ציור בשמן לימוד-פיטר דויג

הצייר הפיגורטיבי החשוב ביותר של 50 השנה האחרונות.

כשמדובר על ציור בשמן-לימוד-פיטר דויג הוא בלי ספק הצייר הפיגורטיבי החשוב ביותר של 50 השנה האחרונות. מעבר לעבודתו האמנותית המקורית -יש משהו בסיפור חייו, בדבקותו באמנות שהוא האמין בה למרות היותה לא נחשבת ולא פופולרית במשך שנים רבות המעורר השראה. כאמן, כמורה לאמנות, אבל גם כתרפיסט (ראשון לציון), וכמי שמעניק טיפול נפשי, -דויג מלמד אותי משהו על דבקות בעצמך.על שייכות לעצמך.

 אמנות זה המון דברים וטוב שכך, הניסיון להגדיר מהי  אמנות ומהי אמנות טובה, נידון לכישלון. אני יכול לדבר על מהי האמנות שנוגעת בי-  זו מדברת על ה"מקום בו אנו חיים"- התחום השלישי שבן המציאות לפנטזיה , המקום הזה שאותו אנו רואים בעיניים סגורות לרווחה. אמנות שחציה מהלך במים של הלא מודע.

"נצא לתור אחר נמר שלישי, אך כמו 

הנמרים האחרים, גם צורתו תהיה

כצורת חלומי, מבנה של מילים, ולא

נמר של בשר ודם הפסע על האדמה הרחק מעבר

לכל המיתוסים. אני מכיר אותם היטב,

ואף על פי כן כוח כלשהוא כופה עלי

הרפתקה חסרת פשר ועתיקה זו,

 בחיפוש אחר הסתום,

ואני מוסיף לחפש בשעות בין-ערביים

אחר הנמר האחר, זה שאינו נמצא בשיר." (ח"ל בורחס-"הנמר האחר")

פיטר דויג ( נולד ב-17 באפריל 1959) הוא צייר ממוצא סקוטי. אחד מהציירים הפיגורטיביים החיים הנודעים ביותר, הוא התיישב בטרינידד מאז 2002.

 בשנת 2007, מבקר האמנות ג'ונתן ג'ונס אמר עליו: "בין כל הבולשיט , המתחזים, השטויות הרטוריות והזבל הטהור של האמנות במאה ה-21, דויג הוא יהלום של דמיון אמיתי, עבודה כנה ויצירתיות צנועה." ויקפדיה  

"אנחנו אומרים את עצמנו בהברות שעולות מהרצפה,

אומרים את עצמנו בדיבור שאינינו מדברים"- ואלס סטיבנס, יצירות של צליל.

ציוורי הקאנו של דויג- סמלים אייקונים וארכיטיפיים

כשאני חושב על דויג- אני חושב על היכולת לחלום, כפי שמגדיר אותה  הפסיכולוג אוגדן-"לחלום את עצמך לתוך הקיום". כאיכות של התודעה האנושית, איכות של יכולת הלא מודע ליצור את חוויית הקיום העמוקה שלנו. את עצם החיות שלנו.

   דויג אינו מצייר סוריאליזם על פי ההגדרה של זה- חוקי המציאות בציורים שלו אינם כאלו -השוברים את חוקי המציאות הרגילה. אבל אם סוריאליזם מדבר על אור אחר. על דרך אחרת לראות ולהאיר  את המציאות אז דויג סוריאליסט. הוא מכניס את הצופה לעולם אחר ולסיפור אחר. זו אותה מציאות, אבל לא אותה מציאות.  יש סטייה קלה שאנו חשים,  זו חוויה דומה לדה ג' וו, המוח מספר לנו שיש כאן משהו אחר אבל אנחנו לא מצליחים לאתר את האחרות. המציאות מתיישבת לנו לא לגמרי במקום. 

תאונות, טעויות ותגליות בלתי צפויות מופיעות במידה מסוימת בעבודתם של רוב האמנים, אבל דויג הוא וירטואוז של הבלתי צפוי. אם הוא חושב שאלמנט כלשהו בציור הופך מוכר מדי, צפוי מידי, הוא מפסיק להשתמש בו. הוא רוצה "להתיך את היצירה שלו את תוך חייו".  

ציורי המבנים של דויג-קשה להבחין בבית

לפעמים מתייחסים לדויג כאל צייר קריבי, אני לא מכיר מספיק ציור קריבי כדי שאחווה דעה על כך. אני חושב עליו כעל צייר של מציאות אחרת. של מצב תודעה אחר. אולי תודעה של "לא שייך", "לא חלק", מהגר תמידי, זר תמידי.

הסצנות הפיגורטיביות של דויג מעוררות בדידות, מסתורין ונצחיות עם אירוניה קלה  ולעיתים התייחסויות  לתרבות הפופולרית. הוא מבוגר המשתמש בילד המתגעגע בתוכו. הוא יודע שהילד המלנכולי ההוא במידה רבה כבר לא רלוונטי ולכן האירוניה. אבל האירוניה הזו לא אמיתית, "זה הכל בראש שלך" אומר לך הפסיכולוג קליני שלך -כאילו זה מקטין או מצמצם את החוויה. כן זה הכול בראש, אבל זה תמיד היה ויהיה רק שם, אין לנו אפשרות אחרת באמת.

בדרך כלשהיא הכול אוטוביוגרפי באמנות שלו, הכול מונולוג פנימי בינו לבין עצמו. אבל ההתייחסויות האוטוביוגרפיות הן עקיפות, לא ספציפיות. "אני מנסה ליצור משהו מפוקפק, משהו שקשה, אם לא בלתי אפשרי, לבטא אותו במילים", אמר פעם דויג. במשך זמן רב, השימוש שלו בציור פיגורטיבי ובנרטיב, ציור שהוא עלילה. נראה לאנשים רבים כמיושן וחסר תקווה. כאשר חלק מאותן יצירות החלו להימכר בסכומי כסף גדולים להפתיע, בסביבות 2002, איש לא יכול היה להסביר מדוע זה קורה. 

הציורים הגדולים של דויג  נמכרים עכשיו בסכומים בני שבע ספרות בגלריות והרבה יותר מזה במכירות פומביות. "Swamped", אחד מסדרת ציורי קאנו שעשה בתחילת הקריירה שלו, נמכר ב 25.9 מיליון דולר בכריסטי'ס ב-2015. סוג זה של אינפלציה מטורפת מגעיל את דויג, שלא מקבל כמעט כלום ממכירות פומביות.

דויג כצייר קריבי

ציוריו של דויג מאופיינים בהתמקדות שווה בנופים ובדמויות, תוך מיזוג של התייחסויות היסטוריות ואישיות   והפשטות ציוריות עם קומפוזיציות ייחודיות. ולא דיברנו עדיין על צבע. דויג ממציא עולם צבעים משל עצמו. הוא מראה כמה הצבע עדיין ניתן להמצאה מחדש, כמה אנחנו כלואים בדפוסים שלנו  לגבי צבע ולא מצליחים לצאת מהם.  הוא משתמש בצילומים כהשראה ומודלים לציור שלו, החיפוש אחר הצילום הנכון, האווירה הנכונה זו שתמשוך אותו קדימה, הוא מרכיב מרכזי בתהליך הציור שלו.  "אני לא מנסה לגרום לציורים להיראות כמו תמונות", הוא אמר על תהליך העבודה שלו. "אני רוצה לצייר ציורים תוך שימוש בתמונות כרפרנס, כמו שציירים עשו כשהצילום הומצא לראשונה."

ציור המתחיל מצילום -פיטר דויג

ציור של דויג מתחיל בדרך כלל ברעיון, ושנים יכולות לחלוף עד שתצורה נכונה של זיכרון, אסוציאציות מקריות, אזכורים היסטוריים ביוגרפיים ואמנותיים יתגבשו לצורה סופית.  נראה שהוא זוכר כל ציור שראה אי פעם - ודימויים מהארכיון הוויזואלי שלו מביאים אותו להשלמתו.

 "הקומפוזיציה של "סוס ורוכב", ציור נוסף בתערוכת ונציה, התבססה על דיוקן מעשה ידיו של גויה משנת 1812 של הדוכס מוולינגטון. דויג נתן את פניו שלו לאיש הרוכב על הסוס השחור, למרות שקשה לדעת זאת - הוא נראה חסר רחמים, ואולי מסוכן. "חשבתי עליו כעל מישהו שזה עתה נחת על החופים האלה," אמר לי דויג. "סוג של אדם רשע." אדון קולוניאלי? הצעתי. "כן, בהחלט, אבל עם הפנים שלי." פניו של אדם שסיים לאחרונה את נישואיו, במילים אחרות. דויג חייך ואמר, "איך רואים אדם, כן." 

סדנה לציור היסטורי אישי-פיטר דויג

 ניקולס סרוטה, שפרש לאחרונה מתקופת כהונתו בת עשרים ותשע שנים בטייט גלרי, אומר שבציורים של דויג "יש סוג של איכות מיתית שהיא גם עתיקה וגם מאוד מאוד מודרנית. נראה שהם לוכדים תחושה עכשווית של חרדה ומלנכוליה וחוסר ודאות. לאחרונה, הוא פונה יותר לסוג החושך שאנו מקשרים עם גויה".

דויג נשר מבית הספר כשהיה בן שבע עשרה, ועבד במסעדות כדי לפרנס את עצמו. באביב אחד הוא נסע למערב קנדה כדי לעבוד על האסדות. הוא החזיק ספר סקיצות בטיול. בסתיו ההוא נרשם לשיעורים חינם באמנות וספרות אנגלית בבית ספר תיכון אלטרנטיבי בטורונטו. למרות שלא היה לו כישרון לציור, הוא התחיל לחשוב על להיות אמן. (אביו היה חובבן מחונן, ואחת מהדודות שלו הייתה אמן מקצועי.) ב-1979, בגיל עשרים, יצא דויג לבית ספר לאמנות בלונדון עם הרעיון ללמוד עיצוב תיאטרון - הוא  חשב זה עשוי להוביל לעבודה בעיצוב עטיפות תקליטים. עד לאותה נקודה, מה שהוא באמת רצה להיות היה בטלן סקי.

ציורי משפחה-דויג

הוא נרשם לקורס יסוד בן שנה בבית הספר לאמנות בווימבלדון, שם הכיר סטודנטית אחרת, בוני קנדי. "לונדונית,  אירית, חיוורת מאוד, שיער כהה, עיניים כחולות," כפי שתיאר אותה דויג. קנדי היתה בת שמונה עשרה והוא היה בן עשרים ואחת. "פיטר נראה די מדהים", היא נזכרת. "היה לו מבטא מאוד מגניב שהיה קשה למקם כי הוא הסתובב כל כך הרבה. התאהבתי ברצינות, ונדהמתי כשהוא השיב בחיוב לחיזורים שלי. הוא היה האהבה הראשונה והיחידה שלי". בגלל עידוד מכמה מורים בווימבלדון, במיוחד טכנאי אמן במחלקת הדפוס, דויג התחיל לחשוב ברצינות על ציור. בתום שנת היסוד שלהם, קנדי המשיכה ללמוד אופנה באוניברסיטת מידלסקס, ודויג התקבל על ידי בית הספר לאמנות של סנט מרטין.

בסנט מרטין, חוסר מיומנות הציור שלו היווה מגבלה חמורה. (אחד המורים שלו בווימבלדון הרים ציור של דמות דויג והודיע שזה הגרוע ביותר שראה אי פעם.) אבל המצאת הקולאז', ב-1912, על ידי פיקאסו ובראק, שמה קץ למונופול של הרישום כבסיס. לאמנות, ודויג, בשנתו השנייה בסנט מרטין, גילה את הדרך שלו לעקוף אותה, באמצעות צילום. "אני לא יודע איך קיבלתי את הרעיון, אבל התחלתי לצלם תמונות שראיתי במגזינים, ואז להקרין אותן בקנה מידה גדול יותר, ולנסות קומפוזיציות שונות", הוא אמר לי. בתחילה, הוא השתמש בטוש לבד כדי להעביר לקנבס את הפרטים והצורות שרצה; מאוחר יותר, הוא עבר לפחם או לצבע דליל ונוזלי, שנמרח במהירות  ולא בקפדנות. התמונה המוקרנת הייתה הצעד הראשון בתהליך ארוך של בניית ציור, וכפי שאמר דויג, "זה פשוט הרגיש כל כך משוחרר". גאווין לוקהארט, סטודנט עמית סנט מרטין שהחל להשתמש בהקרנות שקופיות באותו זמן, זוכר שנדהם מהיכולת של דויג "לעבוד עם התמונה מעבר לשעתוק הצילומי". הוא הוסיף, "פיטר היה רשם נורא, אבל לא לדעת איך לעשות משהו, לא מנע ממנו לעשות את זה". אחרי שלוש שנים בסנט מרטין, ועוד שלוש שנים של מגורים עם קנדי במקומות לינה זולים בקינגס קרוס וציור בסטודיו ללא שכר דירה, עם כמעט ללא עידוד מאנשים בעולם האמנות, דויג ידע מעל לכל ספק שהוא צייר .

הציור הפיגורטיבי עשה קאמבק בשנות השמונים, לאחר עשור של הפשטה קפדנית וניסויים בווידאו, אמנות מיצג וצורות חדשות אחרות, אבל אף סוחר לא הציע להציג את עבודתו המוקדמת של דויג.  היו כאלו שחשבו על ציוריו כעל סף קריקטורה - רוי רוג'רס על סוס גדול, על גבי מונית ניו יורקית בתנועה בשעות העומס. 

בסנט מרטין, דויג הושפע מאמנים כמעט מכל תקופה באמנות המערבית, גויה, קורבה, פיקאסו, מקס בקמן ועד לנאו-אקספרסיוניסטים הגרמנים והאיטלקים הצעירים (בזליץ, פולקה, קלמנט) שהחלו להופיע . הוא נדהם  מהדור החדש של אמנים בניו יורק - ז'אן מישל בסקיאט, קית' הרינג, אריק פישל, דיוויד סאל, סינדי שרמן - ומעבודתו המאוחרת של פיליפ גוסטון, אקספרסיוניסט מופשט אמריקאי שחזר לציור פיגורטיבי עם ציורי דמויות של אנשי קו קלוקס קלנסים עם סדינים וטלאים מעשנים סיגרים. דויג ערך נסיעות רבות לניו יורק בשנות השמונים, ולפעמים הצטער שלא למד שם . "ניו יורק גרמה לך להרגיש, הו, אלוהים, יש עוד הרבה דברים שאתה יכול לעשות," הוא אמר לי.

בקיץ הוא נסע לקנדה, שם יכול היה להתארח אצל הוריו ולקבל עבודות בשכר טוב בצביעת בתים. ב-1986, הוא וקנדי בילו את חג המולד עם הוריו בביתם בגרפטון, עיירה קטנה באגם אונטריו, ארבע שעות מערבית למונטריאול. קנדי איבדה לאחרונה את עבודתה בלונדון ב-Bodymap, בית אופנה חדשני שפשט את הרגל, והמיתון בבריטניה גרם לכך שעבודות חדשות היו מועטות. הציעו לה תפקיד בחברת אופנה במונטריאול בשם Le Château, אז הם החליטו להישאר. הם התחתנו באותו הסתיו, בסלון בית הוריו. במשך השנים הבאות הם גרו במונטריאול. דויג מצא  עבודה בציור כרזות ציור לסרטים - רק ציור בהתחלה, ואז עיצב אותן. הוא נהנה מזה, אבל הבין שעבודת כרזות הקולנוע צורכת הכל, ולא זה מה שהוא רוצה לעשות. בסופו של דבר, הוא החל לבלות יותר זמן בבית הוריו בגרפטון, שם היה לו סטודיו לציור באסם. "חיפשתי די נואשות, עשיתי דברים שנראו אקראיים", אמר.

לילה אחד בשנת 1987, דויג חזר מהאסם וקלט את סופו של סרט שאחותו הצעירה סופי צפתה בו בקלטת וידאו. זה היה "שישי ה-13", סרט האימה הקאלטי של שון קנינגהם, ומה שהוא ראה היה הרצף שלאחר הרציחות, כאשר השורדת היחידה, נערה צעירה מבועתת, נמלטה בסירת קאנו, לבדה על האגם. התמונה גרמה לדויג לחשוב על "ציור של אדוארד מונק שהתעורר לחיים". הוא כל כך נדהם מהיופי ומהמוזרות של הסצנה שהוא חזר לאסם באותו לילה, והתחיל לצייר. "שישי ה-13" הוא הראשון מבין שבעה ציורי קאנו שעשה במהלך העשור הבא. (הוא נתן אותו לכריס אופילי, בתמורה לאחד מציוריו של אופילי עם גללי פילים.) לציורי קאנו מאוחרים יותר, הוא שכר את הסרט הווידאו, צילם את הסצנה ועבד מהם, אבל בניסיון הראשון הזה הוא צייר מהזיכרון , והתוצאה גולמית ולא משכנעת. התמונה נשארה איתו. לקאנו, הכלי השברירי וקל המשקל שפתח את הפנים היבשת העצום של קנדה, יש משיכה איקונית לקנדים, וגם לדויג. "זו כמעט צורה מושלמת", אמר.

דויג וקנדי חזרו ללונדון בשנת 1989. שש שנים קודם לכן, כשדויג סיים את לימודיו בסנט מרטין, הוא דחה הצעה להשתתף בקורס לתואר שני בבית הספר לאמנות של צ'לסי, אבל כעת, בגיל שלושים, הוא הגיש בקשה והתקבל. הוא ידע שעליו להפוך לצייר טוב יותר. "צ'לסי היא בית ספר אמתי לציירים, והייתי עצבני כי כולם היו הרבה יותר צעירים, ובדרך כלל - ציירים שהתחילו את דרכם", אמר. הסטודנטים לתארים מתקדמים הראו מדי פעם שקופיות ודיברו על עבודתם בפני הסטודנטים לתואר ראשון בצ'לסי, אחד מהם היה כריס אופילי. "נראה היה שלפיטר יש גישה ייחודית ורעננה", אמר אופילי. "הוא היה פתוח וחקרני ונדיב, והוא נראה לי כמי שהולך להמשיך לצייר ולא כמי שעדיין ניסה להבין אם זה מעניין אותו".

דויג נאחז בסטודיו הלונדוני הישן שלו, ללא שכר דירה, ובו היה קנבס ארוך מאוד ולא בשימוש שהכין משקיות דואר תפורות. "יום אחד, פשוט התחלתי לעבוד על זה, לצייר נוף, בצורה שמעולם לא עשיתי קודם על קנבס - בצבע רופף ונוזלי, הצבע טפטף למטה ", אמר. "כך ציירתי כשעבדתי על סטים של סרטים במונטריאול. ידעתי בדיוק לאיזה קטע כביש אני מתכוון, בכביש המהיר 401 שעובר בין מונטריאול לטורונטו". חלוקת הציור לשלושה חללים אופקיים, שבהם הוא השתמש שוב ושוב מאז, שיקפה את השפעתו של בארנט ניומן - "הציור פותח את הרוכסן שלו", כפי שניסח זאת דויג. הוא גם אמר שאווירת הבדידות והמסתורין הושפעה כנראה מ"סרט ללא שם 48" (1979) של סינדי שרמן, המציג אישה צעירה עם מזוודה זולה עומדת בעיקול בדרך -  אל הציור זה אנשים מתייחסי לעתים קרובות כאל. "הטרמפיסט." התמונה של דויג, שכותרתה "טרמפיסט", למרות שאיננו רואים עדות לטרמפיסט , הייתה "הציור הראשון שציירתי בצ'לסי שחשבתי שהוא מוצלח", אמר. "לי זה הרגיש כמו ציור חדש." הוא עדיין הבעלים של ציור זה.

"טרמפיסט" גם נתן לו את הרעיון להשתמש בניסיון הקנדי שלו בעבודתו. "פתאום היה לי נושא שלא היה לי קודם", אמר. קנדה תמיד נראתה לו מוכרת וארצית, אבל עכשיו, בלונדון, היא הפכה לפנטזיה מרגשת. בתקופתו בצ'לסי, ובמשך השנים הבאות, צייר דויג - בתים בפרברים , בריכות קפואות, אזורי סקי ושדות פתוחים. הבתים בציורים המוקדמים אלו נראים לא מאוכלסים ושוממים.  אתה רואה אותם מבעד למסך של עצים או הרים, או מטושטשים בשלג יורד. (הוא המשיך לצייר בתים שעיצבו אדריכלים - כולל Unité d'Habitation של לה קורבוזיה בבריי-אן-פורט, צרפת, חציו מוסתר מאחורי מסך עצים.) הוא צייר חללים שעליך היה להתאמץ כדי להבחין בהם. רבים מציורי קנדה היו בתערוכת הסיום של דויג בצ'לסי. המחיר שלהם היה אלף פאונד ליחידה, ואף אחד לא קנה  ולו אחד. (הוא מכר זוג לאחר מכן, בהנחה, אבל קנדי, שעבדה כעת בחברת אופנה לונדונית בשם Sonneti, עדיין שילמה את רוב החשבונות.) עבודתו של דויג נותרה מאוד לא אופנתית. קבוצה של אמנים בריטים צעירים, ה-YBAs, שרבים מהם למדו בגולדסמית', אוניברסיטת לונדון, תפסו את אור הזרקורים בלונדון, וכל הדיבורים בתחילת שנות התשעים היו על כריש הטיגריס המשומר בפורמלדהיד של דמיאן הירסט , האוהל של טרייסי אמין הרקום עם שמות כל האנשים ששכבה איתם, ושאר פרובוקציות ניאו-קונספטואליות. "כאשר ה-Y.B.A. הגל התחיל, חלק מהאנשים בקורס שלי בצ'לסי שינו ממש את עבודתם בן לילה", נזכר דויג. "בשלב זה די איבדתי עניין באמנות עכשווית." 

עם זאת, כמה אמנים שמו לב למה שדויג עושה, ובעזרתם הופיעו עבודתו בתערוכות קבוצתיות בגלריה ווייטצ'פל ובסרפנטיין. הוא זכה בפרס האמן של ווייטצ'פל, ב-1990, ובפרס הציור של ג'ון מורס, ב-1993. למרות שהפרסים לא הובילו למכירות, כספי הפרסים (שלושת אלפים פאונד מהווייטצ'פל ועשרים אלף מג'ון מורס) אפשרו לו לשלם כמה מהחובות שלו שנצברו ולעבור עם בוני לדירה יפה יותר. סלסט, ילדם הראשון, נולד ב-1992, וסימון נולדה שנתיים לאחר מכן. נקודת המפנה בקריירה של דויג הייתה סקירה משנת 1992 של האמן גארת' ג'ונס ב-Freze, כתב העת האמנותי החדש והמשפיע של לונדון. ג'ונס כתב  על ציורי קנדה וציורי בריי, אשר " הולכים על קו דק בין משיכה לדחייה", ומספר אנשי מפתח קראו את ההמאמר שלו והבחינו בדויג. ויקטוריה מירו, שהגלריה הקטנה אך רבת ההשפעה שלה בלונדון העדיפה אמנות מינימלית וקונספטואלית, הגיעה לסטודיו של דויג; הוא זוכר אותה. היא אמרה, "אני לא יודעת למה, אבל אני מאוד אוהבת את העבודה הזו."

ציורי הבתים והנוף של קנדה על ידי דויג-כביטוי לחרדת נטישה

ב-1994, דויג ערך תערוכות יחיד ב-Victoria Miro וב-Gavin Brown's Enterprise, בניו יורק, שייצגו את אליזבת פייטון, רירקריט טירוואניה ועוד חדשנים צעירים עולים. "פיטר ראה בחוסר אופנתיות נכס, ונשק", נזכר בראון לאחרונה. "בשיא ה-Y.B.A. היה ברור שהוא יחזיק מעמד לאורך זמן". הוא היה ברשימה הקצרה לפרס טרנר ב-1994 (הפסל אנטוני גורמלי זכה בו באותה שנה), ושנה לאחר מכן הוזמן להיות אמן-אורח בטייט. אולם הממסד הביקורתי לא השתכנע. "[קשה] לראות על מה כל המהומה", רטן ארטפורום בשנת 2000. "דויג מגזים באנדרסטייטמנט שלו". כשאספן בלגי אמר לו, "תגיד לי למה אני צריך לקנות את הציורים שלך", דויג לא הצליח לחשוב על תשובה.