חוגי וקורסי אמנות למבוגרים בתל אביב

מדוע את/ה לא מבוגר/ת מידי  להתחיל ללמוד אמנות ולעסוק באמנות? 

הרעיון שיצירתיות פוחתת עם הזמן הוא סוג של מיתוס תרבותי בעייתי שהגיע הזמן להפסיק לשמר. מחקרים מראים אומנם שלעיתים אופיה של היצירתיות משתנה-אך לאו דווקא היקפה.

אנחנו חיים בתרבות המקדשת את הנעורים, גם זו סוג של הפרעת אכילה, או דימוי גוף ונפש מעוות. כולם משלמים על כך מחיר-גם אנשים צעירים. מצד אחד הארבעים החדש, הוא שישים. לכאורה גיל הפוטנטיות מתארך. מאידך אנשים בני עשרים וחמש כבר מתחילים להרגיש את עצמם מבוגרים, ואצים לתקן את עקבות הגיל בפניהם. יש תחושה שגיל ההוכחה היצירתית הולך ויורד, זמרות וזמרים מתחילים כשהם בני 16 ,  יזמים עושים את המיליון הראשון לפני גיל עשרים. הכול מואץ, תחושת ההחמצה התמידית הFOMO הופכת למושג מרכזי ורודפת את כולם. מי שאינו בריצה מטורפת להוכיח את עצמו אתמול, מרגיש  שהמחר ייזרק לפח האשפה של ההיסטוריה. דווקא לכן לעיסוק היצירתי באמנות בגיל מאוחר יש יתרונות. דווקא לכן המרד האמתי בתרבות  הריצה אחרי הזנב יכול להיעשות בידי אנשים מבוגרים יותר, להם יש את הזמן והיכולת להתבוננות והעמקה, הם יכולים להיות משוחררים יותר מאופנות. מיתוסים ותפיסות חברתיות הם דבר מעוות מעצם טיבם, לא, הגיל לא בהכרח עושה אותך חכם יותר. מצד שני ניסיון החיים יכול לתת איכות יצירתית אחרת ועמוקה יותר לעשיה.

נשים טובות בזה, דומה שנשים יותר מגברים פורחות מאוחר, ולא רק פורחות מאוחר, נשארות פוריות אומנותית לאורך שנים רבות. אולי יש כאן תערובת של סיבות ביולוגיות וחברתיות שאפשר לדון בהן. ויש לזה קשר בלי ספק לתפיסה העצמית שלהן כפי שהיא מופנמת מבחוץ.

הדוגמה הראשונה שאני חושב עליה היא כמובן לואיז בורז'ואה, האמנית שבעיני היא חשובה לא פחות מפיקאסו. היא מתחילה להציג בגיל 39, אבל המיטב שלה, העומק- והעבודות החשובות- נעשה החל משנות השישים שלה ולתוך שנות התשעים של חייה!

דוגמה טובה אחרת היא ביאטריס ווד- מי שהיוותה את ההשראה לדמותה של רוז בטיטניק שביים ג'ימס קאמרון. ווד היא מודל לאישה שחייה על פי תנאיה שלה. מי שנחשבת ל"המאמא של הדאדא"  וידועה בקשר שלה עם מרסל דושן ואנרי-פייר רושה-איתם ייסדה את מגזין ה"איש העיוור" בניו יורק ב1917.  עיקר עבודת האמנות שלה היא כדרות, קרמיקה ופיסול בחימר. ווד נכנסת לתחום ומתחילה ללמוד קרמיקה וכדרות אחרי גיל 40!, הסגנון שלה נאיבי והשפעת אמנות הפולק האמריקאית ניכרת בו. בגיל 90 היא הופכת לסופרת ומפרסמת את הביוגרפיה שלה "אני בהלם מעצמי" (I Shock Myself). היא נשארת אמנית פעילה עד למותה בגיל 105. 

"כשהכלי העשוי חימר שהוא הלב שלי נשבר...הצחוק נפל ממנו"

חברה של ביאטריס -פייר רושה-מפרסם את ספרו הראשון-"ג'ול וג'ים"-בגיל 74.  ספר שהתפרסם כשטריפו הפך אותו לסרט בכיכובה  של אן מורו. רושה יליד 1898 פריס, מפרסם שני ספרים בחייו, ושניהם מצליחים. שניהם אוטוביוגרפיים, ושניהם הפכו לסרטים בידי פרנסואה טריפו.  הראשון כאמור בגיל 74, והשני כשהיה בן 78-Les deux anglaises et le continent-0 (שתי נערות אנגליות). למרות שהספרים נכתבו על ידי אדם בגיל מבוגר-שניהם מלאי אנרגיה, אפילו פרועים, חוגגים את החיים ונותנים במה לסוג של מרד בקונבנציות החברתיות והספרותיות של זמנם (גם של זמננו).שני הספרים מסתכלים בהתבגרות מנקודת מבט מאוחרת. נדמה לי שעבור רושה הגיל התקדם היה גורם משחרר שאפשר לו -לא להתחשב במה חושבים עליו, או כפי שקלינט איסטווד כבר טען (יוצר מבוגר אחר שאני מחבב) -"מה הם כבר יוכלו לעשות לי?".

ג'ורג'יה אוקיף מציירת את נופי ניו מקסיקו בשנותיה המאוחרות-ציורים אלו נחשבים לשיא היצירתי שלה. אנה מרי רוברטסון מוזס-(סבתא מוזס) מתחילה לצייר בגיל 78 ומפתחת קריירה אמתית. ב2006 ציור שלה בשם Sugaring Off נמכר ב1.2 מיליון דולר.