הפסיכולוגיה של הקשבה אקטיבית

אני מאמין גדול בסתירה הפנימית. בפרדוקסליות של תופעות. במתח הפנימי שקיים בן אספקטים שונים 

של אותה תכונה או מופע. וכיוון שאני מלמד הבעה-יש לי צורך לדבר על הקשבה.

הקשבה הוא אחת הפעולות המורכבות ביותר שניתן לדבר עליהן. ואשר אנו ממעיטים בערכן .

אנחנו בעידן שבו ההבעה ודיבור הם המרכז.

.הבעה ודיבור נתפסים כמשהו אקטיבי, לעומת הקשב הנתפס כפסיבי. או אם תרצו

דיבור הוא גברי והקשבה היא נשית. ,כי "קול באישה ערווה". דיבור הוא כוח-הוא דומיננטיות ,הוא עמדה של כוח.

ואין לזה בהכרח קשר לתוכן. אני זוכר את התגלית המפעימה שלי בגיל ההתבגרות בה גיליתי

שככל שאני צועק את עצמי בקול רם יותר-אחרים משתתקים ומסתכלים עלי בהתפעלות.

ועוד גיליתי שזה לא משנה מה אני צועק, אי אפשר לבטא עמדה מורכבת בצעקות, אבל אפשר לזלזל בקלות 

באחרים ובעיקר באחרות וזה עובד נפלא. השנים עברו ואני מגלה שאותה חוקיות עברה אבולוציה ושדירוג-

וחוף הים שבו ישבנו והסתכלנו על בנות ותרגלנו גבריות בנהימות, הפך להיות הרשתות החברתיות

והפוליטיקה והמציאות. וגם נשים יודעות להשמיע קול בנהימות. 

וכולם רוצים להיות זאבים וזאבות ואין מקום לכבשים או איילות.

"הדיבור מאפשר לנו להציג ולבטא את עצמנו, לתפוס מקום ולהפגין בולטות ודומיננטיות, ומציב אותנו בעמדה של כוח ביחס למקשיב. במחקר העוסק בקשר שבין כוח ומרחק חברתי נמצא כי בעלי הכוח נוטים להתעניין פחות במצבם, ברגשותיהם ובמחשבותיהם של אחרים. על כן אין זה מפתיע שבהשוואה לחסרי כוח, בעלי כוח מפגינים פחות אמפתיה ומדייקים פחות בזיהוי מצבים רגשיים של אחרים. מחקרים מלמדים שהקשבה נתפסת כעמדה נחותה יותר מזו של דיבור. הקשבה מציבה את האדם בעמדה של למידה מן האחר. על כן, הימצאות בעמדת המקשיב, השואל או הלומד מבליעה בתוכה את ההודאה שאין למקשיב את כל התשובות. הימצאות בעמדה זו עשויה להיתפס כחולשה, במיוחד בקרב אלו המחזיקים בעמדת כוח. נדמה שהקשבה הרואית פחות מדיבור ומזמנת מפגש שוויוני יותר ומושך פחות".-ד"ר דותן קסטרו -פסיכותרפיסט

יש קשר בן הקשבה להתמסרות -בהקשבה אתה מפנה את החלל בתוכך לאדם אחר-מנסה להבין דברים מנקודת מבטו, להיות הוא במובן מסוים, אבל להיות הוא-אתה. להבין אותו דרך המפגש שלו 

עם חווית החיים שלך, ואם לא תמצא בתוכך חוויה פנימית המאפשרת הזדהות אתו-לא באמת תוכל להקשיב לו.

הוראה כפי שאני מאמין בה-הוראה בתחום האמנות בפרט. נוצרת משילוב של הקשבה והבעה -דיאלוג.

הוראת אמנות אינה יכולה להיות טכנית גרידה אלא צריכה להעביר תקשורת רגשית רחבה ככל האפשר

בן הצדדים. כדי לעשות זאת יש ליצור חלל בטוח-חלל שבו ניתן מקום לביטוי גם של חלקים קשים, קיצוניים-בלתי מקובלים,

 מביישים. הקשבה נעשית תמיד במעבר של הממברנה הפנימית של המקשיב. דרך הבטן שלו, האוזן הפנימית. 

גם זו תופעה פרדוקסלית- מצד אחד הרצון להקשיב עוסק בחוץ, אנחנו רוצים להקשיב כפי שביון ציין

"למחוק את הזיכרון, את ההבנה ואת התשוקה" אולם אנו מבינים רק דרך עצמנו-רק במפגש בן עצמנו לאחר.

לפיכך המרחב הפנימי של המקשיב , עולמו הרגשי- רלוונטי למה שישמע. אני אוהב את המושג של אוגדן

"השלישי האנליטי"-ואני מפקיע אותו מתחום הטיפול אל הסדנה לאמנות. בכל אינטראקציה של עבודת אמנות

נוצר גוף שלישי שהוא צירוף של האנשים שעוסקים בעבודה. של שתי נקודות המבט-של שני העולמות.

מושג אחר של ביון שאוגדן עושה בו שימוש נרחב הוא ה "Reverie"-אותה הקשבה 

מרחפת גם לאסוציאציות ולתחושות שלכאורה לא קשורות.

הקשבה כמו גם יצירתיות קשורות לא פעם להמתנה ולציפייה

.אתה ממתין לחכות מה יתגלה, אתה מקשיב ומחכה. היכולת לשהות באי ידיעה

היא מרכיב חשוב.

יאיר אסקפה-חוג פיסול בחימר

"פסיכותרפיה איננה רדיו, אנחנו לא מוכרחים למלא את האוויר בקולות, לפעמים כשמשתרר שקט-דברים מפתיעים קורים"

מרי פיפר-"מכתב לפסיכותרפיסט מתחיל"

חוג קרמיקה-אורית דוזי

פיסול בבד-ירונה קדר. סיבים והקשחה באפוקסי-במסגרת סדנת אפוקסי.