טיפול פסיכולוגי רחובות-התמכרות 

"אי אפשר לפגוש או אפילו להכיר בתסכול שאינו מוכר, שאינו מיוצג; התמכרות היא תמיד התמכרות לתסכול (התמכרות היא תסכול לא מנוסח, תסכול שבצורה גולמית מידי אנו פוגשים). מהם, אם כן, היחסים, הקשר, החיבור, הזיקה בין תסכול לסיפוק? איך אנחנו מוצאים את עצמנו מחברים ביניהם או מצטרפים ביניהם? יכול להיות, למשל, משהו בתסכול שהופך אותו לעמיד בפני ייצוג, כאילו התסכולים שלנו הם הדבר האחרון עלי אדמות שאנחנו רוצים לדעת עליו".- אדם פיליפס,  בשבח חיים שלא נחיו.

הטיפול הפסיכולוגי בהתמכרות דרך סקירת ספרו קארל אריק פישר, "הצורך: ההיסטוריה של ההתמכרות שלנו".

התרבות שלנו, תמיד מחפשת תשובות קלות וחד-משמעיות למצוקה של היות בני אדם לא מושלמים  ולעיתים אומללים והפסיכולוגיה המודרנית היא חלק מתרבות זו.

אחת מתוצאות הלוואי של התרבות העכשווית היא אופנת יצירת  קטגוריות על  מחשבתיות של התייחסות שלכאורה מסבירות ומקיפות מרכיבים מרכזיים בהתנהגות האנושית  ולמעשה לא מסבירות דבר. מושגים כמו "התמכרות" ולאחרונה גם "טראומה". הפכו להיות הסברים לכל התנהגות שהיא-החל משימוש בטלפון ועד לצורת השימוש ברשתות החברתיות או לדרך בה אנו אוכלים, מדברים, מקיימים יחסי מין, או מחייכים. , מכיוון שכולנו מכורים לכול, המושג התמכרות כבר אינו מסביר דבר. 

 מה שכל תאוריות ההתמכרות כוללות הוא שילוב של הסברים, או ויכוח בן גישות, שחלקן מדגישות ומצביעות  על גורמים סביבתיים וחלקן מדגישות את הגורמים הגנטיים והאישיותיים בהתמכרות, וכמובן חלקן מצביעות על שילובים שונים ביניהן.

"אין לי שום עונג מהחומרים הממריצים שבהם אני לפעמים מתפלש בטירוף כל כך. לא במרדף אחר הנאה סיכנתי את החיים ואת המוניטין וההיגיון. זה היה הניסיון הנואש להימלט מזיכרונות מענים, מתחושת בדידות שאינה ניתנת להכלה ופחד מאיזה אבדון מתקרב ותהום מוזרה".- אדגר אלן פו, פסיכולוגים רחובות על התמכרות כבריחה ממציאות פנימית.

התפיסה הסביבתית מקשרת בין התמכרות לפצעים נפשיים והתנהגות הרסנית עצמית ורואה את הסיבות  בטראומות בעבר, מתפקוד לקוי של המשפחה ועד לסיבות כלכליות וסוציו-אקונומיות. התפיסה הגנטית מציגה את מדעי המוח במרכז, ומעלה טענות  שלא תמיד בוססו למקור ביולוגי שעדיין לא ניתן להוכחה של התמכרות. חוסר תפקוד נוירולוגי - המבוסס על פרשנויות לא חד משמעיות של הדמיות מוח שהתמקדו עד לפני זמן לא רב בדופמין כאשם. ועתה עברו לאשמים אחרים.

ספרו החדש של קארל אריק פישר, "הדחף: ההיסטוריה של ההתמכרות שלנו"  "The Urge: Our History of Adiction", עוקב אחר שני מסעות: האחד הוא ספר זיכרונות על התמכרותו שלו לאלכוהול (הוא גדל עם שני הורים אלכוהוליסטים), והשני הוא סקירה מפורטת של הגישות המשמשות להבנה, שליטה וטיפול בהתמכרות לאורך זמן.

פישר, שהחליט ללמוד את הפסיכולוגיה ומדעי המוח של ההתמכרות בזמן שלמד להיות פסיכיאטר, כותב. "נדמה  שהתחום  נמצא בתוהו ובוהו",.... "מדענים מפולגים בצורה קיצונית…  חלקם מתעקשים שהתמכרות היא בעיקר מחלת מוח. אחרים טוענים שהשקפה ממוקדת המוח הזו מעוורת אותנו לממדים הפסיכולוגיים, התרבותיים והחברתיים, הכוללים טראומות  ומערכות דיכוי".  בהמשך בהבחנה יפה הוא כותב על ההתמכרות שהיא מתוארת ב"דרך בינארית מוחלטת... דרך ביניים מבלבלת בין בחירה חופשית לאובדן מוחלט של שליטה".

"אני מעריץ מכורים. בעולם שבו כולם מחכים לאסון עיוור, אקראי או לאיזו מחלה פתאומית, למכור יש את הפריבילגיה לדעת מה קרוב לוודאי יחכה לו בהמשך הדרך. הוא שולט בגורלו הסופי, וההתמכרות שלו מונעת מסיבת מותו להיות הפתעה מוחלטת".- צ'אק פלאניוק, 'חנק'. פסיכולוגים ברחובות על התמכרות כבחירה בוודאות ובריחה ממתח.

עוד  ביוון העתיקה, נראה כי אריסטו, סוקרטס ואפלטון התווכחו על בעיות של שליטה עצמית, קונפליקט פנימי והחלטה, תוך הצבעה על הגורם המשחק תפקיד גדול יותר במה שפישר מכנה "בחירה מופרעת". היום אנו חושבים יותר במונחים "הפחתת ערך מושהה" כגורם מרכזי בביצוע בחירות שגויות, מצב '', שבו תגמולים קטנים יותר אך מידיים יותר מועדפים על פני גדולים ומושהים". ( ידוע בעיקר "מבחן המרשמלו", מחקר שהוביל בשנות ה-60 וה-70  פרופסור באוניברסיטת סטנפורד, שבו הוצע לילדים לבחור בין פרס אחד קטן אך מידי - מרשמלו או מקל בייגלה,- ושני פרסים גדולים יותר אם הם מוכנים להמתין תקופה מסוימת.)

פישר מתייחס ל"הווידויים" של אוגוסטינוס כ"זכרונות ההתמכרות הראשונים", למרות שהוא מבחין שאוגסטינוס ראה בהתמכרות  צורה בלתי נפרדת מצורות אחרות של סבל. הוא מביא דוגמאות רבות של אנשים מפורסמים שאיבדו את דרכם דרך  ההתמכרות, מתומס דה קווינסי ועד אדגר אלן פו, ומצטט את אחד מאותם מונחים גרמניים אינסופיים, שנחשבו כמאפייני התמכרות,  Nichtaufhörenkönnen.- "חוסר היכולת להפסיק" -שכביכול הסבירו את מהות ההתמכרות.

" לעתים קרובות נשאלת השאלה: מדוע אדם הופך לנרקומן?

התשובה היא שבדרך כלל הוא לא מתכוון להפוך למכור. אתה לא מתעורר בוקר אחד ומחליט להיות נרקומן. זה לוקח לפחות שלושה חודשים של  הזרקה פעמיים ביום כדי ליצור הרגל של התמכרות כלשהו. ואתה לא באמת יודע מהי מחלת הנרקומניות לפני שיש לך כמה התמכרויות . לקח לי כמעט שישה חודשים כדי ליצור את ההתמכרות הראשונה שלי, ואז תסמיני הגמילה היו קלים. אני חושב שזה לא מוגזם לומר שלוקח שנה וכמה מאות זריקות כדי להפוך למכור.

אפשר כמובן לשאול את השאלות: למה ניסית בכלל סמים? למה המשכת להשתמש בהם  מספיק זמן כדי להפוך למכור? אתה הופך למכור לסמים כי אין לך מניעים חזקים כדי לפעול בכיוון השני. הג'נקי מנצח כברירת מחדל. ניסיתי את זה כעניין של סקרנות. נסחפתי והזרקתי זריקות כשיכולתי להשיג אותן. בסופו של דבר התחברתי. רוב המכורים שדיברתי איתם מדווחים על חוויה דומה. הם לא התחילו להשתמש בסמים מכל סיבה שהיא שהם זוכרים. הם פשוט נסחפו עד שהם התמכרו. אם מעולם לא היית מכור, אין לך מושג ברור מה המשמעות של צורך לסמים דרך הצורך המיוחד של המכור. אתה לא מחליט להיות מכור. בוקר אחד אתה מתעורר חולה ואתה מכור.- וויליאם ס. בורוז, 'ג'אנקי'- פסיכולוג תל אביב על הדרכים בהם מכורים מסבירים את ההתמכרות.

אנו למדים שהאדם הראשון שהשתמש במילה "מכור" היה ככל הנראה ג'ון פרית' בשנת 1533, שהשתייך בסתר לרפורמציה הפרוטסטנטית ונשרף בחיים בשל כפירה. התמכרות במובן שבו הוא השתמש בו, מסביר פישר, לא הייתה היסחפות חסרת אונים אלא כ"תהליך אקטיבי של ויתור על השליטה העצמית, בחירה לוותר על הבחירה" - מה שמשקף תפיסות מסוימות בטיפול בהתמכרות כ"שעבוד הרצון". מכאן והלאה, הספר מתרחב לדיון במושג "מגיפות פסיכולוגיות" - מה שהיסטוריון אחד המצוטט כינה "המהפכה הפסיכואקטיבית", שכללה אופיום (הבולט והיצירתי ביותר בשימוש על ידי סמואל טיילור קולרידג'), טבק וקפה.

למרות שפישר עונד את החמלה שלו למשתמשי סמים בצורה בולטת על שרוולו, הוא גם מסוגל ליצור כמה תצפיות שנויות במחלוקת המנוגדות לתפיסות מקובלות. לגבי מגיפת האוקסיקודון ( משכך כאבים ממשפחת האופיאטים) למשל, הוא מציין כי "למרות שהם היו מאסטרים במלאכה, לא היה שום דבר  חדש ממש במה שעשו המנהלים של פורדו (Purdue חברת התרופות שבבעלות משפחת סאקלר)- הם פשוט שיחקו תפקיד במערכת גדולה יותר שהתקיימה והתפתחה במשך דורות. ” באופן דומה, הוא מציין שחברת תרופות בשם Parke, Davis "החלה לקדם את השימוש בקוקאין ל"תשישות" ו"עבודת יתר" בשנות ה-80 של המאה ה-19".

 

במילים אחרות, ככל שהכוונות שמאחורי פעולותיהם של יצרני התרופות הממכרות והן של נותני התרופות מעוררות גינוי מוסרית, הן אינן מסבירות לחלוטין את תהליך ההתמכרות כשלעצמו, ככל שנרצה להטיל את כל האשמה עליהם; גורמים אחרים, כגון מבנה אישיות והשפעות סביבתיות, מעורבים בהכרח.

 פישר מדגיש שוב ושוב את המציאות הקשה המבלבלת והמורכבת הזו בספרו: "התמכרות אינה נובעת בהכרח משימוש. רוב האנשים שמשתמשים בסמים - כולל קראק, מהאמפטמין והרואין - אינם מפתחים בעיות משמעותיות. במחקרים שנמשכו עשרות שנים, לא יותר מ-10 עד 30 אחוז מהאנשים המשתמשים בסמים פיתחו הפרעות משמעותיות בשימוש בחומרים. סמים אינם 'ממכרים' בפני עצמם; הם לא גורמים להתמכרויות כגורם יחיד ומבודד".

 

"הניסיון לברוח מהכאב הוא מה שיוצר עוד כאב."- גאבור מאטה. פסיכולוגים תל אביב על התמכרות כניסיון להתמודד עם טראומה.

שום סיפור של התמכרות לא יהיה שלם ללא היסטוריה של תנועת המתינות (שבמקור טענה למתינות לפני העדפה של התנזרות מוחלטת) כמו גם של ארגון אלכוהוליסטים אנונימיים ותוכנית 12 הצעדים שלו. 

פישר מספק היסטוריה מפורטת מאוד של A.A., שחלק גדול ממנה כבר פורסם , ומתעמק בתכניות גמילה ואשפוז. הוא נגד "פרקטיקות העימות" (גישה שמטרתה לשנות התנהגות של אנשים על ידי כפייה אגרסיבית עליהם להכיר בכישלונותיהם ובחולשותיהם. שיטות כאלה משמשות, למשל, בתוכניות סמים במרכזי גמילה המופעלות על ידי מכורים לשעבר. שיטות דומות אך פחות אגרסיביות משמשות בקבוצות מפגש כאמצעי להגברת המודעות ולשינוי התנהגות. המחקר העדכני לא תומך ביעילותן של גישות העימות, ואנשים רבים מגיבים בהתנגדות מוגברת לשינוי-בעקבות הגישה האגרסיבית) ומעיר כמעט בשמחה שאמו האלכוהוליסטית "שנאה את א.א. 

בפרק הביוגרפי מספר פישר -שהצליח  להישאר במקום מגוריו למרות העובדה ש"השתייה הפכה לחלק מרכזי בזהותי".  פישר סבל מאפיזודה מאנית שנגרמה  על ידי סמים כתוצאה משילוב של אדרל, אלכוהול ו"ימים של חוסר שינה"; "התחלתי לצעוק לעזרה, שכן התקשר למשטרה, "מדווח על 'אדם מופרע רגשית'". פישר מסרב להיענות לבקשת השוטר "להגיע בשקט", הוממים אותו בטיזר חשמלי והוא מובא לחדר המיון באזיקים. .

לאחר שנכנס לתוכנית גמילה באשפוז של חודשים (תכנית הלימודים שלו שמרה לו  את מקומו) והתרגל לזהות את עצמו כאלכוהוליסט. זהות לה הוא התנגד בתחילה יחד עם היבטים אחרים של גמילה, פישר עדיין מוצא את עצמו מטיל ספק בשאלות המרכזיות לגבי האבחנה והטיפול בו: "אבל האם הייתה לי התמכרות? האם זה היה דבר - משהו שבחרתי, או שאחז בי - או שזה היה בלתי נפרד ממי שהייתי, אורב שם באישיות או בביולוגיה או בקארמה שלי בכל עת? האם זו הייתה ישות נפרדת שהתחברה להוויה הבריאה יותר שלי, או שהעצמי שלי כלל את ההפרעה? והאם יהיה לי את זה לשארית חיי, גם אם לא שתיתי או אשתמש שוב?"

 

"אם אתה מכור לאישור, קל לשלוט בהתנהגות שלך כמו בזו של כל נרקומן אחר. כל מה שמניפולטור צריך לעשות הוא תהליך פשוט בן שני שלבים: לתת לך את מה שאתה משתוקק לו, ואז לאיים עליך לקחת אותו. כל סוחר סמים בעולם משחק במשחק הזה".-הארייט בי ברייקר, מי מושך בחוטים? כיצד לשבור את מעגל המניפולציה ולהחזיר את השליטה בחייך. פסיכולוגים תל אביב על דפוסי התנהגות בן אישיים כהתמכרות.

לבסוף, פישר מתייחס למעבר מהגישה הטיפולית לטיפול בהתמכרות שסימנה את שנות ה-50 וה-60 בארה"ב לעבר מודל ענישתי יותר, הכולל כליאה המוני, שהחל עם נשיאותו של ריצ'רד ניקסון. בחלקו היה המודל הזה קשור לחשש בקרב מעמד הביניים של שנות ה-60 "שתרבות הסמים יוצאת משליטה", ובחלקו היה קשור לפוריטניות של ניקסון. פישר כותב כי כל מערכת הטיפול "התרסקה בסוף שנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90", והובילה להגברת הסטיגמה הקשורה להתמכרות ולהפללה של שימוש בסמים. ועדיין, אחרי כל ההיסטוריה והניתוח שהוא מגיש, השאלות המקוריות על התמכרות ממשיכות לרחף באוויר ללא תשובות חד משמעיות: "האם זו הייתה מחלה פיזית, הפרעת אופי, מחלה רוחנית או משהו אחר לגמרי?" למרות שפישר מציע תקווה  דרך "מסלולי ההחלמה המרובים", הוא חוזר בסופו של ספר רחב ידיים הזה להדגיש את מורכבות ההתמכרות ואת הצורך בהקשר מתקן של אחריות אישית ושינוי אינדיבידואלי. השאלה איך אנשים מסוימים נרפאים מההתמכרות שלהם נשארת מסתורית וחמקמקה; אפילו לא ברור כיצד הצליח המחבר עצמו להימלט ממלכודת עצמו.

מתחילת "הדחף", נראה שאחת מכוונותיו העיקריות של פישר היא להאניש את האופן שבו אנו תופסים התמכרות, מה שמאפשר לנו לגלות אמפתיה במקום להטיל אשמה. זו מטרה ראויה לשבח, עם זאת היא גם מטשטשת כמה מהסוגיות הספציפיות והקשות יותר שהוא מעלה לגבי תפקיד הבחירה במה שנראה כנטייה מולדת וחסרת אונים;  המצב שהכותב מתאר נראה עגום ללא תקנה: מתקבל הרושם המכריע שהנטייה להתמכרות היא חלק מהמצב האנושי, "”כי אדם לעמל (לסבל) יולד ".

"מה אם אני כל כך שבורה שלעולם לא אוכל לעשות משהו בסיסי כמו להאכיל את עצמי? אתה מבין כמה זה מעוות? זה מדהים אותי לפעמים שבני אדם עדיין קיימים. אנחנו בסך הכל חיות. ואיך חיה יכולה להתרחק כל כך מהטבע  עד שהיא מאבדת את האינסטינקט לשמור על עצמה בחיים?"- איימי ריד, נקי.פסיכולוג אונליין על התמכרות כהרס עצמי המנוגד לכל אינסטינקט טבעי.

אנוש כחציר ימיו / נתן זך
 אנוש כחציר ימיו.

ימיו כחציר.

ימיו אנוש כחציר

ימיו.

אל תירא.

 

אדם לעמל יולד
יולד לעמל.
אדם יולד לעמל
יולד.
אל תירא.

 

ובני רשף יגביהו עוף.
יגביהו בני רשף.
ובני רשף יגביהו עוף
יגביהו.
אל תירא.

לפסל התמכרות, פסל בטכניקה מעורבת, חימר, תחבושות, אפוקסי, 

"אני מבינה עכשיו מהי התמכרות. מעולם לא הבנתי קודם, אני יודעת. איך גבר (או אישה) יכולים לעשות משהו כה הרסני, מתוך ידיעה שהם פוגעים לא רק בעצמם, אלא באנשים שהם אוהבים? נראה היה שיהיה להם כל כך קל פשוט לא לשתות את המשקה הבא. פשוט לעצור. זה כל כך פשוט, באמת. אבל כפי שקורה לי לעתים קרובות כל כך, היוהרה שלי מנעה ממני לראות את האמת שבדבר.

אבל אני רואה את זה עכשיו.

כל יום, אני אומרת לעצמי שזה יהיה היום האחרון. כל לילה, כשאני נרדמת במיטתו, אני אומרת לעצמי שמחר אזמין טיסה לפריז, או להוואי, או אולי לניו יורק. זה לא משנה לאן אני נוסעת, כל עוד זה לא כאן. אני צריכה להתרחק מפיניקס - הרחק ממנו - לפני שזה ירחיק אפילו צעד אחד קדימה.

ואז הוא נוגע בי שוב, וההחלטות  שלי נעלמות כמו עשן ברוח.

זה לא יכול להיגמר טוב. זה עיקר העניין, אהובה שלי. הלכתי בדרך הזו בעבר - את יודעת שזה נכון- ויש רק כאב לב בסוף. אין סוף טוב שמחכה לי כמו שיש לך ומאט. אם אשאר כאן איתו, אהיה חסרת מנוחה וכועסת. זה כבר קורה, ואני לא יכולה לעצור את זה. אני הופכת מרירה ונורא ממורמרת. תוך זמן קצר, אני אהיה בלתי נסבלת, ובסופו של דבר, הוא יעזוב אותי. אבל אם אני אעשה את מה שאני צריכה לעשות, מה שהטבע שלי מכריח אותי לעשות, ולהמשיך הלאה, הסוף לא טוב יותר. כך או אחרת, הוא ייעלם. האם לא חכם יותר לסיים את זה עכשיו,מתוקה, לפני שזה יגיע לנקודה הזו? האם לא עדיף לקבל את זה שהאושר הזה שיש לי נועד להרס עצמי?

מחר אני עוזבת. מחר אפסיק לעכב את הבלתי נמנע. מחר אני אפסיק לשקר לעצמי, וגם לו.

מָחָר.

מה עם היום, את שואלת? היום זה כבר מאוחר מדי. הוא יחזור הביתה בקרוב, ואני אוכל ארוחת ערב על הכיריים, ואפתח את היין שבמקרר. והוא יחייך אליי כשהוא יכנס דרך הדלת, ואני אעמיד פנים כאילו הדבר השברירי והמסוכן הזה שיצרנו בינינו, יכול להימשך לנצח.

רק פעם אחרונה, מתוקה. רק תיקון אחרון. זה כל מה שאני צריכה.

וזו הסיבה שאני מבינה עכשיו את ההתמכרות".

- מארי סקסטון, 'תותים לקינוח'. פסיכולוגים רחובות על המנגנון ההתמכרותי באהבה הרסנית.

שמי זיו אייל, יש לי קליניקה לפסיכותרפיה ברחובות-למידע על טיפול ניתן ללחוץ על התצלום.

"... רוב האנשים המכורים לסמים  ממכורים גם לחשיבה, כלומר יש להם מערכת יחסים כפייתית ולא בריאה עם החשיבה שלהם."- דיוויד פוסטר וואלאס, 'צחוק אינסופי'-פסיכולוג רחובות על התמכרות כדפוס אובססבי של חשיבה.