לוסיאן פרויד-אמן, אדם, אב

לוסיאן פרויד הוא עבורי הצייר הריאליסטי הגדול של המאה העשרים וציוריו לא מפסיקים לרתק אותי. וכמו כל אמנות גדולה, העבודות שלו יוצרות סתירה אלימה בין רבדים שונים ,בין אטימות לעומק , בין יכולת הסתכלות יוצאת דופן הבוראת את האדם מחדש בציור -לעיוורון רגשי, בין אנושיות ערומה להחפצה, בין כאב רגשי הנחשף תחת סכין מנתחים לבין קור רוח של רוצח סידרתי האוסף גופות. שני ספרים שקראתי והאחרון שבהם בשנה האחרונה, מציגים את המורכבות הקיצונית שלו כאמן ,אדם ואב, ובדרך אחרת את המורכבות הפרדוכסלית של הנרקיסיזם והקשר שלו ליצירתיות.

קורס ציור: לוסיאן פרויד-דיוקן עצמי-1993

האמן כנרקיסיסט

לוסיאן פרויד, כפי שהוצג בביוגרפיה, ארוחת בוקר עם לוסיאן מאת ג'ורדי גריג, Breakfast with Lucian- by Geordie Grieg) חי במשך 88 שנים חסר אשמה לחלוטין, וזו פתולוגיה יוצאת דופן בפני עצמה, אבל במיוחד עבור נכדו של האיש שהגדיר את האשמה כדבק המחזיק את הציוויליזציה. ב-1930, כשנכדו האהוב לוסיאן היה בן 7, פרסם זיגמונד פרויד את "תרבות בלא נחת" (Civilization and Its Discontents), שבו הגדיר את האשמה כ"ביטוי של קונפליקט האמביוולנטיות, המאבק הנצחי בין ארוס לאינסטינקטים ההרסניים או המוות":

קונפליקט זה נוצר ברגע שהאדם ניצב מול המשימה לחיות עם חבריו […] מאחר שהתרבות מצייתת לדחף ארוטי פנימי המחייב אותה לקשור את האנושות למסה מלוכדת, היא יכולה להשיג מטרה זו רק באמצעות טיפוח תחושת אשמה הולכת וגוברת".

לוסיאן פרויד, היה אדם מרוכז בעצמו באופן קיצוני- שעשה בכפייתיות רק מה שהוא רוצה, עם מי שהוא רוצה, "צייר חייב לחשוב על כל מה שהוא רואה כנמצא שם לחלוטין לשימושו ולהנאתו" הוא כתב. אך פרויד גם הצליח לשמור על קשרים חברתיים ומשפחתיים (עד שלא עשה זאת) באמצעות כריזמה מרתקת ושמחת חיים שחיפתה לעתים קרובות, אם כי לא לגמרי, על הרס רגשי שהותיר.

גריג מצטט את וויקטור צ'נדלר, סוכן ההימורים האהוב על פרויד שהיה מכור להימורים, "ששאל פעם באומץ את לוסיאן על תפקידו כהורה" (פרויד הכיר ב-14 ילדים משש נשים, כולם מלבד שתיים נולדו מחוץ לנישואים, בעוד שמועות טוענות שהוא הוליד הרבה יותר ילדים).

"שאלתי אותו אם אי פעם הרגיש אשמה כלשהי על התנהגותו כלפי ילדיו, שבקושי ראה. הוא אמר "אין לי בכלל." דיברנו על אשמה ומצפון והוא אמר שהוא לא חש אשמה על מה שהוא עשה, למרות שבטח גרם נזק רב לרבים מהם. אלוהים יודע כמה היו. , "לוסיאן פשוט מעולם לא בחן את מצפונו", האמת היא שלוסיאן פרויד טען שאין לו עניין כלל בנבירה פסיכולוגית בעולמו הפנימי.(מאידך זה אותו צייר שכתב: "העבודה שלי היא אוטוביוגרפית גרידא... היא על עצמי ועל הסביבה שלי").

קורס רישום-לוסיאן פרויד- רישום חסר רחמים

כפסיכולוגים בתל אביב קשה לנו שלא לאפיין את לוסיאן פרויד כלוקה בהפרעת אישיות נרקיסיסטית שהפכה אותו אנוכי בצורה מפלצתית, אך זו הצגה חד ממדית החוטאת למורכבות שלו כאדם וכאמן .

מיניות פרדוקסלית

נראה שלמרות המיניות והתשוקה הגלויה בציורים שלו וההרפתקנות המינית שלו בחייו, זו היתה מיניות כמעט אוטיסטית, (לכאורה) מיניות פורנוגרפית ומנוכרת במידה רבה, שלא חתרה למגע או להתמסרות, לחוויה המינית של התאחדות של האדם עם חיים אחרים. היעדר אשמה והעדר האמביוולנטיות שלו מנתקים אותו מהיכולת להסתכלות מנקודות מבט רבות- בו זמנית. מאידך "פגם" זה אפשר לו מיקוד לעומת פיזור,  ולחדור למקומות שאף צייר לפניו לא חדר. אולם שוב הצגה כזו של האמנות של לוסיאן פרויד חוטאת במידה קיצונית לצייר שכתב: "הייתי רוצה שהפורטרטים שלי יהיו של האנשים, לא רק דומים להם. לא כאלו המראים את המודל, אלא הם האדם."

המתח הפרדוכסלי בין מגע וניתוק מתבטא אולי אפילו יותר-באמירה אחרת שלו: "ככל שאתה מסתכל על אובייקט זמן רב יותר, כך הוא הופך להיות מופשט יותר, ולמרבה האירוניה, יותר אמיתי". בדרך עמוקה מאוד לוסיאן פרויד הוא משורר של הפגיעות האנושית הבאה לידי ביטוי דווקא מתוך אותו מבט אובייקטיבי ומנותק לכאורה.

הטכניקה האמנותית

רעיון זה מציע דרך נוספת להסתכל על המאפיין הצורני הבולט ביותר של ציוריו של פרויד, כלומר התאורה או האור הקשה שלהם, כמעט אור ניאון לבן, שלעתים קרובות הוא חזיתי. הבוהק הלבן העז המשתקף מעור גוף האנשים שהוא צייר מזכיר כמעט חדר ניתוחים של פוסט מורטם. גוף האנשים הללו נראה כמעט חנוט. השלכה בלתי חדירה של הקיום החיצוני של הנושא שלו. פרויד משתמש באור כמחסום בינו לבין המודלים שלו, כדרך הפרדה בין הצייר למי שהוא מצייר.

חוג ציור נס ציונה: "בלה ואסתר", 1988, לוסיאן פרויד

הוא האמין שגוף האדם הוא הנושא העמוק ביותר והוא צייר דרך תהליך אכזרי של תצפית, תוך שימוש בדייקנות משפטית של מדען המנתח חיה במעבדה. זו הסתכלות חסרת אמפתיה במודלים שלו, שיש בה מרכיבים עולבים ומשפילים לא פעם. אלא שמבט מנותק לכאורה זה הוא בדיוק מה שמפעיל רגשית את הצופה ומעורר בו סבך של רגשות סותרים, שזה בדיוק מה שעושה אמנות גדולה.

קורס ציור תל אביב -רוז -דיוקן ערום- לוסיאן פרויד

לוסיאן פרויד כהורה

ספר נוסף שפורסם השנה מאיר בצורה אינטימית יותר את היחסים בין פרויד והמודלים שלו ובמקרה הזה בתו.

ספרה של רוז בויט "דיוקן ערום", Naked Portrait: A Memoir of Lucian Freud, לוקח את שמו מציור יפהפה, נועז וכואב של אביה לוסיאן פרויד. היא מראה את הסופרת בנעוריה- שוכבת על גבה ערומה על ספה. ידיה מורמות וחושפות עוד יותר את גופה, רגליה פשוקות. פיסת בד מקומטת מונחת סביב השוק השמאלי שלה ומסתירה את אצבעות הרגל הימנית כמו סדין שנבעט במהלך השינה. איבריה מתפתלים ושרירים ומתפרשים כמו שורשים על פני הבד. ביד אחת, היא מגינה על עיניה - "מהאור", היא אומרת.

בויט כתבה ספר הנע בין צחוק היסטרי ודמעות. מה שהיא חשבה בתחילה שיהיה ספר על ציור מודל מנקודת מבטו של המודל, התפתח לתיאור גלוי של הזנחה הורית והתמודדות עם הורות נרקסיסטית. היא שימשה מודל לאביה שלוש פעמים - והציור הראשון היה פרוטרט עירום כשהייתה בת 18.

דרך תיאור מערכת היחסים הכואבת שלה עם פרויד ומה זה אומר להיות ילד (או, במקרה הזה, אחד מני רבים מאוד) של אמן גדול היא מתארת מערכת יחסים סאדו מזוכיסטית בין הורה לילד.

חוג ציור רחובות -פרוטרט של רוז -1978

לאחר מותו של פרויד ב-2011, היא גילתה יומן שניהלה בין 1989 ל-1990, והייתה בהלם גם ממה שכתבה והדחיקה. "בגלל שהערצתי אותן כל כך, לא שאלות לגבי מה שהוא אמר, וזה היה קצת כמו שטיפת מוח, אני מניחה", אומרת בויט. "השקעתי כל כך הרבה מאמץ בלראות דברים בצורה מסוימת, ללא אמביוולנטיות, והחלטתי לחזור ולחשוב על מה באמת קרה".

נקודת מבט של מודל

התוצאה - שילוב של רשומות ביומן והשתקפות אישית - היא התחשבנות עם העבר שלה ושלו. הספר מתחיל בחוויית הפוזות שלה לאותו דיוקן עירום, רוז (1977-78), שפרויד תכנן לקרוא לו "בת האמן", עד שהיא ציינה שזה עלול לגרום לאנשים לחשוב על גילוי עריות. "שום דבר לא נדון", היא כותבת, "פשוט הנחתי שאהיה עירומה." פרויד צייר אותה מלמעלה, נותן לנו מבט חזיתי מלא. היא נזכרת בו בודק אם היא מרוצה מהתנוחה שבחרה ומרמת החשיפה שהיא יצרה בעצמה. בויט כותבת: "אני חושב שאני מבינה עכשיו שהוא רצה את רשותי להשתמש במה שהוא יכול לראות, להעביר את האחריות אלי ולנצל את הנדיבות שלי, גם אם לא ידעתי מה אני עושה, לא ידעתי מה הוא ביקש".

"היא הבינה שהסיפור הקודם שלה לאירועים "היה גרסה שיצרתי כדי לא לבייש את עצמי, או את אבי". כעת היא נזכרה בכל מגוון הרגשות שחשה. אביה הסתכל בה זמן מה ושאל אותה אם היא בסדר עם התנוחה החשופה בצורה דרמטית שנאלצה להחזיק לילה אחר לילה. היא לא ממש ידעה למה היא נותנת רשות, עד שהגיעה להסתכל על הבד, "וראתה מה הוא רואה... ממש הייתי בהלם".

באותו זמן, אומרת בויט, היא לא חשבה על חוסר איזון הכוחות במשחק - למרות שהיא הייתה נערה מתבגרת עירומה, והוא גבר מבוגר בלבוש מלא. "פשוט כל כך התרגשתי והתלהבתי ממנו ומהחיים והעבודה שלו", היא אומרת, עם מה שנשמע כמו חיוך. "אהבתי אותו ובטחתי בו שיגרום לי להיות אני. ברור שבדיעבד, אני יכול לראות שזו הדרך שלו לראות אותי, אבל אז הרגשתי שהוא מקבל את הגרסה שלי לעצמי: רציתי להיראות כועסת ופאנקית וחזקה, לא צייתנית ולא כנועה, כאילו אני מוכנה לקפוץ בכל רגע ולצאת בסערה מהסטודיו”.

היא מעולם לא יצאה בסערה, כי זה לא היה חלק מהעסקה. "הוא היה בשליטה, ואני בתור המודל הייתי צריכה לעשות מה שהוא רוצה, לבוא כשהוא יתקשר, לעולם לא לאחר או להיות לא זמינה, לעולם לא להשתזף", היא אומרת. "אני לא חושבת שזה היה נורא מצידו; זו הייתה הדרך היחידה שהוא יוכל לעשות את מה שהוא צריך".

בויט מתארת בספר איך פרויד תמיד רצה לעבוד יותר זמן ממה שהיא יכלה, ואיך היא לא ידעה איך לגרום לו להפסיק, לעמוד על שלה. כמה הוא היה נדיב לכאורה כשהתחשק לו, אבל בו בזמן לא נתן לה שכר קבוע, כלומר היא הייתה תלויה בו ובמצבי הרוח שלו. "הוא שלט בתנאים וההגבלות", היא כותבת. "זה היה ההסדר בינינו" במה שהוא לכאורה תיאור של התקשרות טראומטית . כשהדברים היו טובים, הוא דיבר על אהבתו לספרות ולשירה, ושימח אותה באנקדוטות ודעות. כשהרגיש מתוסכל, הוא היה דוקר את עצמו ברגל עם קצה המכחול שלו. הוא נתן לה פורט(שרי אלכוהולי) וכדורים, ושכב עם חברותיה. לאורך כל הדרך היא כיבדה אותו והייתה סובלנית כלפיו.

מה שלא אומר שהיא לא הרגישה בקונפליקטים. שמות התואר שבהם היא משתמשת בספר כדי לתאר איך היא הרגישה כמודל באותה תקופה נעים בין: נרגשת, זועמת, מכבדת ומאושרת. "זיהיתי את הגאונות שלו, אז הייתי מאוד נכונה להיות שם ולעזור לו לעשות משהו חשוב", היא אומרת. "האמנתי בזה, ואני עדיין מאמינה בזה". אבל איפה שהיה פעם מה שהיא מכנה "פולחן מוחלט", עכשיו יש משהו מורכב יותר. "כשגדלתי, הבנתי שאפשר לאהוב וגם לכעוס "אני אוהבת לחשוב על מערכת היחסים שלהם בזמנו כ"כזו בין שני בני נוער".

"כשאתה יושב לדגמן אתה מרגיש חסר חשיבות להפליא, כי העולם [שלו] מלא בבנות עירומות, שמחציתן אחיותיך", נזכרת בויט. "פשוט יש יותר מדי דוגמנים, יותר מדי אחיות. ובו בזמן, אתה מרגיש כל כך חשוב, כי מסתכלים ובודקים אותך."

התהליך הזה הותיר אותה בהכרח עם בעיות זהות. "אם את רואה את עצמך עירומה בציור, והציור צויר על ידי אביך הגאון שיודע הכול, אז אתה חושבת: 'זה מי שאני?' אני כל כך חשובה בגלל הציור - אבל אז האם אני בעלת ערך בהקשרים אחרים?"

כפסיכולוג בתל אביב אני חושב שהפיתוי, במיוחד בתקופתנו המוסרנית , עשוי להיות לגנות את פרויד על התנהגותו. אבל בויט מסרבת לשפוט את אביה - וזה בדיוק מה שגורם לספר שלה להרגיש כל כך אמיתי.

"אני חושבת שעמימות ואמבוולנטיות הן הישג ", היא אומרת. "אתה לא יכול לאפשר לעצמך אי בהירות וחוסר ודאות כשהדברים מאוד לא יציבים. ואני חושבת שההישג שלי הוא לאפשר לעצמי רמה מסיבית של אי ידיעה. הבנתי בכתיבה שאני סותרת את עצמי כל חמש דקות: אני אוהבת אותו, אני שונאת אותו. הוא אוהב אותי, הוא לא. הכול נתון לנקודת המבט כלומר, ברור שלא התכוונתי לכתוב את הספר כדי לבטל אותו או משהו כזה. ואני לא התכוונתי לכתוב ספר על כך שהוא האל שלי. שמרנו על הרבה כבוד וחיבה למרות היותנו- שני אנשים מקוללים".

חוג ציור תל אביב "הפורטרט האחרון" לוסיאן פרויד-1977

"הסדנה לתהליכים יצירתיים" -היא מרכז לאמנות ולטיפול פסיכולוגי יצירתי, המאגד מורים לאמנות בתחומים שונים, פסיכולוגים בתל אביב, פסיכולוגים ברחובות, פסיכיאטרים ופסיכותרפיסטים-- המאמינים שיצירתיות היא מרכיב מרכזי בבריאות הנפשית ובעצם תחושת החיות שלנו . אנו רואים ביצירתיות -במובנה הרחב והעמוק ביותר, את מרכזה של היכולת שלנו כבני אדם להתמודד עם המציאות- זו הפנימית וזו החיצונית.  "להיות אותנטי" -כותבת סימון דה בבואר-"פירושו להפוך ליצירתיים ולתבוע בעלות על מי שאנחנו, על האני שלנו, המעוצב באמצעות הבחירות שלנו." אנו מספקים גם שירות פסיכולוג אונליין לטיפול מרחוק.