תומס הוסאגו - פסל פוסט טראומה

המשבר הנפשי שעבר והטיפול בפוסט טראומה שהציל את חייו.

העיסוק שלי באמנות ,בסדנאות פיסול, סדנאות ציור-ובפסיכותרפיה. מתחבר בראיון זה שעשתה קייט בראון ביוני 2021 בArtnet . עם תומס הוסאגו אודות המשבר שעבר והטיפול בפוסט טראומה שהציל את חייו.

"הסדנה" - היא מרכז לאמנות ולטיפול פסיכולוגי יצירתי, המאגד הן מורים לאמנות בתחומים שונים, והן פסיכולוגים, פסיכיאטרים ופסיכותרפיסטים- המאמינים שיצירתיות היא מרכיב מרכזי בבריאות הנפשית ובעצם תחושת החיות שלנו. אנו מציעים גם טיפול פסיכולוגי מרחוק (פסיכולוג אונליין).הסדנה מציעה גם טיפולי נוירופידבק כטיפול קצר מועד בלווי פסיכותרפיה או כטיפול בלעדי.

"טראומה היא אישית. היא לא נעלמת אם היא לא מאומתת. כאשר מתעלמים ממנה או מבטלים אותה, הצרחות השקטות ממשיכות ונשמעות מבפנים רק על ידי זה המוחזק בשבי שם. כשהאדם מוכן להיכנס לכאב ולשמוע את הצרחות הריפוי יכול להתחיל". דניאל ברנוק, מגיחה עם כנפיים: סיפור אמיתי של שקרים, כאב והאהבה שמרפאה. פסיכולוג למבוגרים בתל אביב על טיפול בפוסט טראומה.

בחרתי להעביר את הריאיון כלשונו. ללא פרשנות כלשהיא.

פיסול תומס הוסאגו-הפסיכולוגיה של הטראומה. "התגובה הרגילה לזוועות היא לגרש אותן מהתודעה. הפרות מסוימות של המרקם החברתי והאנושי הן איומות מכדי להשמיע אותן בקול: זו המשמעות של המושג 'בלתי ניתן לביטוי'.
אולם זוועות מסרבות להיקבר. עוצמתית לא פחות מהרצון להכחיש זוועות היא העדות שהכחשה לא עובדת. החוכמה העממית מלאה ברוחות רפאים שמסרבות לנוח בקברן עד שסיפוריהן יסופרו. הרצח  חייב לצאת לעולם. זכירה ואמירת האמת על אירועים נוראים הם תנאים מוקדמים הן לשיקום הסדר החברתי והן לריפוי של קורבנות בודדים.
הקונפליקט בין הרצון להכחיש אירועים איומים לבין הרצון להכריז עליהם בקול הוא הדיאלקטיקה המרכזית של טראומה פסיכולוגית. אנשים ששרדו מעשי זוועות מספרים לעתים קרובות את סיפוריהם בצורה רגשית, סותרת ומפוצלת ביותר, הפוגעת באמינותם ובכך משרתת את צמד הציוויים של אמירת אמת וושמירת הסוד. כאשר האמת תוכר לבסוף, הניצולים יכולים להתחיל בהחלמתם. אבל לעתים קרובות משתלטת דנמיקת שמירת הסוד, וסיפור האירוע הטראומטי לא מופיע כנרטיב מילולי אלא כסימפטום.
תסמיני המצוקה הפסיכולוגית של אנשים שעברו טראומה מפנים בו זמנית את תשומת הלב לקיומו של סוד בל יתואר ומסיטים ממנו את תשומת הלב. זה בולט ביותר באופן שבו אנשים שעברו טראומה עוברים בין חווית חוסר תחושה לצורך לחיות מחדש את האירוע. הדיאלקטיקה של הטראומה גורמת לשינויים תודעתיים מסובכים, לפעמים מוזרים, שג'ורג' אורוול, אחד מדוברי האמת המחויבים במאה שלנו, כינה "חשיבה כפולה", ואשר אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש, המחפשים אחר שפה רגועה ומדויקת, מכנים " דיסוציאציה." זה גורם לתסמינים המשתנים במהירות, דרמטיים ולעיתים מוזרים של היסטריה שפרויד זיהה עוד לפני מאה שנה כתקשורת מוסוות על התעללות מינית בילדות. . . ."- ג'ודית לואיס הרמן, טראומה והחלמה: תוצאות האלימות - מהתעללות במשפחה לטרור פוליטי. פסיכולוג למבוגרים תל אביב הקונפליקט המרכזי השולט בהתמודדות עם פוסט טראומה הוא להכיר בה או להכחיש אותה. 

יש משהו מיתי בפסליו של תומס האוסגו. הם נראים כאילו הם חושלו בעולם התחתון, מגיחים מהאדמה כדמויות כפופות, ארוכות גפיים מברונזה, עץ ופלדה. הוא עצמו תיאר פעם את עבודותיו כ"שבורות". זוהי מילה שרוב חובבי האמנות לא היו מקשרים מיד עם האוסגו, כוכב אמנות עכשווי  של ממש, המציג בכמה מהגלריות המובילות בעולם; האמנות שלו נמכרת במיליוני דולרים; והוא מונה סלבריטאים כמו בראד פיט בין חבריו הקרובים. כעת, בפעם הראשונה, האוסגו רוצה לדון בחלק אחר של זהותו: זו של ניצול התעללות.

"גוסס אם לא מת"-לפסל את הפסיכולוגיה של הטראומה. "PTSD היא טרגדיה לכל הגוף, אירוע אנושי אינטגרלי בעל ממדים עצומים עם השלכות מסיביות."- סוזן פיז בניט, פסיכולוג למבוגרים בתל אביב: התמודדות עם פוסט טראומה כשבר של הגוף והנפש.

האוסגו גדל בשנות ה-80 בלידס, מערב יורקשייר, אחד האזורים האלימים ביותר בבריטניה, ילדותו ונעוריו  של האמן עוצבו על ידי טראומות קשות. אלו חלחלו לחייו הפרטיים והם, הוא מזהה כעת, השפיעו עמוקות גם על האמנות שלו.

בשנה שעברה, בעקבות מותו של אביו המתעלל ,האוסגו הגיע לנקודת שבירה. הוא הפסיק לעשות אמנות וחווה דיכאון מסכן חיים. בתמיכת האנשים הקרובים לו , הוא נסוג מהחיים הציבוריים ויצא למסע מפרך - כזה שהוא יודע שאולי לעולם לא יושלם לחלוטין - לעבר סוג של  ריפוי.

ציור תומס הוסאגו-התמודדות עם הטראומה. "גם בתקופות של טראומה, אנחנו מנסים לשמור על תחושת נורמליות עד שלא נוכל יותר. זה, חברים , נקרא לשרוד. לא להתרפא. לעולם לא נהיה שלמים שוב... אנחנו שורדים. אם אתה כאן היום... אתה שורד. אבל אלה מאיתנו שעברו את הגיהנום ועדיין עומדים? יש לנו שם אחר עבורם: לוחמים". - לורי גודווין. פסיכולוג למבוגרים תל אביב-התמודדות עם פוסט טראומה כתהום שתשא איתך תמיד.

התהליך הציל את חייו והחזיר אותו לאמנות, אילץ אותו לחשוב מחדש על כל מה שעשה והצית בו דחף ליצור אחרת. ציורי נוף המבוססים על חזיונותיו במהלך ההתאוששות מוצגים כעת במוזיאונים המלכותיים לאמנויות יפות בבלגיה (עד ה-1 באוגוסט). בינתיים, בלוס אנג'לס, האוזגו חוזר לאט לאט לפיסול - כעת בסגנון שונה מאוד מזה שהפך אותו למפורסם.

פיסול תומס הוסאגו-הפסיכולוגיה של הכאב הנפשי. "בתגובה לאיום ולפגיעה, בעלי חיים, כולל בני אדם, מבצעים דפוסי פעולה המבוססים על הביולוגיה, לא מודעים, המכינים אותם לעמוד באיום ולהגן על עצמם. עצם המבנה של טראומה, כולל ההפעלה שלה, דיסוציאציה וקפאון, מבוססים על התפתחות התנהגויות הישרדויות. כאשר הן מאוימות או נפצעות, כל החיות שואבות תגובה מ"ספרייה" של תגובות אפשריות. אנחנו מתכוונים, מתחמקים, מתכווצים, מתקשים, מתחזקים, נסוגים, נלחמים, בורחים, קופאים, קורסים וכו'. כל התגובות המתואמות הללו מבוססות גופנית (סומטית)- הן דברים שהגוף עושה כדי לשמור על עצמו ולהגן על עצמו. כאשר התגובות המכוונות והמגינות הללו מציפות- אנו רואים טראומה.
גופותיהם של אנשים שעברו טראומה הם תאורי "תצלומי בזק" של ניסיונותיהם הלא מוצלחים להגן על עצמם מול איום ופציעה. טראומה היא תגובה ביולוגית שלא הושלמה המופעלת מאוד מול איום, קפואה בזמן. לדוגמה, כאשר אנו מתכוננים להילחם או לברוח, השרירים בכל הגוף שלנו מתוחים בדפוסים ספציפיים של מוכנות אנרגטית גבוהה. כאשר איננו מסוגלים להשלים את הפעולות המתאימות, איננו מצליחים לפרוק את האנרגיה האדירה שנוצרת מההכנות שלנו להישרדות. אנרגיה זו מתקבעת בדפוסים ספציפיים של מוכנות, נוירו-שרירית. לאחר מכן האדם נשאר במצב של עוררות חריפה ולאחר מכן מתמדת וכרונית וחוסר תפקוד של מערכת העצבים המרכזית. אנשים עם טראומה אינם סובלים ממחלה במובן הרגיל של המילה - הם נתקעו במצב מגורה. קשה עד בלתי אפשרי לתפקד כרגיל בנסיבות אלו".- פיטר א. לוין. פסיכולוג למבוגרים בתל אביב-על התמודדות עם טראומה כתגובה ופעולה קיצונית לאיום במצב של קפאון תמידי.

בשיחת וידאו מביתו בקליפורניה, תומס דיבר לראשונה על ההתמוטטות הנפשית שלו וכיצד מצא את דרכו חזרה לאמנות.

אני מבינה שאתה נרפא מהתמוטטות רצינית שעברת  בשנה שעברה.

כן - זה היה דבר מאוד כואב וקשה לי לדבר עליו, במיוחד בשנה הראשונה. אבל עכשיו, אני מאמין שזה חיוני שאעשה זאת. שכן מחלות נפשיות יוצרות כל הרבה בושה והייתי רוצה להפיג חלק מהתגובה הזו. יש לי טראומה קדם מילולית שהובילה לפוסט טראומה מורכבת.  טראומה כזו יכולה להיות קשה לטיפול מכיוון שהיא ממוקמת בעיקר בגוף. זה היה שם כל חיי ופשוט לא ידעתי איך להתמודד עם זה. חשבתי שאני משוגע ופחדתי להתעמת עם זה, אז פשוט ברחתי. חשבתי שאם אמלט מספיק רחוק, אוכל לברוח. אבל אתה לא יכול - למדתי שטראומה לא מזדקנת.

מה היה ציר הזמן? אני מבין שהיית בהחלמה כשהמגיפה התחילה.

זו הייתה סדרה של אירועים: התערוכה שלי באמצע הקריירה בפריז, שהייתה אחד הרגעים החשובים והישגיים ביותר בחיי כאמן ועם זאת רגע אינטנסיבי מאוד מבחינה פסיכולוגית. זה גם התרחש בזמן שהקשר הזוגי  שלי באותה תקופה התפרק. ואז, מותו של אבי בסתיו 2019 היה הזרז האמתי. זה היה אמור להגיע בסופו של דבר, לא משנה מה, אבל מותו של מתעלל הוא לעתים קרובות אירוע רב עוצמה. עשיתי שנים של פסיכותרפיה בדיבור ועבודה סומטית, אז קיוויתי שאוכל "לטפל" בזה בעצמי כמו תמיד, אבל זה התגבר ונעשה מסוכן מאוד - מצב של חיים או מוות. היכתי את עצמי עם סלע  בסילבסטר 2020, בינואר הלכתי  לטיפול באריזונה.

פסלים תומס הוסאגו-תאור הפסיכולוגיה של הכאב. "... טראומה חוזרת בילדות יוצרת ומעוותת את האישיות. הילד שנלכד בסביבה פוגענית מתמודד עם משימות אדירות של הסתגלות. עליו למצוא דרך לשמר את תחושת האמון באנשים שאינם אמינים, ביטחון במצב לא בטוח, שליטה במצב בלתי צפוי להחריד, כוח במצב של חוסר אונים. בהיעדר יכולת לטפל או להגן על עצמו, עליו לפצות על הכשלים בטיפול והגנה של  מבוגרים באמצעים היחידים העומדים לרשותו, מערכת לא בשלה של הגנות פסיכולוגיות".- ג'ודית לואיס הרמן, טראומה והחלמה: תוצאות האלימות - מהתעללות במשפחה לטרור פוליטי. פסיכולוג למבוגרים תל אביב-התמודדות עם טראומה בילדות כתגובה השפויה למציאות בלתי שפויה שחייבת לעיתים להראות כחוסר שפיות למתבונן מהצד.

התמזל מזלי להגיע לקניון סבינו באריזונה(מרפאת סבינו). ראשית, זה נוף כל כך יפה מבחינה קוסמית וגם, הייתי צריך עזרה רצינית . סוג כזה של עבודה יכול להיות גם מפחיד וטרנספורמטיבי. עשיתי EMDR [טיפול דה-סנסיטיזציה ועיבוד מחדש של תנועת עיניים], עבודה סומטית, טיפול קבוצתי ושיטות שונות, אבל העבודה שלי עם נוירופידבק ותטא הילינג עם אנדראה קופלנד ועבודת הרייקי שעשיתי עם אריקה אוורסון היא שהביאה את חזיונות הריפוי החיים האלה. - חלקם יפים, חלקם נשגבים וחלקם אפלים במיוחד. אבל ידעתי שהם מנחים אותי, והתחלתי לרשום ביומן ולצייר את החזיונות. ידעתי שהם הולכים להיות המפתח להחלמה שלי.

הוסאגו פיסול של החור שאנו נושאים עימנו. "אנו מאוימים בסבל משלושה כיוונים: מהגוף שלנו, אשר נידון לריקבון..., מהעולם החיצוני שעלול להתנפל עלינו בכוח הרס מוחץ וחסר רחמים, ולבסוף מיחסינו עם גברים אחרים. מקור אחרון זה, אולי כואב יותר מכל מקור אחר." (עמ' 77)-זיגמונד פרויד, תרבות בלי נחת. פסיכולוג למבוגרים תל אביב-התמודדות עם פוסט טראומה גברית לעיתים קרובות קשורה ביחסים עם השווים לנו והמתחרים הפוטנציאליים שלנו.

במהלך 70 הימים של הטיפול, הבנתי שזיכרונות הטראומה שלי היו קשים יותר, אפלים יותר ממה שיכולתי לדמיין, וזה הוביל לכך שהמערכת שלי הוצפה והגוף שלי התחיל להשתחרר בצורה אינטנסיבית בהתפרצויות דמויות עווית, הייתי צריך להמשיך טיפול אינטנסיבי בקליפורניה.

אני זוכר שטסתי ללוס אנג'לס במרץ 2020 וכולם לבשו מסכות והייתי משוכנע שזו הזיה  פסיכדלית לחלוטין. לאחר מכן הלכתי לטיפול אצל דני סמית' והצוות שלו שהיה הצלה מדהימה עבורי. אלי מאכן היה מטפל הטראומה שלי במאליבו. ניסי החלמה החלו להתגלות בתהליך. זה הציל את חיי, ועד כמה שהקורונה הייתה נוראית, זה אפשר לי זמן להרכיב מחדש את עצמי כדי להתחיל בתהליך ריפוי  עמוק.

"קרב ואונס, הצורות הציבוריות והפרטיות של אלימות חברתית מאורגנת, הם בעיקר חוויות של מתבגר ושל גיל בוגר מוקדם. צבא ארצות הברית מגייס צעירים בגיל שבע עשרה; הגיל הממוצע של החייל הקרבי בווייטנאם היה תשע עשרה. במדינות רבות אחרות נערים מגויסים לשירות צבאי בעודם בקושי בשנות העשרה שלהם. באופן דומה, תקופת הסיכון הגבוהה ביותר לאונס היא בסוף גיל ההתבגרות. מחצית מכלל הקורבנות הם בני עשרים ומטה בזמן שנאנסו; שלושה רבעים הם בין הגילאים שלוש עשרה עד עשרים ושש. תקופת הפגיעות הפסיכולוגית הגדולה ביותר היא גם במציאות תקופת החשיפה הטראומטית הגדולה ביותר, הן לצעירים והן לצעירות. אונס ולחימה עשויים להיחשב אפוא לטקסי חניכה חברתיים משלימים לאלימות הכפייה שבבסיסה של החברה הבוגרת. הן הצורות הפרדיגמטיות של טראומה לנשים וגברים". - ג'ודית לואיס הרמן, טראומה והחלמה: תוצאות האלימות - מהתעללות במשפחה לטרור פוליטי. פסיכולוג למבוגרים תל אביב: התמודדות חברתית ותרבותית עם טראומה בישראל מגדירה את החברה שלנו. ישראל היא חברה פוסט טראומתית.

האם היה קשה לעשות אמנות באותו זמן?

באריזונה, היה לי יומן לכתיבה ודיו ונייר, שבו השתמשתי כדי לרשום ולצייר את החזיונות שהיו לי. אבל "אמנות" כפי שהכרתי קודם הייתה  בלתי אפשרית, החיים האלו נראו רחוקים - אפילו נעלמו. הבנתי שהאמנות הייתה לפעמים טראומה בלופ. בניסיון שלי לשחרר באופן סומטי, באמצעות פיסול, את הטראומה, במקביל הפעלתי מחדש את  טראומה של עצמי. רק כשדני ואלי התחילו להוביל אותי חזרה, יכולתי לחשוב מחדש על האמנות. גם פלי [מייקל בלזארי מ-Red Hot Chili Peppers] תמך בי בצורה כל כך מדהימה , ויחד עשינו את הדרך הזו. פלי עזר להוביל אותי אל לתוך המקום הקדוש והבריא הזה שבו יצירתיות וטבע בדיאלוג עם משהו גדול מאתנו. ולאט לאט, באותה תנועה, הנשגב הפך לזמין. ראיתי אותו  בירח, בשקיעה, בפרחים - בקרבה לאוקיינוס במאליבו.

בעוד שרציתי להתחיל לעבד כמה מהחזיונות המפחידים והמפורטים יותר הקשורים באופן ישיר להיסטוריית הטראומה האישית שלי, התחלתי להיות מסוגל גם לשזור את התחושה החדשה הזו של הטבע ככוח מרפא ומאיר עיניים. ברמה מסוימת "ידעתי" שזה יכול להתקיים. זה פשוט לא היה נגיש באמת  לפני כן. בניסיון הזה לצייר את היופי, האמנות השתנתה עבורי והפכה לסוג של חבר - דרך לגשת לאני הגבוה שלי כדי לעבד את הריפוי, כדי למצוא אהבה.

תומס הוסאגו -פיסול רגעי אימה קפואה והפשרתה . "ראשית, הסימפטומים הפיזיולוגיים של הפרעת דחק פוסט טראומטית צריכים גבולות ניתנים לניהול. שנית, האדם מסוגל לשאת את הרגשות הקשורים לזיכרונות טראומטיים. שלישית, לאדם יש סמכות על זיכרונותיו; היא יכול לבחור גם לזכור את הטראומה וגם לשים את הזיכרון בצד. רביעית, הזיכרון של האירוע הטראומטי הוא נרטיב קוהרנטי, המקושר לתחושה. חמישית, ההערכה העצמית הפגועה של האדם הוחזרה. שישית, מערכות היחסים החשובות של האדם התבססו מחדש. שביעית ולבסוף, האדם שיחזר מערכת קוהרנטית של משמעות ואמונה המקיפה את סיפור הטראומה".- ג'ודית לואיס הרמן, טראומה והחלמה: תוצאות האלימות - מהתעללות במשפחה לטרור פוליטי. פסיכולוג למבוגרים בתל אביב- כיצד מתמודדים עם פוסט טראומה.

אז האמנות הייתה הרסנית, אבל גם חלק מתהליך הריפוי.

עכשיו אני יודע בוודאות שלא הייתי חי היום בלעדיה. זה היה חיוני עבורי מהרגע שיכולתי לצייר בתור נער. זה היה מרחב בטוח - מקום שיכולתי לברוח איליו. פעילות כמו מדיטציה שתמיד הנחתה אותי אל האני הגבוה שלי. עם זאת האמנות הפכה אותי  ללא יציב ומעורער כשהשתמשתי בה כדי לחפור עמוק יותר. העבודה שלי התחילה להחריד אותי ולגרום לי לבושה, עשיתי "אקטיניג אאוט" של הטראומה.

אבל במבט לאחור, יש לי עכשיו הרבה יותר אמפתיה לעצמי ואני יכול לראות בדרך הזו אומץ אמתי: פגיעות ב"העזה" לעשות את האמנות הזו.   כמה אנשים ראו את העבודות האלו כבומבסטיות, מאצ'ואיסטיות, "אקספרסיוניסטיות", "פרימיטיביות" או כועסות - הם לא אהבו את הבחור המזוין הזה, "כוכב האמנות" - אני מבין את זה. גם אני שנאתי את עצמי באותה תקופה. עם זאת, אני רואה עכשיו שניסיתי לתאר ולעבד טראומה, את ההתעללות שלי. אני מסתכל על כמה מהפסלים עכשיו וזה שובר את ליבי.

ריגש אותי לראות את הציטוטים  של אדוורד מונק בעבודה החדשה שלך. - "ללא חרדה ומחלה, אני ספינה נטולת הגה... הסבל שלי הוא חלק מעצמי ומהאמנות שלי".

כשהייתי צעיר, ואן גוך ומונק היו חברים חשובים במשפחת האמנות הרוחנית שלי. אני אוהב את הפולחן הכמעט פגאני הזה לטבע בעבודתם. המאבק שלהם בטראומה, התמכרות, מחלות נפש- תואר כמאבק עם הטבע - הטבע כמדריך רוחני מסדיר. אבל אני חושב שעלינו להיזהר ברומנטיזציה של טראומה או לראות בה כחיונית לכל אמנות. אני חושב שזה לעתים קרובות יותר משתק, מגביל ומוחץ. יש להתייחס לטראומה ולהשפעה שלה עלינו באופן אישי וחברתי ברצינות רבה יותר.  אני עכשיו יכול לראות את זה בבירור, את הדפוסים הנוראיים של טראומה שניסיתי להתמודד איתם- לא בדרך הנכונה. הייתי נעול במרחב הרבה פחות יצירתי כשחייתי בטראומה שלי. עכשיו אני הרבה יותר חופשי לחיות עם זה - לא בתוך זה.

ועכשיו אתה בפרק חדש לגמרי של עבודה אמנותית - הרבה ממנו תוסס וצבעוני, וזה שונה.

כן. התחלתי להרגיש שמחה, חיבור לאנרגיה גבוהה יותר - בטבע ובמערכות יחסים. רציתי להראות את המסע הזה ממקום של חוסר תקווה - מתוך מקום שלא חשבתי שאצליח לשרוד בו, ורציתי לספר על השמחה הזו. אני לא מושלם - אני עדיין עושה כל כך הרבה טעויות ומאבד את הדרך והכיוון שלי, אבל אני מרגיש חיבור עמוק לילדים שלי, לקבוצת החברים הגברים שלי, לתקווה ולמציאת אהבה וחיבור אמתיים.

הלחיץ אותך להציג את העבודות החדשות?

בהחלט. הייתי לחוץ ומתוח גם בעשייה שלהן. לא האמנתי שאני מצייר תקווה - מנסה ללכוד יופי. זה נראה מופרך לפעמים. הרגשתי כאילו נועדתי למות, או בעצם מתתי בצורה מסוימת. הייתה לי בדיחה אפלה: הרגשתי כאילו קורט קוביין חזר פתאום לעשות אלבומי סאונד קערות! בנאדם, הלוואי שהיה יכול - זה היה יפה, אני בטוח. כאילו, שאני מצייר את הירח על הסיפון שלי - מה זה לעזאזל? את התקווה היה קשה לי לצייר, להראות - יש הרבה סיכון בתקווה!

העבודה שלך מאוד חזקה ופגיעה בו זמנית. איך מוצאים דרך להיות פגיע מבלי לאבד יותר מדי ?

אני לא טוב בזה באופן טבעי. זו הייתה עבודה קשה לשמור וליצור גבולות. כי במשך זמן רב הקיום שלי היה ללא גבולות. בפרק זה של חיי, אני מודע לכך שהסיכונים גבוהים ויש לי סוג של חובה קדושה להחלמה שלי ולילדיי. יצרתי הרבה הרס וכאוס בעברי ואני אסיר תודה על האפשרות להיות בתהליך של תיקון - הוקרה של מה שבאמת משמעותי. דני [סמית] לימד אותי שאם אתה נגיש מדי, אתה לא יכול ליצור ולהיות בזמינות אמתית לדברים ולאנשים שאתה אוהב. יש לי גם קבוצה גברית מאוד לכידה של בני אדם יצירתיים, מרפאים, מדהימים, כך שביכולתי לבקש עזרה ולדבר איתם על דברים, בניתי  איזה שהוא ביטחון.

יש את הציור הזה של "מותו של מארה" בתערוכה שלך, בהשראת הציור של ז'אק-לואי דויד משנת 1793. המהפכן הצרפתי שנרצח ז'אן פול מארה. פיסת נייר בידו אומרת, "יש לי את הזכות לעזרתך." חשבתי על זה כשדיברת על קבוצת החברים שלך שתומכים זה בזה. חשבתי על כמה להיות גבר לבן בחברה כרגע זה מורכב.

אני חושב שגברים לבנים מתבקשים סוף סוף להסתכל  על עצמם, להתחיל לקחת בחשבון מערכות מרושעות, גזעניות, סקסיסטיות, שתומכות  בכוח שהוא שפל ומשחית. המסע שלי כגבר לבן שגדל בתוך מערכת המעמדות בבריטניה, לפני שעברתי למערכת המבוססת על הגזע והדיכוי בארה"ב, לימד אותי רבות. דיכוי הוא תוצר של כוח ועושר. חשוב לזכור את הדרך הקולוניאלית הישנה: הפרד ומשול.
במוזיקה אנגלית שמבוססת על חווית המעמד הלבן - חווית הטראומה של הצפון [בבריטניה], למשל, של הביטלס, גוי דוויז'ן או הסמיתס- אתה יכול לשמוע את האמנים האלה חושפים ומעבדים את האלימות הזו. לעתים קרובות אני חושב על הבשורה הגדול של אקדחי הסקס, -הם עשו אותך מטומטם, פצצת מימן פוטנציאלית. הרגשתי כמו פצצה מתקתקת. היכולת לבחור באלימות קיצונית כפתרון, היא מה שבעלי הכוח רוצים וצריכים - הרעיון של ג'ורג' אורוול הוא שאלו ששולטים ישנים בשקט רק בגלל שגברים מחוספסים מוכנים לעשות אלימות בשמם.
המערכת הזו של דיכוי ואלימות נטועה עמוק בתרבות הלבנה, ובאמריקה היא באה לידי ביטוי במיוחד. אני תמיד מופתע כשאמריקאים לבנים מזדעזעים מכך שאנשים שחורים נרצחים  בדם קר על ידי המשטרה. האלימות מתוכנתת בנו הלבנים, וזו הסיבה שאנשים לבנים עדיין לא התגייסו למאבק. איפה 10 מיליון או 20 מיליון האנשים הלבנים שצועדים לוושינגטון בדרישה לבטיחות וצדק לאנשים שחורים וחומים? עבדות הייתה פשע נגד האנושות שמעולם לא זכה להכרה נכונה - שהלבנים באמת לא הכירו בו. לפיכך, לא הצלחנו אפילו להתחיל תהליך של בעלות עליו, תיקון, ויצירת ריפוי חברתי. עד שנעשה זאת, אנחנו ממשיכים להיות כלים בפשע נגד האנושות - זה  פשוט מאוד.

אם אנשים לבנים היו חושבים לשנייה שילדיהם הם אלו שעלולים להיפגע, להיאסר, להיהרג בחיי היומיום שלהם על ידי המשטרה, על ידי כנופיות, או על ידי ייאוש, תהיה מהפכה, דם יזרום ברחובות. אם אנחנו לא יוצאים לפעולה, כדי לתקן ולפצות, אז אנחנו עדיין שותפים לפשע, וזה גיהינום. זה העניין. אני חושב, אנשים לבנים צריכים לקחת בחשבון את הדפוסים והטראומות שעברו עליהם ולהתחיל לפרק את המערכת האיומה והרעילה הזו. יש זיקוקים של תקווה, סדקים בפורניר, אבל אנחנו צריכים תנועה חזקה כי זו בעיה שהלבנים יצרו, והמערכות הלבנות האלו חזקות.

האם אתה חושב שיש  כרגע קושי לדבר על טראומה כגבר לבן?

ובכן, יש פריווילגיות רבות בדיבור על כל דבר בתור זכר לבן, ובכל זאת יש גם פחד עמוק מפגיעות. במיוחד סביב חולשה וטראומה מינית, כי זה מביש ומעליב - שני הדברים שמחרידים גברים לבנים. אומרים שתקיפה פיזית היא תקיפה על הגוף ועל מערכת העצבים ותקיפה מינית היא תקיפה של הנשמה. זה ניתק אותי מהנשמה שלי ויש כל כך הרבה הכחשה ומיסוך בנושא.  זה עדיין טאבו, ובגלל זה, אין חלל ריפוי. ראיתי איך זה יכול ליצור מפלצת. ראיתי את זה בעצמי.
בזמן שעברתי את עבודת [ההחלמה] שלי, חבר יקר מאוד שלי, סול פלטשר, שהגיע מרקע דומה מאוד אליי בצפון [בבריטניה], שיחרר באופן בלתי נסבל את הטראומה שלו על [חברתו דאז] רבקה [בלום] וילדיהם [שניהם]. זו הייתה אלימות מחרידה, אובדן כזה. וכמובן הכרתי את הנשמה האוהבת, החביבה, היצירתית והעדינה שהייתה גם בסול, ולא יכולתי שלא להרגיש שאם הייתה לו גישה לעזרה העומדת לרשותי זה היה נמנע, והייתי כל כך מוטרד מהתגובה של פשוט למחוק אותו. אני מבין למה. אני מבין את הדחף, אבל זה גזל מהמצב את מורכבותו ואת ההזדמנות  להפוך אותו מקור לריפוי והבנה שיכולים אולי למנוע את המצבים האלה.

אנשים היו נסערים מהאופן שבו העיתונות סוקר מקרה הרצח-ההתאבדות .
איבדתי שני חברים יקרים ויקרים מהצפון שנראו כאילו  "נמלטו", היה להם פוטנציאל לגדול ולעשות דברים מדהימים. מייקל סטנלי היפה [מנהל הגלריה, האוצר והשופט של פרס טרנר בבריטניה שמת בהתאבדות ב-2012] ולאחר מכן סול פלטשר. שני מצבים שונים לחלוטין, אבל אני מאמין שטראומה לא פתורה הייתה המפתח בשני המקרים.
אני חושב שצריך והיה אפשר להשתמש בשני מקרי המוות האלה כדי לדבר על טראומה, על מערכות של התאוששות ועזרה, על כמה מסוכנים בידוד ו-PTSD. אם אתה גדלת באותם הקשרים ותקופות בצפון, אתה חי בהישרדות. אני מאמין שחונכנו להרוג, או את עצמנו או אחרים. כשזה קרה [מותו של שאול פלטשר בהתאבדות ורצח רבקה בלום], הרגשתי שהסיקור וההצהרות היו צריכים להפגין יותר חמלה כלפי כל המעורבים. זו הייתה הזדמנות לדבר על התמכרות וטראומה בחמלה שיכולה לאפשר הזדמנויות להחלמה. אני לא מתנער מהאחריות שלו למצב - מה שהוא עשה היה מחריד. אבל אני רק חושב שבאותו מהלך צדקני שלנו, של זעם מוסרי ופוליטי ו"צדק", איבדנו הזדמנות לנהל דיונים  נחוצים באופן נואש.
אנחנו צריכים להיות מסוגלים לדבר על דברים עם הרבה יותר ניואנסים ,לעתים קרובות הנרטיבים הללו מאבדים את הניואנסים הללו כשהמצבים מורכבים.
נראה שבני אדם מתקשים לחיות באפור. בפגיעות של תעלומת החיים, אנחנו יכולים לקפוץ למחשבה פשטנית מידי, ואני חושב שזה יהיה נפלא להאט את הקצב ולחגוג את התעלומה. והרי אפילו רק העובדה שהישות הקוסמית הזו, השמש, נוגעת בנו בצורה מושלמת בכל בוקר כדי להעיר אותנו ואת העצים והפרחים היא כבר הוכחה מספקת שאנחנו חיים במשהו יוצא דופן. באריזונה, הייתי מקשיב לבאך כשהשמש זורחת בקניון ובוכה שהמוזיקה היא גם הזריחה.

המוזיקאי האוסטרלי ניק קייב כתב לך שיר באלבומו החדש. אתה יכול לספר לי על זה?

יש לי הערצה עצומה לניק וכל כך הרבה אהבה אליו, סוזי וארל [אשתו ובנו]. אני חושב שהוא גאון וגם חבר נפלא -  וזו ברכה. הוא היה מאוד נוכח בחלק מהפעמים שהרגשתי חסר תקווה, ושאיבדתי את היכולת שלי ליצור אמנות. לא היה לי מושג מי אני בלעדיו והוא החזיר אותי על ידי אהבה. הוא עשה עסקה איתי- לכתוב לי שיר אם אעשה לו ציור, והוא שלח לי בוקר אחד את "פיל לבן", שעדיין היה אז רק מילים. זה העיף אותי, הפעיל אותי וגרם לי לבכות. ראיתי בשיר ההוא איך הוא הצליח לתעל את המסע אישי ולמזג אותו עם החברתי-פוליטי. הוא ראה את ההסתערות על הקפיטול לפני שזו התרחשה. לניק פשוט יש את היכולת יוצאת הדופן הזו. כשהמשכתי לצייר והביטחון העצמי שלי גדל, שיתפנו תמונות ושירים, והסתכלתי והקשבתי כיצד האלבום המופלא הזה מתגבש(Carnage). הרגשתי כל כך אסיר תודה שזכינו להשתתף בתהליך יצירתי ביחד. זו הייתה הפעם הראשונה שאי פעם עשיתי את זה עם מישהו בתחום יצירתי אחר. הוא השתמש באמנות שלו כדי לעזור לי. זה היה מעשה אהבה מדהים.

נתת לניק ציורים שציירת בהחלמה?

כן כמובן. הכנתי לו ציור ירח ופרח, והעבודה הסופית תהיה שמש!

זו הרגשה מדהימה כשאתה מתחיל להרגיש את עצמך פונה לכיוון אחר, אני יכולה לדמיין. המוח שלך מתחיל להשתנות, נתיבים חדשים נוצרים.

הרבה מהתמודדות עם טראומה היא אימון מחדש של המוח שלך להרגיש דברים חדשים, מסלולים עצביים חדשים. לעתים רחוקות אני מדבר על זה, אבל יש גם היבט רוחני עמוק בזה. תמיד הרגשתי את זה, אבל לפני כן לא סמכתי על זה. עכשיו, כשאני מוצא את המרחב המדיטטיבי המתאים ופותח את הלב שלי מספיק -פותח את הישות הפיזית שלי, אני מקבל למעשה סוג של תקשורת, "הורדה" קוסמית שאני עדיין לא יכול להסביר שמזינה ומנחה אותי באופן עמוק.

תומס הוסאגו- פיסול כהתמודדות עם טראומה. "היא מפוחדת עד מוות כשכל התחושות והתמונות האלה יוצאות ממנה - אבל אני חושב שהיא עוד יותר מפוחדת לגלות למה. המקרה של קרלה היה אופייני לניצולים של התעללות כרונית בילדות. כמעט תמיד, הם מכחישים או ממזערים את הזיכרונות הפוגעניים. הם חייבים: זה כואב מדי להאמין שההורים שלהם יעשו דבר כזה".- דיוויד ל. קאלוף. פסיכולוג למבוגרים תל אביב התמודדות עם טראומה מחייבת הבנה שמדובר בהרס אישיות שלמה שנבנתה על הכחשה שלה.

 

אתה מדבר על טראומת ילדות - אז אני סקרנית אם יצירת העבודות הללו בשטח בצורה משחקית כזו. הייתה איכשהו חלק מהטיפול הסומטי.?

עשיתי את הציורים האלה בחוץ על המרפסת שלי. לא היה לי הרבה מקום והיו רוחות חזקות במאליבו, אז המרכיבים היו אמתיים. לעתים קרובות נאלצתי להניח להניח לציורים כי רוחות השקיעה היו הורסות אותם, מכות בי ומנקבות חורים בציורים. לשפוך צבע ולעמוד בצבע ולעבוד מהאדמה, הכל היה חלק ממה שהייתי צריך לעשות, שהיה התמזגות  מוחלטת. בציורי ה"מערבולת" האחרונים שעשיתי, אפשר ממש לראות את נעלי הבית שלבשתי לאורך כל הטיפול באריזונה. הבן והבת שלי עזרו לי ולפעמים ציירו איתי את הציורים. בגלל המגיפה, הם היו מאוד מעורבים ביצירת העבודה, כמו בחזרה למערכת העבודה הביתית! הרוח הייתה מעיפה דברים אל תוך הצבע הרטוב בלילה והייתי מוצא פרחי מרווה, מקלות, דבורים מתות, כל מיני דברים בצבע בבוקר.

האם אתה חושב שתחזור שוב לפיסול?

יש  תצוגה  בטייט של העבודות של רודן היותר ניסיוניות. אפשר לומר שרודן שהוא "אבא" של הפיסול המודרני, של המכלול. המנהל במוזיאון רודן שאל אם אני אהיה מוכן לעשות משהו במקביל  בזמן שהתצוגה נמשכת, אז גאגוסיאן יציגו את הפסלים שלי לצד אלו של רודן בחלל שלהם בלונדון . הייתי מאוד לחוץ בהתחלה לגבי חזרה לפיסול. התצוגה הזה נפתחת בספטמבר בלונדון ואני כבר עובד על פסלים עבורה עכשיו. זה באמת מוזר לראות מה יוצא.

אני גם עדיין עובד על הפרויקט הזה במוזיאון-LACMA עבור הבניין החדש, שיר האהבה שלי ללוס אנג'לס. שלושת השבועות האחרונים היו ממש מרגשים. כל זה קורה עכשיו. נטשה, שמנהלת את הסטודיו שלי, אומרת שהיה צריך להוציא את רודן מהקבר כדי לגרום לי לפסל שוב! אני גם מאוד אסיר תודה לגאגוסיאן ולאמלי [סימייר] על ההנחיה וההזדמנות. אני עובד עם שתי גלריות נהדרות לחלוטין - שתיהן היו כל כך מוצקות ונוכחות ואדיבות. כשאתה נופל, אתה באמת רואה את זה. לעתים רחוקות אני אומר את זה, ואני צריך לכבד יותר את העבודה והתמיכה שהם נותנים לי - אני לא יכול לעשות את מה שאני עושה בלי הצוות המעולה בסטודיו שלי או הגלריות המדהימות שיש לי.

במה שונים הפסלים החדשים האלה?

לי ולילדים יש את הטקס הזה שבו אנחנו הולכים לים. אנחנו עושים מדיטציה, מסתובבים ואוספים דברים. זה יהיה מוזר להרים צדפים יפים ולא לאסוף את האשפה, אז יש לנו שתי שקיות - אחת לאשפה ואחת לקונכיות. התחלתי מכין את העבודות הקטנות והמוזרות האלו עם כמה מהדברים המעניינים שהיינו מוצאים - מקדשים קטנים, שדי הסלע האלה - נכנסו לתוכם- יצורים מיסטיים!

הוסאגו ציור כהכרה בתקווה. "נדמה שחייהם של אנשים מסוימים זורמים כנרטיב שלם ואחיד; בשלי היו הרבה עצירות והתחלות. זה מה שעושה טראומה. היא קוטעת את העלילה. את לא יכולה לעבד את זה כי זה לא מתאים למה שבא לפני או למה שבא אחר כך”.-- ג'סיקה סטרן. פסיכולוג למבוגרים תל אביב התמודדות עם פוסט טראומה כדרך ליצירת סיפור חיים משברים.

נראה שאתה בונה עכשיו סוג אחר של עבודה , כזו שנבנת סביב תקווה.

דיברתי הרבה לאחרונה על איך העולם חוזר, איך הקריירה שלי חוזרת, ואיך לא לעשות את זה כמו קודם. איך להישאר בטוח ומכוון, וקודם כול לשמור  שהחלמה תישאר מספר אחת? אני חושב שיש לי משימה עכשיו והיא לספר על התקווה וזה מעורר מוטיבציה להפליא. אני מבין את המשמעות האמיתית של חיי, של העבודה שלי.

עולם האמנות כנראה הרוויח, במובנים מסוימים, גם מההאטה, מהצורך לאתחל את עצמו.

עולם האמנות הוא מקום פראי. זה גם מה שאני אוהב בו. עולם האמנות גם, במקרים מסוימים, מגיב מהר יותר ממוסדות אחרים לנושאים של גזע ולסוגיות של מגדר. האמנות נאלצה לשאול שוב מה המשמעות של מה שהיא עושה בלי ירידי האמנות האינסופיים, הכסף וההייפ. בסופו של דבר, כולנו ילדי היקום, לא פחות מהעצים והכוכבים. אני מאמין שלאמנות צריך להיות יחס למשמעות. זה לא אומר שהמציאות פשוט נמחקת. אני מבין. אנשים עושים את זה. ואני עשיתי את זה בעבר לפעמים. איך אחרת משלמים את החשבונות? אבל למעשה, אם אתה חי בשפע רגשי , אתה לא צריך הרבה. עשיתי את כל התצוגה למוזיאונים המלכותיים [לאמנויות יפות של בלגיה] בחוץ על המרפסת. זה לימד אותי שאם יש לי חיבור ומשמעות רוחנית - זה הכי חשוב - אני רוצה לנסות להיות שגריר של תקווה.

-תומס האוסגו-ציור, "יש ברודן דאגה פגאנית מאוד לרצף וההמשכיות של חיים-מוות: פיסול בחימר כביטוי לחיים ולמוות. . . . זוהי דרך להזכיר לנו את המורכבות של להיות בגוף, להיות בחיים."

"לכל מי שתוהה איך חיים כשטרגדיה מנפצת את הקיום שלך, זה מה שהייתי אומרת לו: זה כמו לעבור את תפקודי חיי היומיום במצב של זומבי. מדובר בהתפרצויות זעם בגלל מה שנראה כמו שום סיבה נראית לעין, אפילו בשל הפגיעות הקטנות ביותר. זה לשכוח איך היה פעם האני העליז והטוב שלך. צריך ללמוד מחדש מיומנויות חברתיות בסיסיות כשאת מתערבבת עם אנשים חדשים (במיוחד אם האנשים האלה בורים, או פשוט נוראים בגילוי אהדה). לוקח זמן ללמוד מחדש את כל המיומנויות הבסיסיות הללו. אולי... זה אפשרי. אולי את צריכה לרצות את חייך הקודמים בחזרה, לפני שאת יכולה התחיל לתקן את עצמך אבל אז את גם צריכה לקבל את זה שתהליך התיקון עשוי לקחת את שארית חייך. אני לא חושבת שיש מגבלת זמן מוגדרת לזה".- שרהבת קפלין, 'מישהו שאתה כבר מכיר'. פסיכולוג למבוגרים בתל אביב, התמודדות עם פוסט טראומה דרך מערכת ציפיות מציאותית.