ציור מודל מנקודת מבטו של המודל

הדרך בה אנו נבראים ונבנים או נפגמים ונהרסים על ידי מבטו של האחר עומדת במרכז הפילוסופיה והפסיכולוגיה במאתיים שנה האחרונות.  "מה שמציין את קיומי כאדם הוא יכולתי להיראות על-ידי האחר: "בכל רגע האחר מביט בי". אומר סארטר ומתייחס בעיקר להיבטים השלילים של המבט. המבט ככלי לענישה חברתית ולשליטה. הניסיון להילחם במבטו של האחר וליצור מבט פנימי  הוא מרכז מאבקו היצירתי של האדם לחופש ולקיום אוטנטי על פי סארטר .  במובנים רבים אנו עומדים בתחילתו של ניסוי חברתי חסר תקדים שמרכזו הדמות הציבורית שלנו והדרך שבה היא משפיעה עלינו  הנערכת על ידי הרשתות החברתיות.

  אני פחות מעוניין הפעם לגעת בהיבטים אלו של מבטו של האחר, אלא לעסוק בדרך  הדרך שבה מודל נברא עבור עצמו, דרך מבטו של האמן.(במקום אחר ארצה לדון שבדרך שבה האמנות ואמנים מנסים להשתמש במבט של האחר כדי לברוא את עצמם, להמציא את עצמם.) מה שיש לו פוטנציאל להרוס , יש לו בהכרח פוטנציאל דומה לבניה. הרס ובנייה  הם מרכיבים משלימים של היצירתיות. 

אנטוניו בואינו 1952

 שני ספרים שקראתי לאחרונה מעמידים את התהליך שעובר המודל לציור (ולצילום) במרכזם. הראשון, ובמובן מסוים התמים שבניהם- הוא "חשיפה" של ג'אן פיליפ בלונדל.  במרכזו מורה בגיל העמידה , המרגיש מת חי, מאובן  מחיים שהיו, שהוחמצו על פי תחושתו. פגישתו עם תלמידו לשעבר שהפך לצייר מפורסם ומבקש לצייר אותו-מחייה אותו. תהליך הציור הופך לתהליך של לידה מחדש של המורה.

"כמובן לפני שתלך, אני רוצה להדגיש כמה נקודות, כדי שתוכל להחליט על סמך ידיעה. הפעם לא אעבוד על בסיס צילומים. מתחשק לי לחזור למין...איך לומר...קלאסיציזם. לתקופות  של שלווה. של ריכוז, לאור טבעי. לשמן. אני אפילו חושב ליצור כמה פיגמנטים. בעיקר חום. הציורים יהיו בפורמט 92X60. לא מאוד גדול. גם לא מאוד צר. נתמקם בסטודיו. אני רוצה מרחב. אתה תשב על אחד הכיסאות בסלון ותלבש את הסוודר שלבשת בערב ההוא. אפור. פחם. אתה מבין?

עדיין לא הסכמתי.

הוא לא ממש מקשיב לי. הוא נאנח. הכתפיים שלו שוקעות. הוא אומר שזה יהיה כרוך כמובן בשעות של ישיבה מול צייר. שעות ארוכות, מתישות. אי אפשר לדמיין את כאבי השרירים שתוקפים אותך כשנכפות עליך שלוש או ארבע שעות של חוסר תנועה. ואולי אין לי בכלל זמן להקדיש לו, אבל זה יהיה חבל לא? כי תהיה לנו הזדמנות  לשוחח, להכיר זה את זה. הוא מוסיף שהוא לא זקוק לשתיקות ממושכות. מה שהוא מחפש בראש ובראשונה זה טבעיות. היכרות. ומהות. המהות של האדם האחר. כן המהות של האדם האחר. הוא נד בראשו מספר פעמים. אני חושב על פינוקיו ובית המלאכה של סבא ג'פטו. אני נוטל את המעיל, מבטיח שישמע ממני בקרוב. כשמבטנו מצטלבים, אני נרתע הפעם. האגם נבלע בתוך סדק עצום. נשארו רק עקבות המים, דלילים ואבודים.

אני עומד כמה דקות כמשותק לפני הכניסה לבניין. סערת רגשות כזאת לא התחוללה בי כבר שנים. מאז שנולדו בנותיי, אני חושב. אולי אפילו קודם. אני פוסע על המדרכה. קשה לי לחזור לשגרה. עם זאת לא נראה שלי שזה יהיה דבר רע.. בתוכי בבית החזה שלי הולם תוף  שבקושי ידעתי על קיומו. תחושה שאני צועד במשעול צר על צלע הר. ובאופן מוזר, אני לא מפחד.

אני יודע שאגיד כן."

יש בתהליך הציור או הצילום של אדם אחר, משהו מאותו תהליך מאגי של לכידת הנפש שלו. חשיפת הנפש שלו. כניסה אל תוך הפרטיות והאינטימיות שלו. לא פלא שבתרבויות מסוימות חל איסור על צילום של אדם אחר, שהוא כעין מקבילה ליצירת בובת וודו של אותו אדם. בובה היכולה להביא את מי שיצר אותה לשליטה בנפשו של המודל.

"...העניין הוא ללכוד את הנפש, לא? אלא ש"ללכוד" הוא פועל אלים, ואילו הוא פועל בנועם. והנפש, מה אנחנו יודעים על הנפש? הרי לך מושג שמתמוסס ברגע שאתה מנסה להגדיר אותו. אין לזה מילים, אתה מבין, אבל הדוגמאות קיימות בשפע. נערה עם עגיל פנינה. הדיוקנאות העצמיים של ואן גוך. הציורים של גיינסבורו. מר וגברת קלארק ופרסי הנורא של דייויד הוקני."

"למה נורא?"

התבוננתי בציור הזה שעות. אתה רואה בני זוג שכבר לא אוהבים זה את זה, שמסתכלים על הצייר ומעבר לו, על הצופים העתידיים. הם רק בשלב הראשוני של השנאה שלהם. הם מקווים שיצליחו לשרוד אותה בראש מורם. זה מטלטל." ("חשיפה"). 

הספר השני  הוא מורכב יותר ואופטימי פחות. מאו 2 של דון דלילו. גיבורו הוא סופר הכלוא בתוך דמותו-בן ערובה של דמותו. הניסיון לברוח בדרכים שונות מן הדמוי המוקרן עליו וכישלון והצלחת הבריחה המעורבבים יחד עומדים במרכז הספר. אך גם כאן השחרור הראשוני, הטריגר ומניע העלילה- מתרחש כשצלמת מקבלת רשות לצלם אותו. המפגש באחר דרך הפיכתו למודל, היא הדלת דרכה פוסע הגיבור החוצה מעצמו.

"הם הסתכלו בגיליונות כל אחד בתורו. מאחר שהתמונות הופיעו בסדר שבו הן צולמו, הם יכלו לראות איך בריטה קבעה מקצבים ונושאים, כשהיא לוכדת איתות מסוים, עוקבת אחרי איזה עניין קטן בפניו של ביל ומשתדלת להגדילו או להסבירו, להפכו לאמיתי, להפכו לביל עצמו. התמונות של ביל היו הצצות על דרך חשיבתה של בריטה, אנטומיה בזעיר אנפין של המוח והעין. סקוט חשב שהיא רצתה להעביר משהו לא מתוכנן ואקראי, ביל כאיש שיחה חופשי. הוא העביר את מכשיר ההגדלה מתמונה לתמונה וראה צלמת שניסתה לגאול את נושאה מכל המסתורין שריחף מעל החיים שבחר לעצמו. היא רצתה לצלם תמונת שימחקו את בידודו, יבטלו אותו כאילו לא התקיים מעולם ויעצבו את האיש מחדש ויעניקו לו פרצוף שאותו הכרנו כל חיינו."

דון דלילו נמנע מסיום אופטימי של התהליך- החופש הוא החופש ללכת לאיבוד. בתוך כל חופש מחכה מלכודת חדשה מתוחכמת יותר. ועם זאת זהו החופש בו בוחר הגיבור-זה השחרור לו הוא כמהה.  השחרור מהוודאות מהשליטה שלו בחייו, השחרור של השליטה של חייו במובן ההיסטורי, בו.

המבוך-עבודה בסדנת אפוקסי-של יהודה אטלס. אפוקסי מאפשר ליצור מרקמים בדרך מקרית, הליכה לאיבוד כדרך החוצה מעצמך.

"גם אילו יכולתי להבין את הצורך בסמכות מוחלטת, העבודה שלי תרחיק אותי מזה, ניסיון התודעה שלי עצמי מספר לי איך אוטוקרטיה נכשלת, איך שליטה מוחלטת הורסת את הרוח, איך הדמויות שלי דוחות את המאמצים לשלוט בהן לגמרי, איך אני נזקק למחלוקת פנימית, לטיעון עצמי, איך העולם מועך אותי ברגע שהוא שלי."

 דלילו מדבר על האפשרות ועל חוסר האפשרות של מפגש. שלך בעצמך ושלך באחר. על האבדן כדרך היחידה לנגיעה.

"והוא היה קרוב לנקודה שבה רצה לסלק דברים שכבר לא היו חשובים, דברים שעדין היו חשובים, כל הפרזה וכל כורח, ולמה לא להתחיל במילים."

'מר וגברת קלארק ופרסי'-1968-דיויד הוקני

באיזו מידה אחראי המודל לציור שלו? באיזו מידה המודל יוצר את הציור?  נדמה לי שהתשובה קשורה במושג ה"התמסרות"- באקטיביות  שבפסיביות. אני חושב על הדרך שבה אנחנו מלוטפים או מקבלים עיסוי. לכאורה זה אקט פסיבי שאנו סבילים בו- אך כדי להיות מלוטף- עליך להושיט את עצמך אל הליטוף מבפנים- להיות נוכח בעור. יש כמה סוגים של סבילות. ואחת מהן היא הסבילות הנוכחת, האקטיבית כמו למשל בהקשבה אמתית. 

המקשיב משנה את המציאות של המדבר-האקטיבי-ואולי מעניק למדבר את השינוי העמוק ביותר שניתן להעלות על הדעת, את הקבלה וההבנה שלו עצמו. זה הסוד שמכיר הצייר-למודל יש חשיבות עצומה.

כדי שתהליך הציור יהיה אמנם כזה שמשנה את המודל, הצייר צריך להיפתח איליו-להכניס אותו אל תוכו, להיות מוכן להישנות הוא עצמו עקב המפגש. להפוך למארח , לתרגל הכנסת אורחים במובנה העמוק. 

"יש במקום הזה תחושה של בית הלילה, יש שלמות לא? תחושה של הרחבה והשלמה. וכולנו יודעים למה.  לחיי אורחים ומשמעותם לציוויליזציה."

הוא שתה והשתעל.

הוא אמר, "מעניין איך המילים 'אורח' ו'מארח' משלבות. מוצא המילים מעניין. מתמזגות מתערבבות, גומלות זו לזו. כמו ההתקבצויות האנושיות המסומנות על ידי המילים. אורחים מביאים רעיונות מבחוץ." (דון דלילו- מאו 2)

  לא פעם הצייר מתאהב במודל שלו או אולי להפך- ההתאהבות גורמת לצייר לרצות לצייר את האדם המיוחד הזה-לתפוס אותו במלוא היקפו-לאחוז בו בדרך מאגית  כלשהיא, להפוך אותו לשלי. 

ג'ון מינטון -1953

לוסיאן פרויד 1986.

טקהירו הרה-Takahiro Hara