פסיכולוג בראשון לציון: הרושם השלילי

הפסיכולוגיה הפרדוקסלית מאחורי חווית הרושם השלילי שיש לנו תחושה שאנו יוצרים.

במדיה החברתית ובתרבות העכשווית יש עיסוק מתמיד בנרקיסיזם ובנזקיו. נרקיסיזם כשלעצמו הוא תופעה מורכבת יותר מהצורה שבה הוא מוצג בדרך כלל, אבל מעניינת אותי יותר השאלה מדוע הוא מטריד אותנו כל כך? מדוע מפריע לנו כל כך שאדם אחר עף על עצמו?

 הייתכן שהתשובה היא שרובנו איננו כאלו ואנחנו מקנאים במי שהוא כזה?

 אנחנו מרגישים שאדם שמרוצה מעצמו מאוד- מזייף משהו, מחפה על משהו. אנחנו מורכבים מסתירות ופרדוקסים. אנחנו תמיד יותר מידי ופחות מידי בעת ובעונה אחת. בעולם המחקר ידועות שתי תופעות או הטיות  סותרות לכאורה הקיימות זו  לצד זו. אחת נקראת הטיית החיוביות" (Positivity Bias), זו הנטייה לתפוס את מצבנו וסיכויינו העתידיים כטובים יותר מכפי שהם באמת. ברור שנזכה בלוטו, הרי המתימטיקה והסטטיסטיקה לא רלוונטיים ברגע שמדובר על החיים האישיים שלנו.   מרכיבים של נטייה זו גם מציגים את מקומנו החברתי וההשפעה שלנו על אחרים כמרכזיים ודרמטיים יותר מכפי שהם במציאות. אנחנו השחקנים הראשיים בדרמה המסופרת מנקודת המבט שלנו. ובדרמה כמו בדרמה טלוויזיונית, המצלמה עוקבת אחרי כל הרמת גבה  שלנו והופכת אותה למרכיב בסיפור. על אפקט אחר שהוא תוצר שונה או סתירה של אותה נטייה שלנו במאמר זה:

הדעה השלילית שלנו על הרושם שאנו משאירים

אחרי שפגשת מישהו בפעם הראשונה, האם את רואה את עצמך כאשת שיחה מבריקה, שנינות פראית מהלכת , קסם שאי אפשר לעמוד בפניו? או שאת מרגישה שזייפת, מדמיינת את כל הדרכים שבהן אמרת את הדברים הלא נכונים את כל הדרכים שבהן שעממת או פגעת?

אם את בדרך כלל חושבת שהיית מבריקה, את במיעוט. מחקרים רבים מראים שלאדם הממוצע יש  דעה שלילית למדי על יכולות השיחה שלו, ועל הרושם החברתי שהוא משאיר .

ברוב המצבים, אנחנו חברה הרבה יותר נעימה ממה שאנחנו מדמיינים, ובכל זאת אנחנו לא קולטים את מרבית הרמזים של חיבה כלפינו, וחושבים שהיינו מעצבנים או משעממים.  כאילו אנחנו זוכרים שיחה שונה לגמרי מזו שהתרחשה בפועל.

חוסר ההתאמה בין התפיסות שלנו לגבי הביצועים החברתיים שלנו, לבין דעותיהם של אחרים עלינו, מכונה "פער החיבה", והוא עשוי להגביל את יכולתנו ליצור קשרים בחיינו האישיים, וגם לעמוד בדרכם של שיתופי פעולה מועילים הדדיים. בעבודה. כמו רבות מההטיות של המוח שלנו, קשה לתקן את פער החיבה - אבל מחקרים שבוצעו לאחרונה מצביעים על כיוני התמודדות אפשריים להתגברות על הצורה הנפוצה הזו של חרדה חברתית.

פער החיבה

המושג  פער החיבה נוצר בהשראת הניסיון האישי של אריקה בותבי וגאס קוני, שניהם פסיכולוגים באוניברסיטת פנסילבניה, ארה"ב. בותבי דיברה עם מכר חדש יום אחד, כשקוני ישב בקרבת מקום. לקוני, היה ברור שהשיחה עברה טוב - ובכל זאת בות'בי הייתה מודאגת באופן מובהק מהרושם שיצרה.

בחשד שזו תופעה נפוצה, הם החלו להמציא סדרה של ניסוים כדי לבדוק את התרשמותם של אנשים מהמפגשים שלהם עם אחרים.

 פיסול הפסיכולוגיה של שיחה והמנעות

במחקר הראשון, הם הפגישו תלמידים לשיחות שבירת  קרח בנות חמש דקות, ואז ביקשו מהם לדרג כמה מחבבים אותם, על ידי שאלות כמו:  האם הם רוצים לדבר עם האדם הזה שוב?, או האם הם יכולים לדמיין חברות אתו?. כל משתתף התבקש גם לנחש כיצד האדם האחר יענה על השאלות הללו: האם הוא ירצה להיפגש שוב או ירצה שהם יהפכו לחברים.

כפי שהם חשדו, הם גילו שההערכות של רוב המשתתפים לגבי תגובות בן זוגם היו פסימיות באופן עקבי - ובאופן לא מציאותי. באופן כללי, כל אדם עשה רושם טוב יותר ממה שחשב.

כדי להיות בטוחים  שזו תופעה נפוצה, הצוות שיחזר את הניסוי בקרב כלל הציבור שהשתתף בסדנאות שונות לפיתוח אישי. שוב ושוב, הם מצאו פער חיבה בתגובות המשתתפים.

מחקר אחד בדק את ההתרשמות של שותפים במעונות באוניברסיטה, במחקר השותפים מילאו  שאלונים בספטמבר - כשהם נפגשו לראשונה - ומעקבים באוקטובר, דצמבר, פברואר ומאי. החוקרים מצאו שפער החיבה, שהתבסס היטב בפגישה הראשונה, נמשך מספר חודשים, עד שבסופו של דבר השותפים יצרו מערכת יחסים יציבה יותר עם שיפוט מדויק יותר של הרגשות ההדדיים.

סביר שסיטואציות שונות  הבדלים אישיותיים והבדלים בין המינים ייצרו תוצאות מורכבות יותר, אבל - לפחות במערכות היחסים האפלטוניות שהם חקרו - המחקר של בותבי וקוני מצביע על כך שפער החיבה קיים  באותה מידה בגברים ונשים.

המחקר האחרון שלהם, שפורסם ב-2021, בחן את פערי החיבה בקבוצות, הכוללות  צוותי מהנדסים. הם גילו שהתופעה נוכחת בפגישות קבוצתיות באותה מידה שהיא נוכחת בשיחות של  אחד על אחד - כאשר המשתתפים ממעיטים באופן עקבי בהערכה כמה חבריהם לצוות אהבו אותם. נראה שיש לכך השלכות חשובות על הדינמיקה במקום העבודה. ככל שפער החיבה בין מישהו לבני גילו גדול יותר, כך הוא מרגיש פחות בנוח לבקש עצה או לתת משוב, והוא פחות מעונין לשתף פעולה שוב.

פיסול הפסיכולוגיה של המונולוג הפנימי

הסיבות בגללן אנו מפחיתים בערכנו

כפסיכולוג בתל אביב, נדמה לי שהסיבות לפער החיבה קשורות בחלקן לאותה תפיסה שלנו כמי שעומדים במרכז הזירה ותחת זכוכית מגדלת המגדילה במקרה הזה כל פגם שלנו לממדים מפלצתיים. אנחנו כל כך עסוקים בלדאוג לרושם שיצרנו - ומתייסרים על כל דבר זעיר שאולי אמרנו לא נכון - אנחנו מפספסים את כל האותות החיוביים. אנחנו לא שמים לב לצחוק או לחיוך המעודד של אדם אחר או לחום בעיניים שלו. סיבה אחרת (או דרך אחרת לתיאור) קשורה למודעות העצמית שלנו. המחקר מראה  שפער החיבה  מופיע כשאנחנו מאוד צעירים במקביל להופעת המודעות העצמית.  ווטר וולף ועמיתיו מאוניברסיטת דיוק, ארה"ב, ביקשו לאחרונה במחקר  מזוגות של ילדים לבנות יחד מגדל מקוביות . לאחר מכן, החוקרים ביקשו מהם לדרג כמה הם אוהבים את בן הזוג שלהם, וכמה בן הזוג שלהם אוהב אותם. ילדים בני ארבע לא הראו עדות לפער החיבה - הם העריכו נכון עד כמה בן הזוג שלהם אוהב אותם. אולם בגיל חמש, הילדים כבר ממעיטים בסיכויים שהמכר החדש שלהם ירצה להיות חבר שלהם.

"כשאתה צעיר מאוד, אתה פשוט מניח שאם מישהו נחמד אליך, אז הוא באמת מרגיש ככה לגביך", אומר וולף, שכיום מכהן  כפרופסור לפסיכולוגיה התפתחותית באוניברסיטת אוטרכט בהולנד.

ציור הפסיכולוגיה של המודעות העצמית המוגזמת

מודעות עצמית מוגזמת

"לילדים צעירים אין ממש את הרעיון הזה של נימוס, או העמדת פנים" עם זאת, כשילדים מתבגרים, הם מתחילים להבין שאנשים עשויים להסתיר את הדחייה או השעמום שלהם. לכן  "יש יותר אי ודאות לקשר בין התנהגותו של מישהו לאופן שבו הוא באמת מרגיש כלפיך." וזה אומר שאנחנו מתחילים לנחש תגובות של אנשים אחרים.

מודעות עצמית במידה מסוימת , כמובן, בריאה. "הגיוני שאראה כמה מהפגמים שלי, כדי שאוכל לתקן אותם בפעם הבאה ", אומר קוני. אף אחד לא רוצה לגלות שחושבים שהוא פתטי, לא נעים, או מישהו שלא רוצים בחברתו. אבל רובנו פסימיים מדי והשיפוטים האלה מונעים מאתנו להתחבר לאנשים שאולי באמת מעריכים אותנו, למרות יכולת השיחה המעט מגושמת שלנו. זו כנראה גם הסיבה שמפגשים עם זרים בהשפעת אלכוהול או MMDA יכולים לאפשר מפגש שלא היה מתאפשר שאנחנו במודעות רגילה. סמים משני תודעה מפחיתים את המודעות העצמית השיפוטית שלנו ומאפשרים לנו להיות ספונטניים יותר. גם התאהבות היא סוג של סם משנה תודעה וכשאנחנו מאוהבים, אנחנו עלולים למרבית האימה לחשוב שהרבה אנשים מחבבים אותנו. אפילו נניח קופאיות בסופר.

סדנאות קבוצתיות -הפסיכולוגיה של התקשורת עם זרים

פחד חברתי

המחקר על פער החיבה מתקשר גם  למחקרים רבים שבדקו את הפחדים הכלליים שלנו מלדבר עם זרים כמו נהגי מוניות, מלצרים או אנשים בפארק. באופן כללי, אנו מתארים לעצמנו ששיחות עם אחרים יהיו הרבה יותר קשות ממה שהן באמת - מה שכמובן אומר שפחות סביר שנתחיל לשוחח מלכתחילה.

"אנשים פשוט מפוחדים מהשתיקה המביכה", אומרת ג'יליאן סנדסטרום מאוניברסיטת אסקס, בריטניה. נראה שגם לפני וגם אחרי האינטראקציות שלנו, אנחנו נותנים לחשיבה שלילית להעכיר את השיפוט שלנו לגבי מה שיכול להיות מפגש נעים.

התופעה נוכחת במפגשים קבוצתיים בדיוק כמו בשיחות אחד על אחד.

סנדסטרום, שהיה גם מחברת שותפה במחקר המקורי של פערי חיבה, חשבה שפרשנות והדרכה  באמנות השיחה עשויה להקל על החרדות שלנו. אבל התערבות בנוסח זה לא השפיעה בסופו של דבר על החוויות של המשתתפים בשיחה עם זר.

הפסיכולוגיה של העיוות הפנימי והצגתה באמנות

דרכי התמודדות

היא חושדת  שייתכן שה"טיפים" באיך לנהל שיחה, פשוט משכו את תשומת לבם של המשתתפים לדרכים שבהן הם נכשלים - והעצימו את הדיאלוג  הפנימי השלילי שלהם. המחקר  של סנדסטרום מציע שתרגול חוזר במציאות  הוא הדרך הטובה ביותר להקל על החרדות שלנו: ככל שנדבר  יותר עם זרים, כך נהיה פחות מודאגים מהיכולת שלנו לעשות זאת.

עבור קוני, ההבנה הבסיסית של פער החיבה סיפקה חיסון נגד החרדות החברתיות הרגילות. "זה פשוט מוציא אותי מהחשיבה השלילית הזו", הוא אומר. אם אתם מוצאים את עצמכם מייסרים את עצמכם  בשיחה בשל הרושם השלילי שאתם לכאורה יוצרים, הוא מציע שתכניסו את עצמכם לנעליו של האחר, ותשאלו האם האדם האחר באמת שם לב או זוכר את הזיוף לכאורה.

 אני ממליץ פשוט להתאהב לעיתים קרובות יותר, זה באופן כללי סוג עיוות המציאות שאני ממליץ עליו, סביר שזה גם יעזור לכם להתחיל שיחה עם נהג המונית או האדם לידו אתם יושבים ברכבת. אבל גם מילת אזהרה-כמו כל התמכרות -גם כאן תופעות הגמילה עלולות להיות קשות ומסוכנות.