פסיכולוגיה כאמנות- גישה בינתחומית

"'גבולות השפה שלי פירושם גבולות העולם שלי"

"בינתחומיות הוא מונח בלימודי תרבות, הגורס כי ידע אינו מופק רק באמצעות מתודולוגיות נפרדות המשקפות תחומי דעת ייחודיים ומוגבלים. אסכולה המניחה כי השוואה ודיאלוג בין טקסטים אמנותיים, מדעיים ופוליטיים עשויים להניב תוצאות פוריות ולהבליט תהליכים מורכבים ומקבילים, משלימים או מתחרים, המתרחשים בתרבות.

הבינתחומיות מחייבת דיאלוג בין טקסטים החודרים זה לתחומו של זה ומשפיעים זה על פרשנותו של זה. אין לראותה במושגים מהותנות, כלומר כייצוגים אפשריים של כוללות אחת. את הגישה המבקשת להדגים תפיסה משותפת בתחומים שונים ראוי לכנות רב-תחומית (multidisciplinarity).

הבינתחומיות עוסקת בייצוגים אפשריים של מערכת אחת בתוך מערכת אחרת. בעקבות זאת נוצר משא ומתן בין דברים השונים זה מזה; נוצרת גזרה של השפעה הדדית, המקרינה על תוצאת ההשוואה. נוצר "דבר שלישי", השונה במהותו מן החומרים שהביאו להיווצרותו (ע"ע סינרגיה ; הוליזם). דוגמה לכך היא ההנחה שכדי שתיאוריית הכאוס תשתקף במלוא מורכבותה יש להשוות בין תופעות כאוטיות במדעי הטבע והמחשב לבין פרקטיקות כאוטיות בספרות, למשל בסיפוריו של חורחה לואיס בורחס או ברומן רעש לבן של דון דלילו (1991). דוגמה אחרת היא השוואה בין תופעות פרקטליות בתחום התרמודינמיקה לבין תופעות דומות בסגנון "מוזיקת המקרה" (chance music) של ג'ון קייג' (Hayles, 1991).

אמנות הקולז'-חיבור - "חדשנות פורצת דרך מתרחשת כאשר אנו מורידים גבולות ומעודדים דיסציפלינות ללמוד האחת מהשניה"- גיאן נגפאל, כלכלת כישרונות: הגבול הדק בין ניצחון להפסד במלחמה הגלובלית על כישרון. פסיכולוג רחובות על המפגש בן תפיסות ותחומים- כמהות של היצירתיות.

המתודה הבינתחומית מתבוננת בקיים בעיניים חדשות: הממשי אינו זהה לרדוקציה המדעית, כשם שאינו זהה לעולם המיתוס או המיסטיקה האי-רציונלית. הממשי אינו מצוי בגופם או בחיצוניותם של הדברים האמפיריים, כשם שאינו מצוי רק בפנימיותם. הממשי אינו מצוי בחוקי הלוגיקה המערבית יותר משהוא מצוי בפרדוקסים שבבסיס הזן-בודהיזם. בקצרה, הממשי אינו שייך בהכרח למתודה, למינוח או לעגה השגורה. הממשי שבמציאות שייך ליחס בין הדברים, לאופני התיאור של האני באמצעות מערכת המונחים של האחר. האחר, האפשרות האחרת, המקום האחר שממנו אנו מדברים – כל אלה נעים יחד עם האני ומגדירים אותו בכל פעם מחדש, בהתאם לתנועתו (אטלן, 1994).

לא ניתן עוד להסתפק ב"בונקר אינטלקטואלי" שבו המתודה חדירה רק למינוח המוכר לה ושואלת באירוניה על כל השאר, "האם זה רציני?". הרצינות מוגדרת עתה מחדש, לא במונחים של הסתגרות ואוטונומיה, אלא במונחים של ממשקים ומשחקי הכרה חדשים". -האנציקלופדיה של הרעיונות.

מנורת אפוקסי ועץ-סדנת אפוקסי-הטיפול הפסיכולוגי כגשר יצירתי בינתחומי. "העולם הזה הוא מקשה אחת; ובכל זאת, אנחנו ממציאים רשתות כדי ללכוד אותו לצורך הבנתו ותאורו  ואז אנחנו טועים בין הרשתות שיצרנו לבין המציאות. ברשתות האלו אנו משתמשים כדי ללכוד דגי  מחשבה,  אך ים השלמות חומק לנצח מאחיזתנו. אנחנו שוכחים את הכוונה המקורית שלנו ובטעות מבלבלים בן הרשתות לים. לשלוש מהרשתות הללו קראנו מדעי הטבע, מתמטיקה ואמנות. אנחנו מסיקים שהם שונים כי אנחנו קוראים להם בשמות שונים. לפיכך, הם נוטים להישאר מופרדים לנצח בלי ששום דבר מקשר אותם יחד. לא הרשתות אשמות אלא אי ההבנה שלנו לגבי תפקידן כרשתות. הם אמנם לוכדות  את הדגים אבל אף פעם לא את הים, ובסופו של דבר אנחנו רוצים בים".- מרתה בולס, דפוסים אוניברסליים. פסיכולוגים תל אביב על האדם כמכלול הניתן לתיאור והבנה רק דרך מגוון של נקודות מבט.

שמי זיו אייל (יולי) . אני פסיכותרפיסט, אמן ומורה לאמנות. מנהל "הסדנה" -מרכז לאמנות ולטיפול פסיכולוגי יצירתי, המאגד הן מורים לאמנות בתחומים שונים, והן פסיכולוגים, פסיכיאטרים ופסיכותרפיסטים- המאמינים שיצירתיות היא מרכיב מרכזי בבריאות הנפשית ובעצם תחושת החיות שלנו . אני בוגר הלימודים המתקדמים בפסיכותרפיה אנליטית המוכר על ידי American Psychological Association )- ובעל .M.A בפסיכולוגיה ואמנות (התמחות בתהליכים יצירתיים).  בעל ניסיון רב בטיפולי פנים אל פנים וטיפול פסיכולוגי בזום. אני רואה ביצירתיות -במובנה הרחב והעמוק ביותר, את מרכזה של היכולת שלנו כבני אדם להתמודד עם המציאות- זו הפנימית וזו החיצונית.  "להיות אותנטי" -כותבת סימון דה בבואר-"פירושו להפוך ליצירתיים ולתבוע בעלות על מי שאנחנו, על האני שלנו, המעוצב באמצעות הבחירות שלנו."

"אבל עכשיו, אני מרגישה שיש בי משהו שלא יכול להישאר בשקט יותר.
"מה שניסיתי לומר זה שזה מזכיר לי את תורת היחסות של איינשטיין. אבל ברור [,] שמילטון לא מדבר על מהירות האור, הוא מדבר על איך שהמוח האנושי רואה את החיים."
"אבל באמת, מילטון ואיינשטיין די אמרו את אותו הדבר. שהכל סובייקטיבי במוח האנושי. הרגשות שלנו, הדעות שלנו, כולם יחסיים. הכל תלוי בפרספקטיבה".- יסמין ורגה, הלב שלי וחורים שחורים אחרים. פסיכולוג תל אביב על ההבנה שאובייקטים נפשיים הם תמיד מערכות יחסים בן דברים. שום מושג לא עומד בפני עצמו.

"טענתי היא שהפסיכולוגיה נתפסה בצורה שגויה, בין אם כמדע או כסוג של דיסציפלינה קוהרנטית המוקדשת למחקר האמפירי של האדם.  הרעיון שהפסיכולוגיה יכולה להיות דיסציפלינה אינטגרלית הוא מיתוס של המאה ה-19 שנועד להטבלתה כמדע עצמאי - מיתוס שניתן להוכיח שהוא בדיוק זה, הן משיקולים אפריוריים והן משיקולים אמפיריים היסטוריים.  אני מציע שעלינו סוף סוף להכיר באי-הלכידות של הפסיכולוגיה על ידי החלפתה באיזה מושג  כמו "הלימודים הפסיכולוגיים". הלימודים  הפסיכולוגיים, אם הם באמת נועדו להתייחס למטרות ההיסטוריות של המחשבה הפסיכולוגית, חייבים לנוע על פני קשת עצומה ולא מסודרת של פעילות וחוויה אנושית. אם ידע משמעותי הוא משאת הנפש, יש לגשת לבעיות בענווה, השיטות חייבות להיות הקשריות וגמישות, ולבלום את הציפיות לפריצת דרך סינופטית… פסיכולוגים חייבים סוף סוף לקבל את העובדה שמגזרים נרחבים וחשובים של מחקר פסיכולוגי דורשים דרכי חקירה דומות יותר לאלו של מדעי הרוח מאשר למדעים."-Koch, S. (1999). Psychology versus the psychological studies. In D. Finkelman & F. S. Kessel (Eds.). Sigmund Koch: Psychology in human context — Essays in dissidence and reconstruction (pp. . Chicago, IL: The University of Chicago Press.

צלמיות חימר בנות אלפי שנים.  הפסיכולוג  כארכיאולוג של הנפש. סדנה לפיסול בחימר, "אין תקן לנורמלי. נורמלי  הוא סובייקטיבי. יש שבעה מיליארד גרסאות של נורמלי על הפלנטה הזו."- מאט הייג, סיבות להישאר בחיים. פסיכולוג תל אביב על הצורך שלנו לרשת את הנפש על סקלה אחידה.

"האדם מתאפיין בתודעה ובהכרה מפותחות, ביכולתו המתקדמת להמציא ולהשתמש באומנות, בטכנולוגיה, במדע, בסמלים מופשטים דוגמת אלו המשמשים בשפה ובכתב, ברעיונות, בדמיונות, באידאולוגיות ובמוסדות חברתיים מורכבים. לאדם יש גם את היכולת לרפלקציה עצמית, דהיינו יכולת התבוננות פנימית וניתוח עצמי." האדם-(ויקפדיה) .

 אנו רואים שעצם הגדרת יחודו של המין האנושי נעוצה ביכולת היצירתית שלו. ברמה הבסיסית יכולתו ליצור כלים, וברמה מורכבת יותר -יכולתו להשתמש בדימיון שלו כדרך ליצירת כלים מופשטים- שחלקם חברתיים וחלקם תרבותיים,  וחלקם נפשיים ורוחניים. האמנות מייצגת במידה רבה  שיא ייחודי ביכולת הזו. אני כורך את מושג האמנות והיצירתיות ברעיונות אודות הנפש, והטיפול הפסיכולוגי. לפני שהפסיכולוגיה המודרנית ניסתה ליצור תביעה מונופוליסטית על הנפש. עסקו במשך אלפי שנים האמנות , הפילוסופיה והדת- במרחב הנפשי. הטיפול הפסיכולוגי כפי שאני רואה אותו -לא התחיל בפסיכואנליזה של פרוייד, אלא ביום בו הטביע האדם הניאטרדלי את טביעת ידו באמצעות פיח על קירות המערה, בציור המערות הראשון, ביצירת האמנות הראשונה. שם הוא ביטא בפעם הראשונה בצורה סימלית את המושג-"אני".-כאובייקט מחוצה לו -בו ניתן להתבונן. 

ציור אינקה המאה השניה לספירה. פסיכולוגים כעוסקים בציור כשפה רגשית . סדנאות ציור. "המחלה הביפולרית גוזלת ממך את מה שהוא אתה. זה יכול לקחת ממך את עצם הליבה של ההוויה שלך ולהחליף אותו במשהו שהוא מנוגד לחלוטין למי ומה שאתה באמת. בגלל שהדו-קוטביות שלי לא טופלה במשך כל כך הרבה זמן, ביליתי שנים רבות בהסתכלות  במראה וראיתי אדם שלא זיהיתי או הבנתי. לא רק שדו קוטביות גזלה ממני את שפיותי, אלא שהיא גזלה ממני את היכולת לראות מעבר למרחב שהוא הכתיבה לי לראות. כבר לא יכולתי להבדיל בין מציאות לפנטזיה, והלכתי בעולם שכבר לא שלי".-אליסה רייאנס, מכתבים מאם דו-קוטבית. פסיכולוג בזום על הצורך לטפל במחלות נפש דרך תפיסות שונות ומשלימות.

"'גבולות השפה שלי פירושם גבולות העולם שלי" -אמר הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין-אני רוצה לטעון שהפסיכולוגיה המודרנית והאמנות המודרנית יצרו שפה הנועלת אותם בעצמן ומנתקת אותן מהאדם ומהמציאות. הן הפכו לסוג של דת, או כת- שחלק מרכזי מההון התרבותי,  ("ההון סימבולי") וההכשרה שלהן הוא רכישת אותה שפה נרקיסיסטית  וסובבת סביב עצמה. הן הפכו או חזרו להיות לגילדות המנסות להגן על עצמן מתחרות דרך חומות שונות הכוללות הכשרה מסוימת ממוסדת, ("הון חברתי" כפי שציין פייר בורדייה- בצורתו הממוסדת –  הכשרה אקדמית מאפשרת הכרה ממסדית בהון התרבותי של כל אדם נתון, ומאפשרת גם השוואה בין כישורי אנשים שונים.)

"כפסיכולוג מקצועי אני יכול לומר מפורשות: אין בידינו שום רנטגן לנפש, אפילו לא מדע להבנת הנפש, כל שכן לשינויה. מצבנו המדעי דומה לזה של האלכימיה במאה ה–16: נשען על מיתוסים, תיאוריות רופפות ואמונות תפלות. אבל בדומה לאלכימיה, גם הפסיכולוגיה ממציאה מחדש את המעבדה ואת הניסוי השיטתי. הקנאות המקצועית המשיחית איננה מתאימה לאלכימיה: כאן נדרשת עמדה פלורליסטית המקדשת את ריבוי נקודות המבט, את הנסיינות הנועזת, את סימני השאלה.-נחי אלון-"על חולשת הפסיכולוגיה בימינו" -הארץ.

בוטרו-המונה ליזה. אמנות כשפה , טיפול פסיכולוגי כחוויה רגשית -חוגי ציור כטיפול ."מניחים בתמימות שהעובדה שרוב האנשים חולקים רעיונות ורגשות מסוימים מוכיחה את תקפותם של הרעיונות והתחושות הללו. שום דבר לא יכול להיות רחוק יותר מהאמת. לרוחב ההסכמה ככזה אין כל קשר להיגיון או לבריאות הנפש".- אריך פרום. פסיכולוגים בגבעתיים על הדרך שבה ההבנה שלנו ונקודות המבט שלנו -מוגבלות על ידי נורמות חברתיות.

 אנחנו חייבים יותר משפה אחת יותר מנקודת מבט אחת כדי לדבר את הנפש. לאמנות בכול הצורות שלה יש יכולת לגשת לנפש בצורה ישירה, דרך דיבור  בלתי אמצעי היוצר חוויה  רגשית ראשונית. התהליך הטיפול הפסיכולוגי הבין כבר מזמן את החולשה שבפרשנות מילולית.

 "מניסיוננו כמטפלים וכמטופלים, שלפעמים זה פשוט לא נכון. המטופלים שלנו מספרים לנו; אנחנו, כמטופלים, מספרים למטפלים שלנו - וזה לא מקל. לא רק שזה לא מקל, אלא שלפעמים זה אפילו מרגיש יותר גרוע."...

"נראה לי שבשנים האחרונות התערער במקצת היחס החד-כיווני של הפסיכואנליזה בתור פרשנית של האמנות. […] ועדיף לדבר על דיאלוג מפרה בין שני סגנונות חשיבה. […] דרך אפשרית אחת היא להודות בצניעות בקוצר יד, לזהות מתי פרשנות פסיכואנליטית אינה רלוונטית, מתי היא 'פרשנות חלשה' […]. דרך אחרת […] היא לעבור למודל דיאלוגי של 'פרשנות הדדית', של מחשבה יחד או של דיבור מפרה, כששני הצדדים משפיעים ומושפעים."-

תשוקת המבט" –דר'-איתמר לוי

"אם לאדם דרך אחת להסתכל במציאות, אין הוא יכול לחשוב, הוא פסיכוטי. השפיות כרוכה ביכולת  לייצר ולשמר ריבוי פרספקטיבות שמהן יכול האדם להתבונן בחייו/לחוות אותם בעולם הממשי."-תומס ה' אוגדן

לגלות מחדש את הפסיכואנליזה -לחשוב ולחלום, ללמוד ולשכוח.

טיפול פסיכולוגי כלימוד פיסול. האדם מעצב את עצמו. "אילו היה בית משוגעים בפרברי ירושלים, ישו המשיח היה מאושפז בו ללא ספק . בתחילת הקריירה הציבורית שלו. הריאיון הזה עם השטן על פסגת בית המקדש לבדו היה מגדיר אותו כמשוגע, וכל מה שקרה אחר כך לא יכול היה שלא -לאשר את האבחנה".-הבלוק אליס. פסיכולוגים רמת גן על פערים בהגדרת המציאות שיוצרות נקודות מבט ודיסציפלינות שונות.

להתמחות יש יתרונות ברורים. ככל שהעולם וידע שלנו עליו נעשים מורכבים יותר כך, כדי להבין ולו מקטע קטן ממנו עלינו להתרכז ולהתמקד. שורש  ההתמחות או מושג המומחה, או "המאסטר"- נעוצים בימי הביניים- עם התפתחות הגילדות של בעלי המלאכה. שם גם נטבע המושג  "סטאז'"-התמחות הקשור להכשרה כחניך אצל מאסטר.  תפיסה זו מקבלת תוקף חדש בתקופה המודרנית כתוצר של המהפכה התעשייתית, לפיה כדי להיות מצטיין בתחום מסוים, עליך לתחום אותו בצורה צרה ככל האפשר,ולעסוק רק בו, בדומה לפועל קו יצור שלומד לעשות תנועה אחת ורק אותה.

"מומחה הוא אדם שיודע יותר ויותר על פחות ופחות עד שהוא יודע הכל אודות לא כלום"- התמחות יעילה- וחשובה , כשמדובר במרוץ הישגי  ליעד מוגדר וצר- אנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם הנפש האנושית היא יעד צר שכזה.

 ברגע שהיעד מתרחב מעט ומצריך יבוא  משאבים או פתרון בעיות מורכבות יותר, התמחות פועלת כנגד עצמה. כלי העבודה שאנו בוחרים קובע את התוצאות שלנו.-"אם כל מה שיש לך הוא פטיש, הכל נראה כמו מסמר."

צניעותו של הפסיכולוג או המטפל הנפשי צריכה להיות בהבנה שהוא מייצג דספלינה אחת, חדר אחד בבית קומות  שהחל להיבנות אלפי שנים לפניו. לא במקרה החזרה העכשווית לתרפיות המבוססות על סמים משני תודעה מגלה מחדש את הגישות "הפרמיטיביות" לרפוי נפש. גם "הגילוי" של המדיטציה והמיינדפולנס כדרכים לוויסות רגשי יעיל יותר מסוגי תרפיות מודרניות- לא אמור להיות הפתעה. 

פסיכולוג כאמן ופרשן תרבותי-אמנות הפיסול והציור כפסיכולוגיה חברתית והיסטורית."המודל של מחלות הנפש כמחלות מוח מתעלם מארבע אמיתות בסיסיות: (1) היכולת שלנו להרוס זה את זה שווה ליכולתנו לרפא אחד את השני. שיקום מערכות יחסים וקהילה הוא מרכזי בהחזרת הרווחה; (2) השפה נותנת לנו את הכוח לשנות את עצמנו ואחרים על ידי תקשורת של החוויות שלנו, השפה עוזרת לנו להגדיר את מה שאנחנו יודעים ולמצוא תחושה משותפת של משמעות; (3) יש לנו את היכולת לווסת את הפיזיולוגיה שלנו, כולל כמה מהפונקציות הבלתי רצוניות של הגוף והמוח, באמצעות פעילויות בסיסיות כמו נשימה, תנועה ומגע; ו-(4) נוכל לשנות תנאים חברתיים כדי ליצור סביבות שבהן ילדים ומבוגרים יכלו להרגיש בטוחים ושבהם הם יכולים לצמוח. כאשר אנו מתעלמים מהממדים המובהקים הללו של האנושות, אנו מונעים מאנשים דרכים להירפא מטראומה ולהחזיר לעצמם את האוטונומיה שלהם. הפיכה למטופל, ולא שותף בתהליך הריפוי של האדם, מפריד את האנשים סובלים מהקהילה שלהם ומרחיק אותם מתחושת העצמי הפנימית".- בסל א. ואן דר קולק, נרשם בגוף. פסיכולוגים נס ציונה על ההכרח בתפיסה הוליסטית ומורכבת של האדם כחלק מתהליך הטיפול הפסיכולוגי.

"לאקאן חשב שזה לא התפקידה של הפסיכואנליזה לפרש את הפסיכולוגיה של האמן ושל יצירת האמנות או לספק את מפתח המאסטר כדי להסביר את התוכן החבוי שלה. במקום זאת, הוא ראה את ביצירת האמנות משהו מהפונקציה של האנליטיקאי ותמך ביכולתה לייצר את אותה השפעה מטרידה כמו פרשנות אנליטית. הוא פחות התעניין במה שהפסיכואנליזה יכולה לספר לנו על אמנות מאשר שהיה לו עניין במה שאמנות יכולה לספר לנו על הפסיכואנליזה" (רייט 1998).

"חשוב מאוד להיות מודע לכך שלעולם לא תהיה מרוצה מהקריירה האנליטית שלך אם אתה מרגיש שאתה מוגבל למה שמכונה בצורה צרה גישה 'מדעית'. עליך להיות מסוגל להרגיש שהפרשנות שאתה נותן יפה, או שאתה מקבל תגובה יפה מהמטופל. האלמנט האסתטי הזה של היופי הופך מצב קשה מאוד לנסבל".
(אלפרד ביון מתוך סמינר שנערך בפריז)

לפסל כאב אנושי-"האונטולוגיה השלטת הנוכחית שוללת כל אפשרות לסיבה חברתית למחלת נפש.  התפיסה הכימית-ביולוגית של מחלות נפש תואמת כמובן בהחלט לדה-פוליטיזציה שלה. בהגדרת  מחלת הנפש כבעיה כימית-ביולוגית אינדיבידואלית- יש יתרונות עצומים לקפיטליזם. ראשית, זה מחזק את הדחף של קפיטל לאינדיבידואליזציה אטומיסטית (אתה חולה בגלל הכימיה של מוח שלך). שנית, הוא מספק שוק רווחי ביותר שבו חברות תרופות רב-לאומיות יכולות לשווק את התרופות שלהן (נוכל לרפא אותך עם ה-SSRIs שלנו). מובן מאליו שכל מחלות הנפש הן תופעה נוירולוגית, אבל זה לא אומר דבר על סיבתן. גם אם זה נכון, למשל, שדיכאון נגרם מרמות נמוכות של סרוטונין, מה שעדיין צריך להסביר הוא מדוע לאנשים מסוימים יש רמות נמוכות של סרוטונין. זה מצריך הסבר חברתי ופוליטי; והמשימה של פוליטיזציה מחדש של מחלות נפש היא משימה דחופה אם השמאל רוצה לערער על הריאליזם הקפיטליסטי".- מארק פישר, ריאליזם קפיטליסטי: האם אין אלטרנטיבה?- פסיכולוגים גדרה על ההכרח לבחון תפיסות נפשיות דרך כלים מחשבתיים חיצוניים להן.