10 היצורים השדים והמפלצות המפחידות ביותר בתולדות האמנות (רשימה אגוצנטרית)

לאורך מאות השנים, מפלצות ויצורים מרושעים אכלסו אינספור יצירות אמנות. חלק מזה הגיע מהצורך לבטא פחדים אנושיים, אבל זו הייתה  גם דרך לתאר את  הנפש ובמיוחד את הרוע האנושי שהושלך החוצה על אותם שדים איומים. יתרה מכך, מפלצות ויצורים מוזרים הציעו לאמנים את ההזדמנות לתת לדמיון שלהם להשתולל. במשך מאות שנים, האמנות ביטאה את עצמה  מוגבלת בכללים קבועים ודפוסי עיצוב שהציעו מעט מאוד אפשרויות חריגה ובעיקר תיארו סצנות דתיות או מיתולוגיות. ציור או פיסול נופים עמוסים במפלצות מסויטות, אפשרו לאמנים  לחקור טריטוריות חדשות ולבטא את  היצירתיות שלהם בכיוונים שחמקו מצנזורה חברתית ותרבותית.

דף זה המשכה של ההרצאה: מה המפלצות מלמדות אותנו.

1. סצנה מתוך הפסיון של ישו, מאת ג'ובאני קנבסיו, המאה ה-15.

הסצנה המפחידה הזו, המלאה במפלצות, יצורי אופל ובני אדם מעונים, היא חלק מהציורים המצוירים על קירות הקפלה של גבירתנו של המזרקות (Our Lady of the Fountains) בלה בריג, דרום מערב צרפת, ליד הגבול האיטלקי. בין 1490 ל-1492, הכומר והצייר האיטלקי ג'ובאני קנבסיו צייר את הסצנות הדתיות הגרנדיוזיות הללו המשתרעות על הקירות הפנימיים של הקפלה הפשוטה יחסית הזו.

חוגי ציור: הדרך בה אנו מציירים את המפלצות שלנו "אם אפטר מהשדים שלי, אאבד את המלאכים שלי."- טנסי וויליאמס, פסיכולוג תל אביב על הצורך שלנו בשדים ומפלצות.

מלבד אירועים אחרים מתוך הפסיון של ישו, קנבסיו צייר את ה"לוויתן", דרקון בולע את הארורים ביום הדין. בתקופה שבה רעב, מגפות ומלחמות הרגו מיליונים באופן בלתי צפוי והגבול בין המוות לחיים נראה אקראי. המוות שכן בכל מקום, בחוץ ובפנים, והפחד כמו תמיד גם מרחיק אותנו וגם מקסים אותנו. באותה תקופה, ולא מעט בעידודה של הכנסייה שניצלה את הפחד למטרותיה, אמנים יצרו ייצוגים מרשימים של תופת משתוללת או סצנות ריקוד משותפות של שלדים ובני אדם, המבטאים את הייסורים והפחדים של האנשים.

2. הגורגוניאון האטרוסקי, המאה ה-5 לפני הספירה.

הגורגוניאון הוא השם שניתן לייצוג ראשה של הגורגונה., המצוי לעתים קרובות בארכיטקטורה היוונית והרומית העתיקה, על גבי מגנים, מטבעות, כלי קרמיקה או סוגים אחרים של חפצים. במיתולוגיה היוונית, הגורגונות היו שלוש אחיות, אוריאלה, סטנו, והמפחידה מכולן, מדוזה. כשהן מצויידות בכנפיים, טפרים, שיניים חדות וראש מכוסה נחשים, יכלו הגורגונות להפוך לאבן  את אויבן  במבט אחד.

חוגי פיסול-הדרך בה אנו מעצבים מפלצות. "כל שדי הגיהנום שלטו בעבר כאלים בתרבויות קודמות. אולי זה לא הוגן, אבל אל של אדם אחד הוא השטן של אדם אחר. כאשר כל ציוויליזציה  הפכה למעצמה דומיננטית, בין המעשים הראשונים שלה היה להדיח ולעשות דמוניזציה לאלים שהתרבות הקודמת סגדה להם. היהודים תקפו את הבעל, אל הכנענים. הנוצרים גירשו את פאן, לוקי, אנדה, ומרס, האלוהויות של היוונים הקדמונים, הקלטים והרומאים. הבריטים האנגליקניים אסרו את האמונה ברוחות האבוריג'ינים האוסטרליות הידועות בשם מימי. השטן מתואר עם פרסות מפוצלות מכיוון שלפאן היה אותן, והוא נושא קלשון המבוסס על ההקלשון המשולש שנשא נפטון. כאשר כל אלוהות הודחה, היא נדחקה לגיהנום. עבור אותם אלים שהתרגלו במשך זמן רב כל כך לקבל הוקרה ותשומת לב אוהבת, כמובן ששינוי הסטטוס הזה גרם למצב רוח רע".- צ'אק פלאניוק, ארור. פסיכולוגים בתל אביב מדברים על שדים כאלים שנפלו מהשמיים.

פרסאוס, הגיבור המיתולוגי, הצליח לחתוך את ראשה של מדוזה על ידי הסתכלות מבעד למראה כדי להימנע ממבטה  המאבן של הגורגונה. הסוס המכונף פגסוס נולד מהדם שזורם במורד צווארה וטפטף אל האוקיינוס. זהו מיתוס רב עוצמה על כוחו של הפחד ועל הדרך להתמודד עמו באמצעות שינוי תפיסה.

בהשראת המיתוס, אמנים הציגו לעתים קרובות את ראשה של מדוזה על אלמנטים או חפצים אדריכליים. על ידי כך, הם האמינו שהם משיגים הכוח להפחיד את אויבם או להגן על עצמם  מפני כוחות רשע. שבר זה של פסל בדמותה של מדוזה נמצא בהריסות המקדש האטרוסקי של בלוודר באורבייטו, איטליה.

3. ראש מדוזה, מאת פיטר פול רובנס, 1617-18

צייר הבארוק הפלמי פיטר פול רובנס יצר דיוקן איום ואחר של מדוזה.  מציינים את יכולתו של רובינס בתיאור גווני העור האנושי . בציור  "ראש מדוזה", הוא השתמש בכישוריו כדי להפוך את הגורגונה המתה לאנושית יותר. ציור זה של הרוע הופך את המפלצת מ"זה" ל"אנחנו". זו מפלצת סובלת ורדופה -העושה רע, כיוון שלה, רע. אפקט הקיארוסקורו מוסיף לדרמטיזציה של הסצנה. פרנס סניידרס, אמן פלמי המתמחה בציור בעלי חיים, כנראה צייר את הנחשים והחרקים המקיפים את מדוזה.

קורס ציור נס ציונה, ראש מדוזה, מאת פיטר פול רובנס. "הם לא שדים, לא שטנים...גרוע יותר  מזה. הם אנשים".-אנדז'יי סאפקובסקי, פסיכולוג תל אביב-על האדם כמפלצת הגדולה ביותר.

המדוזה של רובנס הרשימה את בני דורו, והעניקה השראה לציורים אחרים של הגורגונה והרשע. הדימוי של מדוזה איבד את כוחו המגן וקיבל משמעות פסיכולוגית וסמלית יותר במקום זה. הנחשים בן אם הם מחשבות או סיוטים בציור של רובנס, בורחים מראשה המדמם עם מותה ומחפשים מקום חדש לשכון בו. הרג מדוזה לא מכריע את הפחד זה רק ימצא לו מקום חדש לקנן בו.

4. הפיתויים של אנתוני הקדוש, מאת הירונימוס בוש, 1500 בערך.

אנתוני קדוש היה נזיר נוצרי שחי כמתבודד במדבר המצרי בסוף המאה ה-3. כמו בסיפור איוב התנכי השטן נשלח לנסותו.  במהלך שנותיו במדבר, השטן עצמו והמפלצות המרושעות שלו ניסו לפתות את אנתוני  לבגוד באלוהיו.

הפיתויים של אנתוני הקדוש היו נושא דתי שנבחר על ידי  אמנים רבים כדי ואפשר להם להציג את כישרונם היצירתי. מאז ימי הביניים ועד המאה ה21, נוצרו מאות עבודות אמנות  על הנושא. הנושא הפסיכולוגי המורכב  אפשר לאמנים ליצור סצנות גיהנומיות מלאות ביצורים מסמרי שיער.

הפיתויים של אנתוני הקדוש, מאת הירונימוס בוש. "תרבות, כמו מדע, אינה הגנה מפני שדים".- ג. ק. צ'סטרטון. פסיכולוגים בתל אביב על המפלצות שיאכלסו תמיד את העולם.

הירונימוס בוש, הצייר ההולנדי הוא בלי ספק אחד המומחים הגדולים בתיאור הגיהינום, הוא צייר כ-15 סצנות הממחישות את הפיתויים של אנתוני הקדוש. בטריפטיכון זה המוצג במוזיאון הלאומי לאמנות עתיקה בליסבון, פורטוגל, עומד אנתוני הקדוש לבדו בין מפלצות זדוניות. בוש תיאר את המאבק בין הטוב לרע, כמאבק בפחד. מלחמה בשבעת החטאים הקטלניים.

5. רוח הרפאים של קוהאדה קוהייג'י, מאת קצושיקה הוקוסאי. ( Katsushika Hokusai1833 (תקופת אדו)

הדפס זה של  קצושיקה הוקוסאי היפני הוא חלק מסדרת  מאה סיפורי רוחות רפאים One Hundred Ghost Tales. בתקופת אדו (1603-1867), סיפורי רוחות הרפאים היו פופולריים מאוד. בדרך כלל, נאמר שהן יוצאות בלילה. ידוע על  משחק בשם Hyakumonogatari Kaidankai. בו בחדר מואר במאה מנורות שמן, כל משתתף סיפר לקבוצה  סיפור על מפגש על טבעי שחווה. לאחר כל סיפור, היה על המספר לכבות מנורה עד שאלו כבו כולן, והחדר הפך לאפלה שחורה. ואז, על פי האמונה  הרוחות יצאו .

רוח הרפאים של קוהאדה קוהייג'י, הדפס מאת קצושיקה הוקוסאי. "אוי ואבוי, אין אף אחד בגיהנום... כל השדים כאן!"- איימה סזייר- סערה. פסיכולוג בתל אביב על מפלצות במציאות.

הצייר והאמן  המהולל הוקוסאי אולי התכוון להפיק מאה הדפסים בנושא זה. עם זאת, רק חמישה ידועים כיום. כל אחד מהם מתאר יוקאי, סוג של רוח בפולקלור היפני.

לפי האגדה, קוהאדה קוהייג'י, שחקן מתקופת אדו, נהרג על ידי אשתו ומאהבה. בהדפס הזה, רוח הרפאים שלו חוזרת לרדוף את הזוג הנואף הרצחני. בזעם בלתי נשלט, רוח הרפאים רוצחת את אשתו ואת מאהבה לפני שזה מספיק להתאבד. גם כאן אנו רואים כיצד מפלצות משמשות לאכיפת כללים חברתיים, מוסריים ודתיים. אם לא תהיה ילד טוב, מפלצת תטרוף אותך בלילה.

6. "היא", מאת גוסטב-אדולף מוסה, 1905

הנה מפלצת שבה יכולתי להתאהב, מפלצת עם פני מלאך. במבט ראשון, האישה עם הפנים היפות נראית תמימה ואפילו מושכת למדי. עם זאת, במבט מעמיק יותר, אנו מבחינים שהיא עומדת על גבי ערימת גופות עקובות מדם.  וראשה עטור עורבים וגולגולות.

"היא", מאת גוסטב-אדולף מוסה. "אם אתה הולך לחפש מלאכים, סביר להניח שפשוט תמצא במקומם שדים עם הילות."
- ר.מ. אנגלהרדט, אנחנו מתרוממים כעשן. פסיכולוגים תל אביב על הצורך האנושי במלאכים ושדים.

הצייר והמאייר הצרפתי גוסטב-אדולף מוסה נחשב היום לצייר הסימבוליסט הצרפתי האחרון. בסוף המאה ה-19, הסמליות התפתחה לאסתטיקה דקדנטית וזו מאפיינת את האמנות של מוסה. גם הספרות הקלאסית שימשה השראה לעבודתו. הוא השתמש בדמויות קלאסיות כדי לתאר נושאים בני תקופתו, תקופת ה"בל אפוק". נשים נמצאות בכל מקום באמנותו של מוסה. הוא הציג אותם כפאם פאטל, מלאכיות ורעות בו-זמנית.

בציור זה, מוסה יוצר דימוי של  קורטיזנה. היא מייצגת את האישה האולטימטיבית, לילית המכשפת ושולטת בגברים שבאו לבקש את שירותיה. מוסה צייר בקפידה כל פרט באישה האכזרית הזו ובסביבתה. היא עונדת רק תכשיטים ומשירה מבט אל הגבר הצופה, עומדת על גבי הגופות הממוזערות של הגברים שעינתה והרגה.

כאמור המפלצת הנקבית (ראה המכשפות) שימשה לעתים קרובות להאשמת נשים בחטא המיניות והפיתוי; סירנות מכונפות מפתות גברים לאבדון בים משקפות את הפחד הפטריארכלי מהכוח הנשי. כמו מדוזה גם לפאם פאטל יש כוח הרסני על הגבריות. כוח שהמיניות היא מרכיב מרכזי בו.

7. הסיוט, מאת הנרי פוסלי, 1781

הסיוט מאת הצייר השוויצרי הנרי פוסלי יוצר איכות מטרידה בצופה. עשרות  שנים לפני תיאוריו של פרויד את הלא מודע דרך מושג החלום וההיסטריה. יוצר פוסלי דמויים של הלא מודע המשתלט על המודעות בזמן השינה. הציור מתאר שיתוק שינה, מצב שיכול לקרות לכל אחד. כאשר אדם נרדם או מתעורר, עלולה להתרחש תופעה מטרידה של שיתוק בהכרה, היא מעוררת תחושת חוסר אונים ואימה במוחו של האדם, שכן הוא אינו יכול לזוז ולא לדבר.

הסיוט, מאת הנרי פוסלי. "החיים ניתנים כעת לאדם במחיר של כאב ופחד. הנה, הוא מסונוור מזה לפעמים. כעת האדם עדייןהוא לא האיש הזה. יהיה אדם אחר, חדש, שמח וגאה, ומבחינתו לא משנים החיים, מתים. מי שמתגבר על כאב ופחד יהפוך לאלוהים בעצמו. האלוהים הזה לא יהיה יותר".-- פיודור דוסטויבסקי, שדים. פסיכולוגים תל אביב עם ההכרזה על מות האלוהים, מתו גם השדים, נותרנו עם הרוע האנושי.

פוסלי מתאר את  שיתוק שינה כמפלצות שהשתלטו על אישה חסרת אונים. שד עומד על החזה שלה בעוד ראש סוס ספקטרלי מופיע מאחורי וילון. יסוד זה מגיע מפרשנות מילולית של המונח "סיוט", -סוסת הלילה.  לפרויד אפילו היה עותק של הציור של פוסלי על קיר בתו.

8. זוג מבוגר עם רוח נשית צעירה, מאת ויליאם הופ, בערך. 1920

לצד הפופולריות הגוברת של הרוחניות והתפתחות הצילום, בסוף המאה ה-19 הופיעה צורה מוזרה של אמנות: צילום רוחות או צילום רפאים. רוחות רפאים החלו להופיע ברקע תצלומים בזמן שאנשים עשו פוזות, והפריעו להופעתם המוחלטת.

זוג מבוגר עם רוח נשית צעירה, צילום מאת ויליאם הופ. "שדים אף פעם לא מתים בשקט, ולפני שבוע הסופה הייתה שד לכל דבר, ששטף את הים הקאריבי לאחר חציית האוקיינוס הארוכה שלו מאפריקה.  דרגה חמש כשהיא עלתה לבסוף לחוף בסן חואן, לפני שהמשיכה לסנטו דומינגו ולאחר מכן לקובה ופלורידה. אבל עכשיו היא הזדקנה מאוד,  כדרכן של סופות, ואלו הן מכות המוות שלה. אז היא נאחזת בחוזקה בלילה זה, מחזיקה מעמד דרך הזעם הנואש של כל דבר שגוסס, כל דבר גוסס שפעם חשב שהוא בלתי מנוצח."- קייטלין ר. קירנן. פסיכולוג תל אביב על תופעות טבע כמפלצות.

מלחמות אלימות סימנו את המאה ה-19 בעולם המערבי. מצד אחד כמויות בלתי נתפסות של שכול ואובדן ומאידך תפיסה של הרציונליות כדרך המובילה יותר מאשר לנאורות, לפיתוח אמצעי הרס והרג. בסביבות 1850, צלמים גילו דרך ללכוד רוחות רפאים. צילומי הרוחות הראשונים נוצרו במקרה. מכיוון שצילום תמונות דרש חשיפה ארוכה, אנשים או חפצים נעים מול העדשה השאירו דמויים שקופים על לוח הצילום. מאוחר יותר, השתמשו במתכוון בחשיפה כפולה כדי להכניס "רוחות רפאים" לתצלומים.

תעשיית  צילום הרוחות פרחה במהירות. הצלם האנגלי וויליאם הופ היה ממובילי המגמה והתפרסם בזכות צילומי הרוחות בחשיפה כפולה שלו. הוא צילם תמונות על פי הזמנה של אנשים עם "הרוח" של יקיריהם המתים. צילומיו הטעו כמה וכמה  סלבריטאים בזמנו, הידוע ביניהם היה סר ארתור קונן דויל, אביו של שרלוק הולמס.

9. לוציפר, מאת פרנץ פון סטוק, 1891

 

במקור זוהה לוציפר  עם נוגה וכוכב הבוקר במיתולוגיה הרומית, לוציפר נודע כמביא האור. רק כאשר נטמע במסורת הנוצרית, הוא הפך להיות יצור מרושע.

לוציפר מאת פרנץ פון סטאק, ציור שמן על בד. "כל השדים, הם מלאכים, שמישהו בחר לא לאהוב."- C. JoyBell C. פסיכולוג תל אביב על שדים במידות של ילד קטן.

מאוחר יותר כשהפך למלאך שנפל, המורד באלוהים, לוציפר הצטרף למורדים מיתולוגיים אחרים כסיזיפוס ופרומתיאוס.  בסופו הפך לוציפר לשטן. איזכור אחר מוקדם יותר למיתוס שהתגלגל ליצירת לוציפר מצוי בספר ישעיהו, פרק י"ד, פסוק י"ב- אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם / הֵילֵל בֶּן שָׁחַר/ נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ / חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם.

הציור המסויט הרדוף והרודף  של לוציפר על ידי הצייר הגרמני פרנץ פון סטאק מגלם את מורכבות דמותו של לוציפר. עם תווי פניו הכהים ועיניו הצלולות החודרות, לוציפר מביט היישר לתוך עיניו של הצופה. אמרתו של ניטשה "אנושי אנושי מידי" עולה במוחי כשאני מביט בציור. יציבתו של לוציפר  מוזרה, דרוכה ומרוכזת, על סף פעולה, אולם היא מנוגדת לערום שלו החושף את פגיעותו ואנושיותו. קרן אור הקלה יכולה להיות  תזכורת היחידה למעמדו בעבר של לוציפר בתור מלאך. או למרד הרומנטי המתמיד של האדם בסדר האלוהי.

10. הבלדה על לנורה, או המתים נוסעים מהר, מאת הוראס ורנט, 1839.

הבלדה על לנורה או המתים נוסעים מהר מאת הוראס ורנט

בציור זה, הצייר הצרפתי הוראס ורנה מושפע ומקבל  השראה מהבלדה הגותית "לנורה", שנכתבה ב-1773 על ידי המשורר הגרמני גוטפריד אוגוסט בורגר. הבלדה של ברגר תרמה באופן משמעותי לפריחה של ספרות הערפדים שאנחנו מרגישים את השפעתה עד היום הזה.

הבלדה על לנורה או המתים נוסעים מהר מאת הוראס ורנט-ציור שמן על בד "זהו עידן של שדים ומלאכי מוסר וכל מיני פחדים עמוקים, כמו המאות הראשונות של העידן הנוצרי, זה עידן של פתרונות קיצוניים".-איריס מרדוק, המסר לפלנטה. פסיכולוג תל אביב על תקופות בהן המפלצות יוצאות לשוטט.

כתומך נלהב של נפוליאון בונפרטה, ורן היה ידוע בעיקר בזכות ציוריו הצבאיים או האוריינטליסטיים. לעומת זאת, הבלדה על לנורה מראה השפעה חזקה של הרומנטיקה. ורנט תיאר את סיפורה של לינור, אישה צעירה שמחכה נואשות לשובו של אהובה, וויליאם. חייל בצבאו של מלך פרוסיה פרידריך השני, ויליאם מעולם לא חזר לאחר תום מלחמת שבע השנים. עצובה, לינור האשימה את אלוהים בכאב  שלה והביעה את מחשבות חילול הקודש שלה בפני אמה.

 בעקבות מעשיה הפסולים, לינור מוזמנת ללוות זר שלדעתה הוא וויליאם. הזר מזמין אותה לרכיבה על סוסו, ולנור מצטרפת אליו בשמחה. ריצתו המהירה של הסוס מפחידה את לינור ותוך כדי כך שהוא עושה את דרכו לבית הקברות, הזר הופך לשלד מפחיד. המוות עצמו בא לקחת את לינור לקברה, שם היא מתאחדת עם גופת אהובה המת, וויליאם. הציור המפחיד הזה מציג סיפור מורכב על  ניצחון המוות על האהבה, או שאולי את המרדהטרגי והנואש של האהבה במוות