם-המשפט שעולה בראשי הוא "אל תביאנו לידי ניסיון". אני יודע כמה קשה לצפות כיצד אדם יתנהג תחת לחצים רגשיים, פיזיים, או כלכליים. נושא זה נחקר בשורה של מחקרים שאת הבולטים בניהם- אני מונה מטה -תחת המושג פער האמפתיה-חם,קר.

ניתן לכנות זאת פער אמפתיה, או שאפשר לקרוא לזה  כשל  של הדמיון. אנו מתקשים להתייחס ולהעריך איך נרגיש ונתנהג  במצבים הכוללים רגשות או תחושות שאיננו חווים כרגע, במיוחד כשמדובר על מצבי חוויה רגשית וגופנית נסערת  (visceral states ).

אם אתה מפוחד, אתה עלול לא להבין עד כמה הפחד שלך משפיע על תפיסת המציאות שלך וכמה שונה תתנהג ותרגיש כאשר תהיה במצב בטוח. וכשאתה מרגיש בטוח , אתה עלול (ועל פי המחקר-זה מה שתעשה) לזלזל  בחוויית הפעולה תחת פחד ובמשמעויות שלה עבורך.
לבני אדם קשה לחזות כיצד יתנהגו בעתיד. פער אמפתיה חם-קר מתרחש כאשר אנשים ממעיטים בהשפעתם של מצבים נסערים(visceral states ) (למשל כעס, כאב, עייפות, פחד או רעב) על התנהגותם או העדפותיהם (Loewenstein, 2005). 

שרון קורס ציור נס ציונה-פסיכותרפיה כמוסר

בקבלת החלטות רפואיות, למשל, פער אמפתיה חם-קר עשוי להוביל לבחירות טיפול לא רצויות כאשר חולי סרטן מתבקשים לבחור בין אפשרויות הטיפול מיד לאחר שנמסר להם על אבחנתם.
מצב של פער אמפטיה חם לקר מגדיר את את תנאי הפתיחה של ההערכה הרגשית כאשר הנבדק נמצא במצב נסער והוא צריך להעריך את התנהגותו במצב רגוע, במצב קר לחם נקודת הפתיחה של ההערכה היא רגועה והנבדק צריך לנבא כיצד יתנהג במצב נסער.

במחקר הפוך, פער אמפתיה קר עד חם, מעשנים חולקו לתנאי ניסוי שונים (Sayette et al., 2008). כמה מעשנים במצב חם (קריז, השתוקקות גבוהה) התבקשו לבצע תחזיות לגבי כמות הסיגריות שיעשנו בפגישה שנייה. אחרים עשו את אותה התחזית כשהם במצב קר(רגוע). בניגוד לאלה שבקבוצה החמה, מעשנים בקבוצה הקרה עשו הערכת חסר לצורך שלהם לעשן  במהלך המפגש השני(כלומר הם עישנו הרבה יותר מכפי שחשבו שיעשנו). 

פער אמפתיה זה יכול להסביר החלטות גרועות בקרב  מכורים המנסים להיגמל ועלול להציב  אותם בסיטואציות בסיכון גבוה (למשל להיות בקרבת משקה)  זהו גם הסבר מדוע אנשים ממעיטים בסיכון שלהם להתמכר.
כדי להבין באמת את העוצמה של פער האמפתיה, עלינו להבין כיצד הוא משנה את ההחלטות וההערכות  על עצמנו בעתיד.
למשל, נניח שמישהו מציע לשלם לך כסף כדי לבקר במעבדה בשבוע הבא ולבצע משימה כואבת - לטבול את היד במים קרים כקרח. כמה הייתם גובים על משימת  ההקרבה הקטנה הזו?
זו השאלה שהציגו הפסיכולוגים דיוויד ריד וג'ורג 'לובנשטיין (1989) לכמה סטודנטים לתואר ראשון באוניברסיטה.

Ania Swiatlowska-אניה-חוג ציור גדרה- פסיכותרפיה כהשתקפות

ניתן היה לחשוב שהתלמידים יהיו די טובים בתמחור הכאב שלהם והתמחור יהיה אחיד במידה רבה. אבל התשובות שלהם היו תלויות בניסיון קודם.
אנשים שרק חוו את ההשפעות של טבילה במי קרח דרשו את הסכומים הגבוהים ביותר בשביל לעשות זאת שוב.
אנשים שחוו את הכאב בעבר, אך לא לאחרונה, ביקשו פיצוי כספי פחות.
אנשים שמעולם לא חוו את הכאב דרשו את סכום הכסף הנמוך מכולם.
חוקרים תיעדו השפעות דומות להתמכרות ופחד חברתי.

מחקר אחד ביקש ממכורים להרואין בגמילה להעריך את המחיר שיהיו מוכנים לשלם  על בופרנורפין, או BUP, תרופת גמילה דמוית מתדון. החוקרים אמרו למכורים כי - חמישה ימים מכאן - הם יוכלו לבחור בין תשלום במזומן לבין מנה נוספת של BUP.
המחקר דרש מהם לכמת כמה כסף הם ידרשו כדי לדחות את קבלת מינון התרופה הנוסף?(כלומר תגמול כספי במקום התרופה)  מטופלים ביקשו יותר כסף אם הם היו בזמן התמחור בחוויית כמיהה חזקה לסם -קריז. (ג'ורדאנו ב -2004).

מחקר נוסף התייחס להשפעות של פער האמפתיה על פחד  וחרדה חברתית. לסטודנטים במכללה הוצע תשלום של 2 $ על מנת שיצרו חיקוי של תלמיד אחר  מול חבריהם לכיתה שבוע לאחר מכן. בקרב התלמידים שהביעו את נכונותם לעסקה, היו רבים ששינו את דעתם כאשר הגיע מועד הופעתם המתוכננת. (ואן בובן ואח '2004, מסוכם ב Loewenstein 2005). מעניין שתלמידים אלה הם גם אלו שהעריכו הערכת יתר גם את הנכונות של חבריהם לכיתה להופיע פעמיים(כלומר שוב).

סריקות מוח מצביעות על כך שהמוח שלנו פשוט לא מגיב נוירולוגית באותה צורה כאשר אנו מקבלים החלטות שנראות היפותטיות או רחוקות מכאן ועכשיו. כאשר אנו עומדים בפני בחירה "חמה", מרכזי התגמול של המוח - ואמיגדלה - הופכים לפעילים יותר (קאנג וקמר 2013).

לב ביציקת אפוקסי-סדנת אפוקסי-לב סוכריה-פסיכותרפיה ואמנות

פרספקטיבה, השלכה ופער האמפתיה:

אם אנשים מתקשים לחזות את רצונותיהם ומעשיהם שלהם בעתיד, כיצד יתמודדו עם הבנה והערכה  של רגשותיהם ,תחושותיהם, ומצבם של אנשים אחרים?

כפי שמחקר החיקוי העוסק בחרדה חברתית הציע, פער האמפתיה החם קר כלפי אחרים קשור בהשלכה: נראה שאנחנו מקרינים את מה שאנחנו מרגישים על אנשים אחרים.

ליף ואן בובן וג'ורג 'לובנשטיין בדקו את הרעיון הזה באולם התעמלות באוניברסיטה (ואן בובן ולובנשטיין 2003).

המחקר כלל שתי קבוצות של אנשים-אלה שטרם התחילו להתאמן, ואלו שסיימו זה עתה אימון קרדיווסקולרי נמרץ של 20 דקות.

אנשים משתי הקבוצות התבקשו לקרוא סיפור על מטיילים שהלכו לאיבוד ביער בלי אוכל או מים.

אחר כך התבקשו לדמיין כיצד מרגישים המטיילים. "מה יהיה יותר מציק וקשה, רעב או צמא?"

התשובות של המשתתפים היו תלויות עד כמה הם היו צמאים ברגעי המחקר.

בהשוואה לאנשים שלא החלו להתאמן, לאנשים שזה עתה סיימו להתאמן - ושהיו מיוזעים וצמאים יותר - היה סיכוי גבוה יותר להעריך את הצמא כבלתי נעים יותר מרעב (ואן בובן ולוונשטיין 2003).

הדוגמה המציאותית העולה במחשבתי היא התנגדות הרופאים הבכירים לקיצור שעות משמרות העבודה של הסטג'רים בבתי החולים. (מול מאבק המתמחים לקיצור). דומה שברגע שהרופאים הבכירים לא חווים הלכה למעשה את התשישות והעומס של משמרת בת 26 שעות-הם מאבדים את היכולת להבין את משמעות מצב הלחץ התמידי הזה על תפקוד המתמחים. 

השלכות: הכרת הפער
במובנים רבים מחקרים אלה מאשרים את החוויה היומיומית שלנו ותובנת חיים בסיסית-"דברים שרואים משם לא רואים מכאן" . הדברים מרגישים שונה מאוד בלהט הרגע. את זה כבר ידענו, נכון?

אבל זה העניין או המכשלה. אנחנו לא מתנהגים על פי ההבנה הזו. גם אלו מאתנו שבמגע מתמיד עם אחרים במצבי מצוקה. 

מחקר שנעשה בבתי חולים הראה שאחיות מתקשות להבין ולהעריך את מצוקת הכאב והדיכאון של חולי סרטן סופניים וילדים חולים. ורובם -אינם מקבלים את מינון התרופות הגבוה המותאם למצבם (Twycross 2006; Van Hulle Vincent 2005).

אם היינו מפנימים את פער האמפטיה-היינו  עקביים יותר בשיפוטנו. והיינו בוחנים ביתר חשדנות את הקשר בן מצבנו הרגשי הנוכחי והשפעתו  על תפיסותינו והחלטותינו  ועושים התאמות עקב כך. ובעיקר נמנעים לקבל החלטות במצבים "חמים" המעוררים אותנו להתנהג בפזיזות.

 כמה הורים באמת מבינים את החרדות של ילדיהם? כנראה שגם במקרה זה אנחנו משליכים ומקרינים את המצב הנפשי שלנו-על ילדנו.


במחקר שערכה קריסטין לגאטוטה ועמיתים (2012) התבקשו הורים לאמוד את חייהם הרגשיים של ילדיהם, נמצא חוסר התאמה בין מה שההורים האמינו שהוא מצבם של הילדים לבין מה שהילדים דיווחו על עצמם.

הורים שדיווחו על תחושת  שליליות כלפי עצמם היו בעלי נטייה להערכת יתר של מצוקת ילדיהם. אולם ההטיה הנפוצה והמובהקת יותר סטטיסטית  הייתה לכיוון מעלה.   רוב ההורים הראו הטיה חיובית - כלומר, הם העריכו הערכת חסר את החרדות והדאגות של ילדיהם -מידת פער האמפטיה עמד ביחס ישיר  לרמת האופטימיות של ההורים. אם ההורים הרגישו טוב לגבי עצמם, הם נטו להניח שגם הילדים שלהם מרגישים טוב. מחקר נוסף אישש את הממצאים הללו (López-Pérez ו- Wilson 2015).

ילדים חווים את  העולם בדרך אחרת ממבוגרים, תינוקות בוודאי, ועלינו לזכור זאת. אני חושב בעיקר על אותם אימוני השינה ושיטות שיקום הסמכות ההורית כלפי ילדים צעירים. לא פעם ההורה משליך מאבק כוחניים על חוויות הנובעות ממצוקה של הילד. 

התחושה העולה כשאנו בוחנים את גוף הידע שנצבר בתחום זה-דומה לתחושה העולה מתוך הניסיון הקליני בפסיכותרפיה-אנחנו מכירים את עצמנו רק במידה מסוימת, אנחנו לא באמת יכולים לחזות את עצמנו (לא לטוב ולא לרע), וכל זה אמור היה לעשות אותנו חומלים וסלחניים יותר כלפי עצמנו והזולת-אולם גם זה .

פיסול בחימר -ציפוי שעווה

סדנה אפוקסי -יציקה