סקירה זו של המורכבות בה ניתן לראות את ציורי העיניים של מודליאני מוצגת במסגרת חוגי ציור נס ציונה, קורסי ציור באר יעקב, חוגי פיסול נס ציונה וקורסי ציור מזכרת בתיה.  אינני יכול לא להתייחס במסגרת זו גם לפן אחר בעבודתי כפסיכותרפיסט ופסיכולוג (רחובות, ראשון לציון, נס ציונה), אשר יושב שעות רבות מול בני אדם אחרים, ומחפש מגע לא פעם- דרך מפגש עיניים איתם. התפיסה שלי את הנפש כמו גם את את היצירתיות-בנויה על מתח בן סתירות. וזו גם הדרך בה ניסיתי להציג את הנושא.

העיניים של מודליאני -"עיניים סגורות לרווחה"

האופן שבו העיניים מצויירות ביצירתו של הצייר האיטלקי חושפות  בצורה אינטימית את את היחסים שלו למציאות, לנושא הציור ולעצמו, ואת המורכבות הרגשית והרבדים העמוקים שלו כאדם וכאמן.

יצירתו האמנותית של אמדיאו מודליאני, שנולד למשפחה יהודית ספרדית בליבורנו, איטליה, מאופיינת בפורטרטים המוארכים והא-סימטריים, השנויים במחלוקת שלו, החדורים במודרניות. עיקר עבודתו האמנותית נעשתה בפריז אליה עבר ב-1906. שם פגש דמויות מפתח רבות כמו פבלו פיקאסו.

מודליאני הידוע בעיקר  כצייר, היה גם פסל, ( אחת ההשפעות הגדולות עליו הייתה של קונסטנטין ברנקוזי שהיה ידידו. ובהתערבותו הציג שמונה ראשי אבן מפוסלים בסלון ד'אוטומן. הצורות המוארכות והמינימליסטיות משקפות  את השראה הישירה  מהפיסול האפריקאי. מודליאני נאלץ למרבה הצער לנטוש את הפיסול מכיוון שהאבק השפיע לרעה  על בריאותו עוד יותר.)

התפתחותו האמנותית נקטעה באופן טרגי בשל מותו המוקדם בגיל שלושים וחמש משחפת, בעקבות מותו התאבדה אשתו. הישגו האמנותי הייחודי, לעומת זאת, בולט בכול תיאור של ההיסטוריה של האמנות המודרנית,  ובא לביטוי גם במחירים בו נמכרות עבודותיו כיום. 

מודליאני היה חובב שירה ידוע, לעתים קרובות תארה אותו אשתו  מדקלם את דנטה בעל פה, ויצירות האמנות שלו שואבות אלמנטים רבים מהשירה. הציטוט המפורסם המיוחס לו מתוך התופת של דנטה  והמשמש לא פעם כתיאור ומוטו לעבודתו הוא: "כשאדע את נפשך, אצייר את עיניך"

הוא החל לצייר את הדיוקנאות "ריקות העיניים"  יחסית מאוחר בחייו (1908). יש לציין שגם  בהיעדר ב"חלונות לנפש" בציוריו- אופיו של מושא הדיוקן משתקף  בצורה עדינה באמצעות  מחוות והגזמות של יחסים גופניים בציור. הפנים המאורכים של הדמויות. הטיות הראש הפשוטות מצליחות להעביר איכות אנושית רגישה ואפילו עצב וגעגוע. עם זאת זהו תיאור סכמתי של אנושיות, מין מנגה אמנותית, בדומה לג'קומטי-מודלאני מעביר אילינו -דמות "כל אדם" מעין איכות ארכיטיפית כוללת.

"עיני חדר השינה המעורפלות" כפי שהן כונו באותה תקופה,, המדגישות  את אופיו החבוי והמסתתר והמתעתע של האדם, לא התקבלו באותה עת בקלות. מטרתו האמנותית המוצהרת של מודליאני הייתה לפשט את המהות הבסיסית של אופיו של אדם, תוך הצגה ישירה של מזגו או אישיותו מבלי להסתכן בקלישאות אומנותיות, ומוסכמות ציוריות. הדרך בה בחר לעשות זאת הייתה של נסיגה אל הפשטה. נסיגה מייצוג מציאותי של דמויות וארצה לטעון שגם נסיגה אל מצב נפשי קדום. נסיגה מהמציאות ומיחסים אל קיום סמי אוטיסטי, מופנם וסגור. ( לא רק הוא, באותה תקופה ובתקופות רבות אחרות-האמנות בחרה  בהתפתחות אומנותית דרך רגרסיה אל צורות ביטוי פרימיטיביות יותר ,הקוביזם בחר לוותר על העומק הציורי, הציור המופשט בוחר לוותר על האובייקט, דלות החומר נסוגה מהמסומן וכך הלאה. הנסיגה תמיד היא נסיגה מתוך המציאותי אל איכות רגשית ארכיטיפית יותר וקדומה יותר, ולרוב מרוכזת יותר מבחינה רגשית).

העיניים הן מראה (של המתבונן) וחלון לנפש. אנו מחפשים את העיניים בכל אינטראקציה אנושית. החוויה הבן אישית של המבט נמצאת בליבה של הפילוסופיה והפסיכולוגיה . אם לציין מעט מהאזכורים המודרניים הבולטים-

סרטר: "מה שמציין את קיומי כאדם הוא יכולתי להיראות על-ידי האחר: "בכל רגע האחר מביט בי" (שם: 42). העובדה שהסובייקט נראה על-ידי האחר הופכת אותו אם-כן לקיים (Gay, 1988)..

לאקאן-"המבט הוא על כן התגלמות התשוקה אל האחר-(גולן, 1993).

אנחנו מתקיימים דרך המבט ומקיימים את העולם ואת האחרים דרכו. אולם המבט מתואר גם ככלי נשק היכול להרוג או לתעתע. החוזה הרואה את האמת והעתיד במיתולוגיות שונות - עיוור. הראיה עלולה להיות רמיה אשליה-כפי שמדגימים לנו מופעי קסמים. 

התחושה שלי מול דיוקנאותיו של מודליאני היא חווית הנסיגה מהמבט. נסיגה של הצייר ממנה, ושל הדמות המצוירת. הדמויות שלו מתחמקות מלהביט וליצור קשר עיין, ועל ידי כך מתחמקות מלהתקיים. המבט מגלם במידה רבה אצל מודליאני אמון ואינטימיות , כאלו שיצר רק עם אנשים מעטים בחייו.

מודליאני כמעט ולא צייר את הפרטים של עיני הדיוקנאות שלו, למעט כאשר היה לו מערכת יחסים קרובה ואישית איתם -.

בעת שצייר את העיניים, הוא רק לעתים רחוקות היה מצייר את האישונים. בחירה סגנונית זו נבעה כפי שארצה לטעון מאותו מבנה נפשי . חוקרים ניסו שוב ושוב למצוא דפוס בדרכו של מודליאני לתיאור העיניים. רק לעתים נדירות שתי העיניים מצוירות באישונים מפורטים, והמכנה המשותף היחיד לציורים שבהם הם נמצאים, הוא זה של אינטימיות עם המצויר. לפעמים שתי העיניים ריקות וחסרות אישונים, לפעמים רק עין אחת מכילה אישון, פה ושם שתי העיניים ריקות, ולפעמים הן צבועות בגוון מונוכרומטי - הן יכולות להיראות שחורות כפחם, להזכיר את צבע הלילה. שמיים, או מאופייניות בירוק כחול או כחול ירקרק. לעתים קרובות הן בצבע זהה לאלמנט אחר של הדיוקן, כמו הרקע של היושב, כאילו סיפרו שהאמן אינו מצליח  לראות את האדם האחר נפשית:  לא יכול היה לתפוס את אישיותו ולראות את נשמתו, רואה רק את מה שנמצא מאחוריהם. מערכת היחסים בין צייר לנושא הופכת לנושא הרווח ביצירתו של מודליאני, ומכאן שבמקרים בהם לא צייר את העיניים נוכל לגלות ניתוק ברור.

איש עם כובע, חוזה פצקו,-1915-בריכות עיניים שחורות ללא אישונים. דמות בלתי ניתנת לפענוח  פסיכולוגית.

כמובן היו גורמים נוספים שהשפיעו על הציור, כמו טכניקות ציור שונות, אולם מידת האינטימיות עם היושב, זהות  הדוגמנית והמצב הרגשי בו היה מודליאני עצמו, אשר כולם השפיעו על יצירת קשר הדוק או הרחקה- היוו גורם דומיננטי. מחקרים בתולדות האמנות מציינים שהוא שינה את הדרך שבה הוא ניגש לציור העיניים עם הזמן. רוב יצירותיו שנעשו לפני 1906 הציגו עקבות של קלסיציזם עם מאפיינים מרומזים בדרך כלל. רק לאחר שעבר לפריז ב-1906, הוא החל להיפרד מהייצוג הרגיל, ועיניים שחורות ומטושטשות הופיעו בהדרגה. לאחר 1908, עיניים שחורות, ומכאן ריקניות, שולטות יותר ויותר בפורטרטים שלו. לאחר שפגש את אשתו ז'אן, החל מודליאני לגלות נטייה חדשה: הארכת תכונות מסוימות, כמו הצוואר או הגוף. וכשצייר אותה, הוא צייר את עיניה.

ג'אן עם כובע ומחרוזת-פוסטר הציור הידוע-הווה חלק מלימוד טכניקת ציפוי אפוקסי ושימוש באפוקסי על גבי צילומים-במסגרת סדנה לאפוקסי שהתקיימה בנובמבר 2021.

 בציור מ-Jeanne Hébuterne with Hat and Necklace, 1917, היא עונדת שרשרת מפוארת, מבטה עז ומגנטי, מושך את תשומת ליבו של הצופה . התכלת של העיניים מדגישה אותן בצורה מדהימה ועומדת בניגוד מוחלט לרקע הכהה יותר. היא מופיעה כסמל  לאישה מודרנית - רהוטה, אלגנטית ומנומסת. ז'אן הפכה לנושא של רבים מדיוקנאותיו של מודליאני, אך מעולם לא לציורי העירום שלו,(מה שהאציל את דמותה. אבל גם מעיד על הפיצול שבן הארוטי לרגשי) 

אותו זמן נראה היה שהוא פיתח את אותה  יכולת אמפתית היכולת ליצור קשר רגשי, גם כלפי חברים או מודלים מרקע עני או שונה. בציור אישה צוענייה עם תינוק, (1919). הוא מטשטש את עיניה של האישה, אבל הוא מצייר את אישוניה. עיניה אניגמטיות ומעורפלות ועם זאת מביטות בך ומביעות רגש עדין.  היא נראית נינוחה ורגועה. מודיליאני הזדהה עם מיעוטים, ועם אנשים בשולי החברה . בן אם תפס אותם כמשוחררים מדוגמות חברתיות ובן אם ראה משהו מעצמו בהם-אלו היו הזרים היחידים עם העיניים המדברות בציוריו.

ניתן לראות בציוריו חרדה מפני אינטימיות פולשנית המבוטאת במבט אולם גם ניתן לראות בהם רגישות ואינטליגנציה רגשית המספרת על האיכות והקושי הקיימים בקשר אמתי.  ניתן לראות את  מודליאני כמי שכיבד בעדינות אנשים בציוריו. נמנע מלפלוש. יש חוכמה רגשית עמוקה בתפיסה של האחר ושל עצמך כלא ידוע -כמתחמק מהגדרה. כשאדע את נשמתך, אצייר את עיניך, מציין שוויון וכבוד - לא אשפוט אותך, אלא אם כן אני באמת יודע מי אתה, אלא אם כן אני באמת יודע את נשמתך, אם אתה חושף אותה בפניי.

ג'אן קוקטו-דיוקן שעשה מודליאני לחברו, אפיון הדמות מורכב אולם העיניים נשארות מסתוריות . קקוטו מוצג כמין פרסונה נרקיסיסטית, דנדי של תחילת המאה העשרים, בלתי ניתן לפענוח פסיכולוגית.