בשבח הגמגום

גמגום כיציאה מאיזור הנוחות

"לצאת מאזור הנוחות שלך- זה קשה בהתחלה, כאוטי באמצע, ומדהים בסופו של דבר... כי בסופו של דבר, זה מאפשר לך עולם חדש לגמרי!!-עשה  נִיסָיוֹן.."- Manoj Arora, "ממרוץ העכברוש לחופש כלכלי"

אפילו לגמגם כמו שצריך אני לא יכול-ברגע שאני מחויב לגמגם -יוצא לי דיבור רהוט, רהוט מידי, רהוט עד הגזמה.

שבת בבוקר, עוד כוס קפה (לא הכנסתי את החלב - בין כה עוד רגע –אשתה שוב...) עוד מעט אמשיך להתווכח אתך - על העילגות שבפיסול ובציור, שבעיני היא כל כך חשובה. על העילגות שלי. האור אפור בחוץ, הדשא שחלק גדול כל כך ממנו הצהיב (מי שמציל את המצב זה העשבייה "השוטה" שיודעת להיות ירוקה גם עם מעט הגשם שירד, שיודעת לשמור על הירוק העמוק, ועל החיוניות של הצמיחה). העשב מאחורי הבית כמעט בולע אותו. מגיע לגובה אדם, כשהכלב רץ ונובח שם הוא נעלם לגמרי –רוח רפאים מזיזה את העשב בתנועות נמרצות.   .אחו ירוק משובץ בחרדליות צהובות. במבט מקרוב  הכול חי, מיליוני דבורים באורגיה של ריקודים מסובכים, כמעט גורם לך לרצות להפוך לכבש, ולהתנפל על העסיסיות הזו עם השיניים.

חוג פיסול בחימר-האם ההבחנה בן גמגום לרהיטות באמנות תורמת?

אני מאמין גדול בעילגות ובגמגום-באופן כללי , ובאופן ספציפי בלימוד, ועוד יותר ספציפי בלימוד ציור ובלימוד פיסול (וגם במה שבתוך הסוגרים ומחוצה להם, ובמה שאנחנו מנפים מהחיים שלנו כדי לעשות אותם רהוטים, ומעוצבים מידי, ומתאימים לדימוי של מי (של מה) שאנו רוצים להיות). כי כמה שאני זוכר במקומות שבהם חייתי באמת, באותם מקומות שבאמת עשיתי בהם צעד החוצה מעצמי - הייתי עילג ומגמגם. בעצם אני מזהה את אותו מצב של הסרת הגנות, של לימוד אמתי, של שינוי -דרך הגמגום והעילגות שמשתלטים עלי באותם רגעים (כאן זו ארץ בתולה, כאן אני לא יודע את החוקים, כאן אני שוב ילד). ואולי זה לא מקרה שמשה –זה שהוביל את ישראל למולדת חדשה- היה מגמגם דגול-כבד פה ולשון. כשאני רואה תלמיד רושם לידי - באופן מושלם מידי, ברור לי שהוא לא יוצר דבר מה חדש - אלא משחזר את עצמו. אני מכיר את הקווים המושלמים-מדי-האלה. הם מחבקים את עצמם. אין להם סיכוי לצאת ולגעת במשהו חדש.  אני מעדיף את אלה שממציאים מחדש את הקו-כאילו לא היו קווים בעולם לפני הרגע הזה; שנדמה שהם לא יודעים איך להחזיק בעיפרון - שנופלים אל תוך הדף נפילה כואבת. .

 פיקאסו אמר שבגיל 16 כבר צייר כמו רפאל, אבל חיים שלמים נדרשו כדי ללמוד לצייר כמו ילד. ציור ורישום, ופיסול, וצילום (ראליסטיים ולא ראליסטיים), עוסקים באבחנות אודות המציאות(באופן מסוים האומנות משנה את המציאות או לפחות את הדרך שבה אנו חווים אותה)-הדבר הקשה ביותר אולי הוא לעשות את המציאות לחדשה, ללא מוכרת, ללא ידועה. ועוד משהו: כשאתה מורה (גם לציור ולפיסול )- אתה נוצר את אותם רגעים שבהם תלמיד נותן בך מספיק אמון כדי לגמגם  ולהיות עילג לידך.

אלה -צעקות-ציור בשמן

גמגום אמיתי הוא אחד האכזריים והפחות מובנים שבתחלואים ועלול להפוך סוג של נכות, בגידה של הגוף. גמגום אינו עניין של בחירה. אני משתמש כאן בגמגום כדימוי ואני יודע כמה קשה לתאר את הייסורים והכאב של מי שצריך לחיות עם גמגום. "כשאתה מגמגם אתה מאבד ביטחון בכך שהעולם אכן קיים. ויותר מכך, כשאתה מגמגם אתה מאבד ביטחון בכך שאתה קיים." אומר יוחאי עתריה במאמר הנפלא  "לשון שלי ,טובה ובוגדנית".
גמגום משפיע על אחוז אחד מהמבוגרים ו4% מהילדים. 80% הם זכרים. הוא שכיח יותר בין השמאליים- ביחוד כאלו שאילצו אותם לכתוב ביד ימין. עם קורבנות הגמגום נמנים משה, אריסטו, וירגיליוס, צ'רלס דרווין, לואיס קרול, צ'רצ'יל בצעירותו, הנרי ג'יימס, ג'ון אפדייק, מרלין מונרו והמלך ג'ורג' ה-6.
איש אינו יודע מה מעורר את הגמגום או מדוע מגמגמים שונים מועדים באותיות שונות או במילים שונות במיקומים שונים בתוך המשפט. אצל רבים הגמגום נעלם כשהם שרים, מדברים בשפה זרה, או יוצרים דיאלוג עצמי ומדברים עם עצמם. רוב הלוקים בגמגום מחלימים עד שנות העשרה לחייהם, נשים מחלימות בקלות יותר מגברים. ניתן לעזור במידה ניכרת לרוב הלוקים בתרפיית דיבור ובגישה אוהדת וסבלנית.

גמגום כטראומה וכצמיחה מטראומה

גמגום, הפרעת דיבור המאופיינת בשיבושים בזרימת הדיבור, קשורה זה מכבר לאתגרים ומכשולים. מבט על גמגום דורש פרספקטיבה רב-ממדית. עם זאת, גוף הולך וגדל של מחקרים ואנקדוטות אישיות שופך אור על היתרונות הפסיכולוגיים הבלתי צפויים שיכולים לצוץ ממצב מרתיע זה לכאורה. גמגום בלי ספק יכול להוות סוג של טראומה, וכמו כל טראומה חלק מסוים מהסובלים ממנה- יציג דווקא התפתחות וצמיחה פוסט טראומטית.   בעוד שגמגום ללא ספק מציג מכשולים תקשורתיים, הוא גם מציע הזדמנויות ייחודיות לצמיחה אישית, חוסן ומודעות עצמית מוגברת. 

 בשנים האחרונות, חוקרים הראו שהשפעת ההפרעה מגיעה הרבה מעבר לנראה על פני השטח עם הוכחות להשפעות פסיכו-סוציאליות ורמת חרדה גבוהה עבור האדם החי עם גמגום. ההשפעה שיש להפרעת גמגום על הפרט (ילד, מתבגר ובוגר) רחבה ומשתרעת ועל בני משפחתו (אחים, הורים ובני זוג). חוויות אלו כוללות קשיים התנהגותיים וחברתיים, מודעות עצמית מוגברת, חרדה מהתגובות לגמגום, קשיי תקשורת במצבים יומיומיים ואיכות חיים קשה כללית. 

טראומה משאירה צלקות. התחושה של להיות 'שונה' או להיחשב ככזה, תמיד משאירה חותם. מחקרים רבים מוכיחים שילדים המגמגמים נמצאים בסיכון גבוה יותר לסבול מבריונות, הדרה חברתית ותפיסה שלילית של העצמי. חוויות טראומטיות כאלה משאירות את הצלקות שלהן. למבוגרים הממשיכים לגמגם או שהתאוששו משבוש שטף הדיבור שלהם, אותן דחיות מוקדמות ואלימות רגשית- צובעות את ההבנה שלהם את עצמם ואת העולם הסובב אותם.

 להיות שונה -'כבשה שחורה' של המשפחה.

לאנשים המגמגמים יש נטייה גנטית לכך או לליקויים אחרים בדיבור. ילדים שנולדו להורה מגמגם מבינים טוב יותר את מצבם וכיצד להתמודד איתו.

עם זאת, עבור הורים שלא, החוויה של גידול ילד מגמגם יכולה להיות מאתגרת או מתסכלת.

 התחושה של להיות 'שונה' או צורך 'לתקן' נמשכת גם בבגרות. נקודת מבט זו יכולה להוביל להגברות על פער האמפתיה.

 הגברת האמפתיה וההבנה:

גמגום מעורר לעתים קרובות אנשים לטפח אמפתיה והבנה, כאשר הם מנווטים במצבים חברתיים הדורשים סבלנות ורגישות הן מעצמם והן מהשומעים שלהם. אנשים המגמגמים מפתחים לעתים קרובות מודעות חריפה לאתגרים העומדים בפני אנשים בהיבטים שונים של החיים. אמפתיה מוגברת זו יכולה להוביל לקשרים ויחסים משמעותיים יותר ולהצמיח הבנת מצבי תודעה שונים, אינטואיציות ואינטליגנציה רגשית המשתרעים מעבר לתקשורת מילולית.

תחושת עצמי מעוותת

גמגום יכול להביא אותנו לחווית חוסר אונים.  כבני אדם, אנו תלויים מאוד בשפה ובדיבור כדי לתקשר, ליצור קשרים ולפתח את הזהויות שלנו.
עם ליקויי דיבור כמו גמגום באה תחושת בושה על חוסר היכולת לתקשר או להסביר את עצמך בצורה מספקת, יחד עם פחד משיפוט ודחייה.
כמה מחקרים מצביעים על כך שמבוגרים מגמגמים הפנימו את השליליות ואת חוסר הכבוד בדיאלוג הפנימי שלהם והחלו לצפות ולקבל זאת.

מודעות עצמית מוגברת:

גמגום מחייב חקירה עצמית מעמיקה יותר של הרגשות ודפוסי החשיבה והתקשורת של האדם. מסע זה של מודעות עצמית יכול להוביל לגילוי עצמי וצמיחה אישית משופרת. אנשים מגמגמים מתכווננים לעיתים קרובות לנקודות החוזק, החולשות והטריגרים לחרדה בתקשורת שלהם, מה שמאפשר להם לנקוט בצעדים מכוונים לקראת שיפור עצמי.

יחסים אישיים נפגעים

תפיסה שלילית של עצמי משפיעה לרעה על מערכות היחסים של האדם עם חברים, משפחה, עמיתים ואפילו בני זוג אינטימיים ורומנטיים.

לפחד מדחייה בקרב אנשים המגמגמים יש השפעות נרחבות על הביטחון העצמי שלהם, מה שמשפיע מבלי משים על מערכות היחסים שלהם.

מיומנויות תקשורת משופרות:

באופן פרדוקסלי, גמגום יכול למעשה להוביל לפיתוח מיומנויות תקשורת יוצאות דופן. כאשר אנשים עובדים כדי לנווט דרך ליקוי הדיבור שלהם, הם הופכים לעתים קרובות מיומנים בבחירת מילים בקפידה, תוך שימוש בתקשורת לא מילולית, או בכתב, והתאמת סגנון התקשורת שלהם כדי להתאים לקהלים שונים. מיומנויות אלו יכולות להפוך אנשים המגמגמים למתקשרים יעילים ומרתקים במגוון הקשרים.

בעיות בריאות הנפש

העומס הרגשי והפסיכולוגי של התמודדות עם חוסר השטף בדיבור שלהם, עלול לגרום לאנשים מגמגמים להיות מועדים לדיכאון וחרדה חברתית.

ההנחה המזיקה שגמגום הוא סימפטום של חוסר יציבות נפשית שגויה. עייפות רגשית, ביטחון עצמי נמוך ותפקוד חברתי הם דווקא תוצר של פרופיל הרסני ומוטעה זה של אנשים עם ליקויי דיבור.

 חוסן נפשי מחוזק:

חיים עם גמגום דורשים התמודדות עם אתגרי תקשורת יומיומיים, אשר בתורם מטפחים חוסן נפשי . אנשים מגמגמים לומדים להתמודד עם תסכול, דחיה, מבוכה ואכזבה ומפתחים אסטרטגיות התמודדות שניתן ליישם בתחומי חיים אחרים. התגברות על מכשולים אלו בונה צורה ייחודית של קשיחות מנטלית שיכולה לתרגם להגברת דפוסי הצמיחה, הביטחון העצמי והתמדה.

 הסברה ומנהיגות:

אנשים רבים המגמגמים מוצאים עצמם דוגלים במודעות מוגברת וקבלה להפרעות דיבור. תפקיד הסברה זה יכול להוביל להעצמה אישית ולפיתוח כישורי מנהיגות. על ידי שיתוף בסיפוריהם, אנשים המגמגמים הופכים לסוכני שינוי, מאתגרים את התפיסות החברתיות ומקדמים הכלה.

 מלחמה בפרפקציוניזם:

גמגום  מפרק  את הפרפקציוניזם שהפך למחלה וחסם בחברה המודרנית. אנשים מגמגמים לומדים שתקשורת אינה תמיד ללא רבב ושחוסר הבנה וקשיים הוא מרכיב מרכזי בתקשורת. הבנה זו יכולה להוביל לגישה אותנטית ומקבלת יותר לביטוי עצמי. אימוץ פגמים והחלשת הפרפקציוניזם יכול לטפח קבלה וחמלה עצמית ולהפחית את הלחץ להתאים לסטנדרטים לא מציאותיים.

 יצירתיות משופרת:

האתגרים הייחודיים שמציב הגמגום מעודדים אנשים לחשוב בצורה יצירתית ולמצוא דרכים חלופיות לבטא את עצמם. תהליך יצירתי זה יכול להוביל לפיתוח של חשיבה יצירתית חדשנית ומיומנויות פתרון בעיות המתרחבות הרבה מעבר לאתגרים הקשורים לדיבור.

חוג פיסול קרמי ברחובות-אירנה.

חוג פיסול רחובות-מעיין

אפוקסי לעץ-רונן שוורץ-אקליפטוס, אפוקסי ליציקה על עץ, פיגמנט פסטה שחור.

גמגום חשוב גם בהקשר של טיפול ופסיכותרפיה-אולי אפילו מהותי. תהליך פסיכותרפי שאין בו חלקים של גמגום ושתיקות, חשוד בעיניי.

שמי זיו אייל (יולי) , מנהל "הסדנה לתהליכים יצירתיים" -מרכז לאמנות ולטיפול פסיכולוגי יצירתי, המאגד הן מורים לאמנות בתחומים שונים, והן פסיכולוגים, פסיכיאטרים ופסיכותרפיסטים- המאמינים שיצירתיות היא מרכיב מרכזי בבריאות הנפשית ובעצם תחושת החיות שלנו . אני בוגר הלימודים המתקדמים בפסיכותרפיה אנליטית המוכר על ידי American Psychological Association )- ובעל .M.A בפסיכולוגיה ואמנות (התמחות בתהליכים יצירתיים).  בעל ניסיון רב בטיפולי פנים אל פנים וטיפול מרחוק (שירות "פסיכולוג אונליין"). אני רואה ביצירתיות -במובנה הרחב והעמוק ביותר, את מרכזה של היכולת שלנו כבני אדם להתמודד עם המציאות- זו הפנימית וזו החיצונית.  "להיות אותנטי" -כותבת סימון דה בבואר-"פירושו להפוך ליצירתיים ולתבוע בעלות על מי שאנחנו, על האני שלנו, המעוצב באמצעות הבחירות שלנו."