הליצן כצומת אמנותי ופסיכולוגי

 

"מאבקו של הליצן מגלה לנו איזה מכמנים של יכולת ומאמצים אינסופיים נדרשים מן האדם רק כדי להיכשל"

יעל רנן -צחוק בחשיכה

תפקידם של ליצן והפסיכולוג דומה- למסגר מחדש את המציאות בצורה חדשה ולהקל על הסבל. הפסיכולוגים משתמשים בפרשנות, הליצן משתמש בצחוק החושף  את  האבסורד של החיים האנושיים. אני לא יודע את מי מהם אני מעדיף, לעיתים קרובות נדמה לי שהליצן עמוק יותר.  אני לא רוצה לכתוב כאן סקירה מקיפה על הפסיכולוגיה של הליצן, אני מאמין שכתיבה פסיכולוגית כמו אמנות-צריכה לעסוק במשפטים ובמילים, ולא להציג אידאולוגיות מובנות ותפיסות עולם שלמות. הסטוריון האמנות החשוב גומבריך- כתב פעם שאין דבר כזה אמנות- יש אמנים בלבד. אני חושב שזה נכון גם לגבי פסיכולוגיה. אין פסיכולוגיה -יש אנשים.

הפסיכולוג כליצן הממסגר מחדש את המציאות בצורה אבסורדית. הליצן כדמות מפחידה בציורים של נוער. "'פולטרגייסט' היה באמת הסרט שממש צילק אותי אבלגם ריתק אותי עם בובות, ליצנים ודברים כאלה. תמיד פחדתי מליצנים, ואז הגיע הפחד שלי מבובות, ו'פולטרגייסט' היה השילוב המושלם שהפחיד אותי עם בובת ליצן. "ג'יימס וואן. פסיכולוגים תל אביב-על הליצן כמיצג הצחוק ההיסטרי המשלב את הפחד בתוכו.

 לפיכך כאן אציג קטעי מחשבה קטועים שנועדו לשמש כמראות שבורות, הישתקפויות. כיווני מחשבה שנועדו יותר מלעשות סדר ולארגן את הידע- לפזר אותו, לבלבל אותו, לאפשר עשביה לפרוץ בן המרצפות. כיוון שזה מה שליצן טוב עושה.

שמי זיו אייל (יולי) . אני פסיכותרפיסט, אמן ומורה לאמנות. מנהל "הסדנה לתהליכים יצירתיים" -מרכז לאמנות ולטיפול פסיכולוגי יצירתי, המאגד הן מורים לאמנות בתחומים שונים, והן פסיכולוגים, פסיכיאטרים ופסיכותרפיסטים- המאמינים שיצירתיות היא מרכיב מרכזי בבריאות הנפשית ובעצם תחושת החיות שלנו .הסדנה מציעה גם טיפולי נוירופידבק כטיפול קצר מועד בלווי פסיכותרפיה או כטיפול בלעדי.

הפסיכולוגיה של הליצן מורכבת ומלאת סתירות ומתחים , האם החיוך התמידי הוא מסיכה שנועדה להסתיר כאב וסבל?

 "להיות אדם מצחיק עושה לך הרבה דברים. אתה מרגיש שאסור לך להיות רציני עם אנשים. הם לא מצפים לזה ממך, והם לא רוצים לראות את זה. אתה לא זכאי להיות רציני, אתה ליצן". אומר פאני ברייס

”הליצן יודע שהחיים אכזריים, בגדי המוקיון הצבעוניים הופכים את ההבעה העצובה הקבועה על פניו לבדיחה.

הליצן רגיל לאובדן . אובדן הוא ההקדמה לסיפור שלו. -ג'ון ברגר-Confabulations

 

 

פיקאסו-  ציור ליצן- העצב מתחת לצבעוניות. "אבל זה שצחקו על כמה גאונים לא אומר שכל מי שצוחקים עליהם הם גאונים. הם צחקו על קולומבוס, הם צחקו על אפלטון, הם צחקו על האחים רייט. אבל הם גם צחקו על בוזו הליצן." קרל סאגאן-פסיכולוגים תל אביב: הגיחוך כהגנה על הצופה מפני האיום של מה שאינו מבין.

האם הצחוק ההיסטרי אינו אלא אלימות במסווה -כפי שאמני הסטנד אפ לעיתים מראים תוך שימוש בצחוק כלעז וביקורת. הסאטירה היא פעמים רבות נשק הפוגע בבטן הרכה של החזק בדרכים העוקפות :

"אני מזכיר לך רק דבר אחד, ודבר אחד בלבד, וזה שאני ליצן וזה מציב אותי במישור הרבה יותר גבוה מכל פוליטיקאי". אומר צ'ארלי צ'אפלין.

אותה סכין יכולה להיות מופנית פנימה , כפי שדויד גרוסמן מראה ב"סוס אחד נכנס לבר"-"מה עם קצת בדיחות, ג'ינג'י? קורא מישהו, וגבר אחר נוהם, באנו פה בשביל בדיחות! ואשה שנענית לצליל הניחר של שני הגברים צועקת, אתה לא רואה שהיום הוא בעצמו הבדיחה?"

לשוטה ולליצן יש גם תפקיד של אומרי האמת המסתתרת מתחת להעמדת הפנים החברתית התקינה. התפקיד של הילד הצועק שהמלך עירום. הנביא העיוור. הם לכאורה היחידים שמוגנים מפני הביקורת של המוסר המהוגן. לכאורה- כיוון שכיום מתברר שגם לצחוק על הכול אסור. שגם הליצן כמו האמן- צריך להיות תקין פוליטית.

אם הליצן והמוקיון הם דלת הרי שדרך הדלת הזו נכנסים סוכני הכאוס האמתיים, הג'וקר, והטריקסטר- אחד מארבעת הארכיטיפים המרכזיים אותם מציגה הפסיכולוגיה היונגיאנית-התעלולן התחבולן -היצריות שאינה עושה חשבון לאף אחד -המופיעה במיתולוגיות שונות כדמות העוזרת לאדם מול האלים, הגונבת את האש ומביאה אותו לאדם, (אצלנו היהודים יש מעט מידי ממנו בתנך -המוסר שלנו במקורו חסר חוש הומור. " "ובמושב לצים לא תשב".  הפילוסוף אלפרד נורת' וייטהד אמר כי "ההיעדר המוחלט של הומור בתנ"ך הוא אחד הדברים הייחודיים בכל הספרות". הנחש לא מצחיק והוא הדמות הקרובה ביותר אל הטריקסטר, אבל מתחת מפעפעת האמת-הנחש הוא זה שמפתה אותנו לנגוס בפרי עץ הדעת. אולי כתיקון לזה מתפתח ההומור היהודי הגלותי.הרשל'ה מאוסטרופולי, והומור העצוב, המריר, השחור, היהודי ) אצל האינדיאנים - העורב, העכביש, השפן, והקוֹיוֹט, זאב ערבה; באגדות ארופאיות - השועל. במיתולוגיה הנורדית, זהו לוֹקי .המציל גם את האלים וגם את בני האדם מפני עצמם, ומופיע כדמות הראשית ב"אלים אמריקאים" של ניל גיימן.

ציור של יוסל ברגנר-הליצן כחלון למציאות אחרת. פסיכולוגים תל אביב על הליצן כחלום. "אני זוכר שבקרקס למדתי שהליצן היה הנסיך, הנסיך הגבוה. קודם חשבתי שהנסיך הוא האריה או הקוסם, אבל כם הזמן גיליתי שהליצן הוא החשוב ביותר". רוברטו בניני

אם עלינו ללמוד דבר מה מהמיתולוגיות הללו הרי שפתרון שלנו כבני אנוש קשור איליו ליצריות שלו לחלחול שלו מתחת ומעבר לסדר.

הג'וקר מציע אלטרנטיבה קיצונית  לסופרמן (שגם אותו המציא יהודי), במי נבחר? בדמותו השטוחה עד אימה של קנט קלרק -מר "נקי"- שיודע לעוף מעל לכול מה שעושה אותנו בני אדם, הצרכים שלנו הלכלוך שלנו. או בג'וקר שהכאב חתך עווית של חיוך על פניו. שהוא תוצר של טרואמה. שהזעם שלו מול הנורמליות הוא אמתי יותר רגשית  וקל כל כך לזיהוי ולהזדהות.

בתולדות הציור אני יכול לחשוב על הצגות הרומנטיות והמלנכוליות של הליצן , על פיקאסו בתקופה הכחולה. על יוסל ברגנר שלנו והליצנים השייכים לסיפורי העיירה היהודית שלו.

אבל אני גם יכול לחשוב על  הליצנים כמרד אצל בנסקי,  ואצל יואה מינג'ון -כביקורת חברתית. על הצחוק ההיסטרי של הליצן  כדרך להתמודדות עם מה שלא ניתן להתמודד אתו.

צחוק היסטרי של הליצן-הוצאה להורג יואה מינג'ון-חוגי הציור תל אביב. נשארתי רק דבר אחד, ודבר אחד בלבד, וזה ליצן. זה מציב אותי במישור הרבה יותר גבוה מכל פוליטיקאי." צ'ארלי צ'אפלין. פסיכולוגים תל אביב על הליצן כגורם חתרני הן נפשי והן פוליטי.

ועל ג'ורג קונדו ואמנות הקיטש שלו. המשמשת כג'וקר התוקע סיכות בבלון הנפיחות העצמית של האמנות המודרנית

 

 ג'ורג קונדו-הצייר כליצן תרבותי.-"צחוקו של הילד טהור-עד הפעם הראשונה שהוא צוחק מליצן" .אנג'לה קרטר -לילות בקרקס. פסיכולוגים תל אביב על הצחוק כלעג ועל הליצן כקורבן.

 

ג'ורג קונדו-הצייר כילד המגלה שהמלך עירום. פסיכולוגים תל אביב על הליצן כדובר אמת, או על הליצן בתפקיד המשוגע. "אני אחד החתולות היותר פסימייות על הפלנטה. אני גורמת לוואן גוך להיראות כמו ליצן רודיאו." דניס מילר

"כישלונותיו וניצחונותיו של הגיבור הקומי לעולם אינם סופיים וגורליים.

המתחים בו השליטה לחוסר האונים, בן האידאליזם ההירואי לבן המגבלות המשפילות

, אינם נפתרים. "הסוף הטוב" אינו יותר מאשר מנוחה זמנית, ואין הוא מבטיח יותר מאשר אפשרות להחזיק מעמד אם תתאמץ

עד קצה גבול היכולת, ואם תהיה בר מזל.

אין זו אופטימיות סינדרלית, אך נעדרים מכאן גם הוויתור הנואש או הנפילה הטרגית. שבע יפול שוטה וקם."

הליצן על החבל-יעל רנן

אורלי ארהמי -טכניקה מעורבת. חוגי ציור-"לדמות הליצן יש משמעויות רבות כל כך בזמנים שונים ובתרבויות שונות. המוקיון העליז והאהוב על רוב האנשים הוא רק צד אחד שלו. המשוגע, הגיבן, הנכה ושאר החריגויות   נחשבו פעם ליצנים טבעיים. הם נבחרו  למלא תפקידים קומיים כדי לאפשר לאחרים לראותם כמגוחכים במקום לראות בהם תזכורת נוראית לכוחו  ההרסני של הגורל." Thomas Ligotti, American Fantastic Tales: Terror and the Uncanny from the 1940's Until Now. פסיכולוגים תל אביב על הליצן כשעיר לעזאזל.

הליצן במסגרת חוגי האמנות לנוער-המשיכה של דמות מורכבת. "למעשה הייתי די ביישן בבית הספר. מנגנון ההגנה שלי היה להיות ליצן הכיתה. אני זוכר שהסתבכתי הרבה בגלל שהפרעתי, והביאו אותי מול המנהלת שאמרה: 'מה עומד לקרות לך; מה אתה הולך לעשות כשתהיה גדול?' ואמרתי: 'טוב, ברור שאני הולך להיות קומיקאי". אדם קלייטון. פסיכולוגים תל אביב-ליצנות כמנגנון הגנה פסיכולוגי.

"בשלב זה, אם הייתי מנתח את עצמי, הייתי חייב לומר שאני ליצן, מחופש בחוכמה לאדם רגיל." טים דאנקן. פסיכולוגים תל אביב על הליצן כתחפושת המאפשרת הישרדות.

פיסול ילדים ונוער. משיכה לצבעוניות הגרוטסקית. "יש לי נטייה לשחק את הליצנים של אלוהים. למעשה, שיחקתי פעם את ניז'ינסקי, והוא נהג לקרוא לעצמו הליצן של אלוהים." סטיבן לאנג, פסיכולוגים בתל אביב, הליצן כמשוגע מוגן.

קורסי אפוקסי לפיסול-ליצן עשוי קרמיקה ואפוקסי."'I, Malvolio' היא הצגה מאוד מאוד מצחיקה, מופע ליצנים, אבל יש אפלה בכטיאנית בדמות. קצת חושך אמיתי, חלק ממש קרוב לקצה של רגעי ייאוש". טים קראוץ'. פסיכולוגים תל אביב- הומור שחור כדרך התמודדות עם ייאוש.

הליצן כעיוות של הטבע. "הג'וקר הוא כלי אדיר לשחקנים מוכשרים. זה של סזאר רומרו היה פושע תוסס ומטורף. ניקולסון עשה אותו כמניפולטור קיצוני, מתעתע. גם הביצועים של הית' לג'וקר היו יוצאי דופן. שלו היה ליצן רחוב מטורף, נמוך ןמבעבע. אפשר לשחק בג'וקר בכל הדרכים האלה, וכולם נכונים". פול דיני. פסיכולוגים תל אביב -דמותו של הג'וקר כמפלצת שניתן להזהות עימה.