מהי אמנות המיצג:
אמנות מיצג (פרפורמנס) היא יצירת אמנות או תצוגת אמנות שנוצרה באמצעות פעולות שבוצעו על ידי האמן או משתתפים אחרים, בה ניתן לצפות או להשתתף בהופעה חיה, שידור חי או באמצעות תיעוד. מיצג יכול להיות מתוכנן או להתבצע באופן ספונטני, והוא מוצג באופן מסורתי לציבור בהקשר של אמנות יפה בצורה בינתחומית, וידוע גם כאמנות תהליכית או אמנות בפעולה.
למיצג היה תפקיד חשוב ומהותי באמנות האוונגרדית של המאה ה-20.
המיצג או אמנות הפרפורמנס, הוא צורה דינמית של תהליך אמנותי, המערב יחידים או קבוצות המבצעות פעולות בתוך הקשרים של זמן ומרחב מוגדרים שנצפים על ידי קהל. מרכזית בביצועו היא הנוכחות החיה של האמן והפעולות הפיזיות של גופו, ובכך הפעולה מניבה חוויה אמנותית חולפת. עיקרון מרכזי באמנות המיצג הוא גוף האדם, הנחשב למדיום הבסיסי והמצע הרעיוני עליו נשען המבנה שלו. מרכיבים חיוניים כוללים ממדים זמניים, פרמטרים מרחביים ומשחק הגומלין המורכב בין המבצע לצופה עם אוריינטציה רב-תחומית. למרות שאמנות המיצג שואבת אלמנטים מצורות תיאטרוניות, היא חורגת ממבנים נרטיביים קונבנציונליים, לעתים קרובות משלבת מדיות שונות וצורות אמנות אחרות. ההופעות משתרעות על מגוון של ביטויים, החל מאקטים הבנויים על אלתור ומיקריות ועד למאמצים שעברו חזרות קפדניות ותצורות שיתופיות. יש לציין כי אמנות פרפורמנס ממצבת באופן ייחודי את האמנים החזותיים הן כמבצעים והן כיוצרים, ומעצבת מחדש את מודל ההפקה המקובל. החלל שבו מתרחשת ההופעה הוא רב-תכליתי מאוד מכיוון שהוא לא מאפשר להצמיד אותו להגדרה או להקשר מסוים אחד, החל מחללי אמנות מסורתיים כמו מוזיאונים וגלריות לאמנות ועד לרחוב, ברים, או אפילו ביתו של אדם.
אפשר לטעון ששורשיה של אמנות הפרפורמנס חוזרים למבצעים מימי הביניים, כמו משוררים, זמרים, וליצנים - אם כי זוהי הבניה לאחור, שכן מטרת אלו הייתה בידור כללי ולא אמנות. ראשיתו האמיתית מקושרת לרוב לתנועות אמנותיות אוונגרדיות של תחילת המאה ה-20 כמו פוטוריזם, קונסטרוקטיביזם, דאדא וסוריאליזם. הופעתה התרחשה במקביל לתיאטרון האוונגרדי והניסיוני. עם זאת, כוחו של מיצג באמנות התגלה בעיקר באמצע המאה ה-20.
בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60, הופיעה האמנות המינימליסטית, ואחריה האמנות הקונספטואלית (מושגית), שהגדירה מחדש את האמנות באופן חדש וקיצוני. הופיעו 'הפנינגים' - אירועים רב תחומיים המדגישים מעורבות קהל - ואמני Fluxus שטשטשו הבחנות בין אמנות לחיי היומיום צצו, ופיתחו עוד יותר את הז'אנר. בלטו בשנות ה-50- אגודת האמנות של גוטאי, ביפן שעסקה בפרפורמנס, ואחריה האקטווזיוניזם הווינאי בשנות ה-60. עם זאת, אמנות הפרפורמנס הפכה לתנועת אמנות אמיתית ובולטת, בעקבות השינויים החברתיים-תרבותיים של שנות ה-60, שהובילו לפרקטיקות חדשות המושרשות בפמיניזם, פוסט-קולוניאליזם ותיאוריה ביקורתית. כתוצאה מכך, אמנות הפרפורמנס אימצה יצירות ארעיות, דידקטיות ומבוססות טקסט, שמרדו במיסחור האמנות, ברחו מהאופי המסחרי והדקורטיבי והתמקדו בביצוע, תוך דה-חומריות של האמנות בדומה לאמנות המושגית.
בצורות אמנות מסורתיות, האובייקט הוא יצירת האמנות. באמנות מושגית, הרעיון הופך ליצירת האמנות. ובאמנות המיצג, הפעולה והביצוע הוא יצירת האמנות.
אמני מיצג מנסים לשבש את הנורמות החומריות של האמנות. הגוף הוא המדיום, וקיום היצירה זמני בלבד. העשורים שלאחר מכן הובילו לזינוק של יוזמות ומרחבים אלטרנטיביים אמנותיים,שפרצו את גבולות הפרפורמנס. קטגוריות כמו אמנות אקטיביסטית ואמנות גוף צצו, עסקו בנושאים סוציו-פוליטיים ועיצבו מחדש את תפיסת הגוף האנושי. ההתקדמות של אמנות המיצג ניזונה מצילום, סרטים, וידאו ואמנות הפוסט אינטרנט, שאפשרו תיעוד והגעה לקהלים רחבים יותר. שילוב אלמנטים טכנולוגיים, כמו סאונד ומדיה דיגיטלית, הרחיב עוד יותר את אופקי המדיום.
כפסיכולוגים בתל אביב, אנו רואים הקבלה בין עליית המיצג הרואה את התהליך בהווה כמרכזו לבין תפיסות עכשוויות של הטיפול הפסיכולוגי שנעות מהפרשנות אל החוויה. "רק מתוך ההתרחשות עצמה…אפשר להיות את האמת: רק מתוך ההתרחשות עצמה אפשר לומר דבר מה על האמת…המטפל חיוני למטופל בתהליך, ובאופן זה אפשר לראות בהתרחשות אפשרות לחיות יחד את החוויה." תומס ה. אוגדן -"להשיב חיים של נחיו".
אמנות הפרפורמנס בישראל צמחה בעיקר בשנת השבעים ובין האמנים הבולטים בה מוטי מזרחי עם "ויה דולורוזה", פנחס כהן גן עם פרויקט ים המלח ועבודות נוספות, רות אשל במחול פוסטמודרני ונאווה צוקרמן בתיאטרון תמונע, סמדר יערון ודודי מעיין בתאטרון עכו, וכן קבוצת זיק, קבוצת "סמרטוט" (חוני המעגל), לווייתן, העין השלישית של ז'אק קתמור, מקלט 209, ועוד רבים.
