הפסיכולוגיה של הורות ישראלית 

שמי יולי (זיו אייל) אני פועל כפסיכותרפיסט ברחובות ראשון לציון ,נס ציונה והסביבה. למידע על טיפול ניתן ללחוץ על הקישור כאן-פסיכותרפיה ברחובות

 תרבויות מעלימות את המתחים בערכים שהן מציגות לנו כערכים אוניברסליים. גם הפסיכולוגיה המודרנית אינה שונה במובן הזה מכל תרבות אחרת. מאחורי תפיסות שלכאורה מוצגות כתפיסות בעלות ביסוס מדעי נמצאים לא פעם רעיונות מוסריים על מהו מודל האדם הנכון ומהי החברה הנכונה, אליהם צריך לשאוף. קל לנו היום לשפוט רעיונות המנוגדים לתפיסתנו העכשווית של הורות-  כמו למשל הלינה הקיבוצית המשותפת- לחומרה, אבל אנחנו שוכחים שגם אנו תוצרים של תרבות ותפיסת עולם מסוימת.

"ילדים מתחילים את חייהם באהבה להוריהם, אחרי זמן מה הם שופטים אותם, לעיתים נדירות אם בכלל הם סולחים להם."-אוסקר ווילד.

"הורות.. עוסקת בהנחיה וגידול של הדור הבא , ומחילה לדור הקודם"-פיטר קרואזה

בספר הנפלא -"איך לאהוב את בתך", של הילה בלום -הבוחן בצורה אינטימית את מורכבות האהבה בן אם לבת. אהבה שלכאורה בשלבים מסוימים נראית לנו נפלאה ומלאה ואט אט בדיוק אותם מרכיבים שעושים אותה כזו, מתבררים כמוגזמים ומכבידים על הבת ומרחיקים אותה מאמא.  כותבת הילה בלום: כל הורה זקוק למחילה מילדיו.

בפשטות מעוותת מעט ניתן לתמצת את אמירתה של בלום בספר לכדי-יותר מידי אהבה,  בדיוק כמו יותר מידי אוכל, יכולה להיות מסוכנת  ומזיקה , זו היא הצהרה מהפכנית במובנים רבים בהקשר של מערכת היחסים בן הורה וילד במציאות העכשווית הרואה באהבה הזו את מהות ההורות. "אין דבר כזה יותר מידי אהבה", אנחנו נוטים לחשוב-בטח לא בנושא של ילדים. ניתן כמובן לסייג את המסקנה של בלום ולדבר לא על כמות האהבה אלא על הדרך והאיכות שבה אותה האהבה באה לידי ביטוי בקשר. אבל אני מעדיף להיצמד לתודעתה של הגיבורה של בלום, המספרת את העלילה בגוף ראשון, ולטעון שהיא לא מבטאת רק קול אישי ייחודי-אלא גם תפיסה תרבותית וחברתית החבויה מתחת לפני השטח. האימהות היא התמסרות מלאה, סימביוטית, כל דבר פחות מזה אינו אהבה באמת.

 באותה נשימה ניתן להגיד שגם הביקורת או ההסתייגות המובלעת בספרה של בלום ממודל האהבה המלאה הזו היא ביטוי תרבותי וחברתי עכשווי המבטא קול הנשמע יותר ויותר ועוסק בקונפליקטים ההוריים , במתח בן הדרישות הבלתי אפשריות המצופות מהורים ובעיקר מאימהות.

 קול זה בא לידי ביטוי במספר ספרים שפרסמו נשים על הורות:  כמו אל הורות, בספרים כמו "בכייה לדורות, חרטה על אימהות" של אורנה גדות העוסק בנשים המתחרטות על כך שילדו ילדים, אפילו אם הן אוהבות אותן. בכתיבה של הפסיכולוגית הקלינית -ענת פלגי הקר( "מאי-מהות לאימהוּת") הטוענת למתח וסתירה בו המודל הפסיכולוגי פמיניסטי של אימהות לבן המימוש של אימהות . בספרה של הפסיכולוגית אמילה פרוני-"אימהות-מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר" העוסק בדה-מיסטיפיקציה של המיתוסים האימהיים, ובדיבור על הצדדים האפלים יותר של האימהות וספרים רבים אחרים שרובן משתלבים בשיח הפמיניסטי הנשי.

ציור בצבעי מים-רויטל-12

 כיצד מגדלים ילדים? 

אנחנו מוצפים בספרים ומדריכים לגידול ילדים, במדורים המוקדשים לזה בעיתונים, בלוגים וקבוצות פייסבוק וכ'י. רשימה חלקית של כותרים פופולריים ברגע זה תניב את-" המתכון לגידול ילדים"(מיכל דליות  שרון פאר),"הורות ללא רגשות אשם", של פרופ' עמוס רולידר, "ילדים זה שמחה"  של ד"ר  אלי שגיא, "אחזו בילדיכם",  מאת: ד"ר גורדון ניופלד וד"ר גאבור מאטה, ועוד רבים אחרים וזה מבלי להזכיר את תנכי ההורות מתחום הפסיכולוגיה.

מדריכי הורות פועלים לדעתי באחת משתי דרכים, או שהם נותנים תוקף לכאורה סמכותי ומחקרי לבחירות אישיותיות, רגשיות ואישיות שהורה עשה כבר קודם, או שהם גורמים לתחושת כישלון , בדרך כלל הם פועלים בשתי הצורות במקביל. 

 רוב העצות שהם נותנים נובעות מהאישיות של מחבריהם , מהתרבות בה הם גדלו או בה נוצר הספר, ומהמגבלות וההטיות של התקופה והחיים שלהם. אני לא מדבר כאן על כוכבי הורות מקומיים בלבד-אלא על על האבות המייסדים של התחום במערב. אין כאן כוונה לזלזל או לערער בתובנות התובנות העולות מהתאוריות הללו, אבל חשוב להבין את ההקשר הרחב שבו הן נוצרו.

ג'ון בולבי, אבי תורת ההיקשרות, הוא דוגמה לכך. לבולבי היה חינוך בריטי טיפוסי של מעמד  הביניים הגבוה בתחילת המאה ה-20.  פירוש הדבר היה שמי שגידל אותו למעשה היו אומנות,  מגיל שבע שוגר לפנימיה. הוריו, סר אנתוני וליידי מרי בולבי, נקטו  בגישה הנפוצה אז לגבי ילדים: יותר מדי תשומת לב ואכפתיות עלולים לקלקל אותם ולהפוך אותם למבוגרים אגואיסטים ואובססיביים (כל מי שצפה בסדרה הבריטית "הכתר" נחשף לאופי המנוכר של שיטת גידול הילדים הזו). כאשר האומנת שגידלה אותו למעשה, נני מיני האהובה של ג'ון - הדמות המרכזית אליה נקשר- עזבה, הייתה זו טראומה רגשית עמוקה עבורו.

סגנון הגידול המרוחק של הוריו ואיבוד המטפלת שלו,  השפיעו על בולבי ללא ספק בבחירת תחום העניין שלו -ילדים שהיו מופרדים  בדרכים שונות מאימהותיהם. תיאוריית ההתקשרות הייתה צעד חשוב לקראת הבנת האופן שבו בני אדם קשורים זה לזה, בהתבסס על האופן שבו הוריהם או המטפלים שלהם התייחסו  אליהם.

הרעיונות של בולבי על הטבע האנושי היו מונומנטליים בהיקפם והשפיעו על הפסיכולוגיה, האתולוגיה, הפסיכותרפיה, מדעי החברה ואפילו תפיסות ניהול ושיווק. תיאוריית ההתקשרות היא נדבך מרכזי בכל התפיסות הפסיכולוגיות ההתפתחותיות הקיימות.   חווית הגדילה  של בולבי עצמו והעובדה שהשפיעה על עיצוב תורת ההתקשרות, אין בה כדי לערער את התוקף של תפיסתו.  

עם זאת הפסיכולוגיה המודרנית היא סוג של מיתולוגיה תרבותית שהחליפה את הדת והפילוסופיה  במובן של הסבר המניעים האנושיים ומשמעות ההתנהגות האנושית. פסיכולוג קליני הפך לסוג של רב או כומר מדריך. חשוב לראות את ההקשר התרבותי בו  נוצרו הרעיונות על איך צריכה להיראות מערכת יחסים אידיאלית בין  הורים לילדים.

בולבי השאיר את הטיפול בארבעת ילדיו שלו כמעט לחלוטין לאמם, אורסולה, בזמן שהוא היה שקוע לחלוטין בעבודתו. כך, בפיתול אירוני של הגורל, בולבי הפך לדוגמה להורות מרוחקת ולאב שאינו נמצא באמת.

אל אחר במיתולוגיה המודרנית של ההורות  הוא בנג'מין ספוק, מי שכתב את רב המכר הגדול ביותר על גידול ילדים בהיסטוריה. פסיכולוג קליני, אנליטיקאי ורופא ילדים (וגם גיבור ההתנגדות למלחמת ויטנאם, ובעל מדליית זהב אולימפית בחתירה).

 ספוק היה הראשון שאמר לאם: 'סמכי על עצמך. את יודעת יותר ממה שאת חושבת שאת יודעת.'  הוא שבר את המסורות הקודמות של חוקים נוקשים של שינה והאכלה לפי השעון. בשנות ה-40, ולימד את האם להקשיב לאינסטינקטים ולתחושות שלה ולא להסתמך על "מומחים". כשיצא הספר שלו על טיפול בתינוקות וילדים, הוא נחשב למורד ואאוטסיידר בעולם ההורות, אך עד מהרה הוא  הפך לתנך של גידול ילדים בארה"ב וברחבי העולם.

אי אפשר לזלזל בתרומה החיובית של בנג'מין ספוק בנושא הורות. אולם יש משהו אירוני בהצהרה שאימהות צריכות לסמוך רק על האינסטינקטים שלהן - ואז בכתיבת מאות עמודים של  עצות מפורטות. 'בכל מקום שאתה פונה יש מומחים שאומרים לך מה לעשות,' אומר ספוק, ושוכח משום מה שהוא אחד מהם. אם אימהות יכולות לסמוך בעיקר על תחושות הבטן שלהן, האם הן באמת צריכות מומחה, וכזה שהוא גבר שיגיד להן מה לעשות?

בישראל של השנים האחרונות למשל  כתגובה להורות הליברלית וכמענה להלכי רוח נוסטלגיים, צמחה תפיסה של חיזוק הסמכות ההורית שהקול הבולט בה של דר' עמוס רולידר ("ילדים זקוקים לגבולות כדי להתפתח נפשית, בצורה תקינה ובריאה. סביבה משפחתית רופפת, חופשית מדי ונעדרת גבולות אינה נחשבת עוד ליתרון שמאפשר פיתוח אישי, ולמעשה רבים מתארים אותה יותר בכיוון של הזנחה"-אני מצטט טקסט של מכון טמיר לפסיכותרפיה).

 על רולידר נכתב בוקייפדיה -"ביוני 2021 פורסמה בתוכנית "זמן אמת" בערוץ כאן 11 כתבת תחקיר אודות פעילותו זו. בתחקיר הוצגה שיטת טיפול באמצעות אלימות כלפי המטופלים, והובאו עדויות של מטופלים, בני משפחה ועמיתיו למחלקה. בנוסף הוצגו קטעים מתחקיר דומה שהוצג בקנדה בשנת 1996 אודות שיטותיו של רולידר. בעקבות פרסום התחקיר ב"זמן אמת", החליטה מכללת בית ברל בה לימד רולידר, להפסיק את ההתקשרות עמו."

מומחים מופתעים או מתגוננים כאשר הורים מדווחים על רגשות אשמה או בושה עצומים לאחר שניסו לעקוב אחר עצתם ללא הצלחה. אם אדגים מניסיוני שלי- הדרך היחידה שבה הצלחנו להרדים את הבנות שלנו בעת שהיו בינקותן, הייתה טיול ערב בעגלה שלפעמים התארך לזמן רב, או הפך למסע במכונית שהייתי באמת עייף. איפה אני ואיפה הגבולות. עליהן המליצו "יועצות השינה" לתינוקות אותן קראתי .

 בכתבה על אשמה אימהית עבור העיתון הבריטי "אינדיפנדנט" ב-2011, פנולפי ליץ', פסיכולוגית קלינית שכתבה ספר רב מכר על גידול ילדים(Baby and Child (1977 ,צוטטה: 'אם הספר שלי גורם לך להרגיש ככה, למה לא זרקת אותו ? אני סומכת על אנשים שיחליטו בעצמם אם ספר מועיל להם או לא'.

פיסול קרמי-רחלי

העניין הוא שספרי הדרכה להורות פועלים בדיוק כמו תעשיית היופי , תעשיית הבריאות, או תעשיית הקוסמטיקה , הם בנויים על יצירת תחושה של חוסר התאמה ופגיעה בדימוי העצמי של ההורה כדי שיקנה אותם. הצגת מודלים רחוקים מהמציאות ופתרונות לכאורה נועדו להניע את הורים בדיוק כפי שכל מערכת שיווקית אחרת פועלת. ההשוואה בן המודל האידאלי ולמציאות לוקחת את מוקד ההחלטה מההורה למומחה ועושה זו במחיר של תחושת פגימות, אשמה ובושה. יש לך בעיה כדאי שתכירי בה, אומרת לנו הספרות הזו, לנו יש את הפתרון.

כפי שאני לא מאמין שתעשיית הדיאטות או תעשיית האופנה תעלם, כך איני מאמין שיש היגיון בציפייה שמשהו ישתנה בדרך בה אנו צורכים או כותבים ספרי הדרכה הורית. אבל כן הייתי שמח אם ספרים אלו יכתבו וישקפו מגוון תרבותי רחב יותר,  והטון היודע כל של הדובר בהם יהיה מסויג יותר.  

חוג פיסול לנוער-דוד-קולג', עץ, גילוף, ציפוי אפוקסי.