הפיסול ההיפר ריאליסטי במאה העשרים. קורס פיסול.

"[היפר ריאליזם הוא] הזיוף האותנטי". אומברטו אקו

"הסדנה" - היא מרכז לאמנות ולטיפול פסיכולוגי יצירתי, המאגד הן מורים לאמנות בתחומים שונים, והן פסיכולוגים, פסיכיאטרים ופסיכותרפיסטים- המאמינים שיצירתיות היא מרכיב מרכזי בבריאות הנפשית ובעצם תחושת החיות שלנו. אנו מציעים גם טיפול פסיכולוגי מרחוק (פסיכולוג אונליין).

הציור ההיפר ריאליסטי זוכה  לעדנה בישראל. ציירים כמו דוד ניפו, אלי שמיר, ארם גרשוני ואביהם הרוחני -ישראל הירשברג-  הפכו לחלק מקנון הציור הישראלי. לעומת זאת אין בארץ כמעט ייצוג לפיסול ההיפר ריאליסטי (ליאור מודן ויונתן ורטהיים סואן, הציגו  ב2017 פסל בשם "מודל לסופר בגובה מטר – יהושע סובול/ארנסט המינגווי", שלושה פסלים בעלי יומרות היפר-ריאליסטיות, עשויים שעווה בדמותו המוקטנת מאד של יהושע. אפשר גם לחשוב על עבודות הפיסול קרמי של רונית ברנגה כנגיעה בהיפר ריאליזם)

 הפיסול היפר ריאליסטי דורש שליטה ויכולות טכניות והנדסיות מורכבות, שילוב שימוש בכמה חומרים מתוחכמים, ושליטה במיומנויות רבות, לפיכך יוצר רף כניסה טכני גבוה מאוד.   אפילו את השערות יש להכניס לתוך משטח שרף האפוקסי אחת אחת.

 אם ציור היפר ריאליסטי מטשטש את הגבול בין צילום לציור.  הפיסול ההיפר ריאליסטי מטשטש את הגבול אל המציאות שלעצמה.

לאחר שהתגברת על ההתפעלות הטכנית, או לאחר שהבנת שזה בכלל פסל ולא אדם,   השאלה שאתה לא יכול שלא לשאול את עצמך היא: במה שונה אמנות הפיסול ההיפר ריאליסטי מהאומנות האפקטים המיוחדים בקולנוע (המונח הטכני הוא 'fx') . רף האפקטים הקולנועיים הריאליסטיים הרי הולך ונעשה גבוה יותר עם סרטי וסדרות פנטזיה ולא הכל נעשה בעזרת אפקטים ממוחשבים אלא לעיתים קרובות על ידי פיסול ממשי. זוהי כמובן שאלה רחבה יותר. העוסקת בהגדרת האמנות כשלעצמה ובטח האמנות בעידן המודרני המאפשרת שימוש בטכניקות תעשייתיות מורכבות כגון הדפסה תלת ממדית .

עליית היפר-ריאליזם בפיסול התרחשה בערך באותה תקופה בה עלה הציור הפוטו-ריאליסטי, בשנות ה-60. הוא זכה לתחייה בשנות ה-90 של המאה ה-20, בעקבות ההתקדמות הטכנית  באפקטים המיוחדים של סרטים. המונח היפר-ריאליזם במקום ריאליזם מציין רמה אחרת של קרבה למציאות. המונח היפר-ריאליזם, שטבע הפילוסוף והסוציולוג ז'ן בודריאר (Baudrillard), מציין את האופן שבו המציאות מתוּוכת לצרכניה. בחברה הפוסט-תעשייתית שלאחר מלחמת העולם השנייה מתאפיינים הדימויים והסימנים בבולטות המעלימה את המרחק בין האובייקטים לבין ייצוגיהם. דימויים שנוצרו בחסות המדיה משפיעים באופן רדיקלי על שיפוטי המציאות שלנו.

 מעבר למונחים הטכניים המנסים ליצור אבחנה בן שתי התפיסות אני חושב על אותה אמירה של סלמן רושדי אודות ההיפר ריאליזם שיוצר אווירה של סוריאליזם כי אף אחד לא רואה את העולם בפירוט כזה.

פסלים היפר ריאליסטים משתמשים בקרבה של הפסל למציאות ובתגובה של הצופה ("זה נראה ממש אמתי") כדי לזעזע או לגרום לחוויה של בלבול המשרת העברת מסרים רגשיים או הכרתיים.  העבודות משחקות בשדה משחק פסיכולוגי  כפול של הזדהות וניכור. תשומת הלב לפרטים רק מגבירה את החיכוך הזה. עם ההתפתחות בטכנולוגיות דיגיטליות ותעשייתיות וטכנולוגיות של חומרים , האפקטים יכולים להיות מדהימים.

דואן הנסון

 הדמות העיקרית באמנות הפיסול ההיפר ריאליסטי בשנות ה-60 היה דואן הנסון (1925 – 1996) עבודותיו עוסקות בביקורת חברתית ושיקוף של חברת הצריכה האטומה.

הנסון הוא יצק את העבודות שלו  על בסיס מודלים אנושיים בחומרים שונים, הכוללים-  פוליאסטר, שרף אפוקסי,  פיברגלס, בונדו וברונזה.  עבודותיו המוקדמות שרתו  מחאה חברתית דרך  תחושת הזעזוע וההטרדה- כפי שכותרות עבודותיו  רומזות: Riot מרד (1967) וסצנה וייטנאמית-Vietnam Scene (1969).

 בשנות השבעים  עבר לתיאור היומי יומי והשגרתי לכאורה. באותה שנה הוא יצר את הסופרמרקט, התיירים, הקונה ו- Hardhat.

"אישה אוכלת"  הושלמה בשנת 1971. אלה היו גם דמויות בגודל טבעי, לבושות בגדים אמתיים עשויות  פיברגלס. אולם בניגוד ליצירות המוקדמות יותר, אלו היו דמויות בודדות או זוגיות, ולא עסקו בגלוי בפעילות אלימה. במקום זאת, לדמויותיו היה לעתים קרובות מבט אדיש ומשועמם,  הן בהו למרחקים והתנתקו מסביבתן. בעוד שהעבודות המוקדמות יותר נטו להיות סצנות בעלות גבולות מוגדרים מבחינה מרחבית, בפסלים המאוחרים לא היו גבולות מוגדרים בבירור המפרידים בינם לבין הצופה. הם ממש אכלסו את המרחב של הצופה -  ויצרו אינטראקציות משעשעות ומבלבלות  לפעמים, כמו במקרים של Reading Man (1977) או Photographer (1978). טשטוש הגבולות הזה בן האמנות למציאות הוא חלק מאותה מראה שהאמנות של הנסון  הציבה ושאלה דרכה שאלות על טבעה של המציאות המודרנית.

זוג יושב על ספסל- דואן הנסון-קורס פיסול היפר ראליסטי. הפסיכולוגיה של חברת הצריכה.

רון מואק.

מואק הוא הפסל המזוהה ביותר עם פיסול היפר ריאליסטי  בשנים האחרונות. דרך הדמויות המציאותיות שלו והשימוש בתחבולה ההיפר ריאליסטית הוא חושף את גרעין האנושיות. הוא אינו עושה זאת דרך חיפוש הקצוות של ההתנסות האנושית , דרך חשיפת המתחים הקיצוניים והאמוציות הקיצוניות, או במילים אחרות דרך החוויה של הזעם והטירוף של המציאות האנושית, אלא דרך רגש מעודן יותר -עצב. האדם  כבשר חי הדורש אהבה ואישור  ואף על פי כן שרוי בבדידות תמידית ונידון להזדקנות , למוות ושכחה. הפסלים של מואק אינם מבטאים מרד, מאבק או צעקה קיצונית של כאב חד, אלא השלמה שקטה ועצובה עם החיים הלא מושלמים. (האמנות  של מואק  בדרך מסוימת מבטאת את תמצית הגדרת השפיות  של הפסיכולוגיה של פרויד).  

רון מואק- סדנת פיסול גבעתיים- פיסול היפר ריאליסטי- הפסיכולוגיה של השלמה עם חיים לא מושלמים.

רון מואק החל את הקריירה שלו כמנהל הקריאטיבי של תוכנית טלוויזיה לילדים ששודרה ממלבורן, אוסטרליה, שם גם יצר, הפעיל והשמיע קולות של כמה בובות. לאחר מכן, יצר בובות עבור ביל הנסון.
הסיפור המקובל הוא שבמקרה הפך לאמן, כשהוזמן על ידי חמותו פאולה רגו ליצור סט פסלים קטנים לשולחן במסגרת תערוכה בגלריה הייוורד. העבודה שפרסמה אותו לראשונה היתה- "תחושה עם אבא מת (1996-7 Sensation with Dead Dad (1996-7), פיסלון  קטן מאוד של אביו שוכב עירום על  משטח לבן. שבו השתמש האמן בשיער שלו.

תחושה עם אבא מת-רון מואק, סדנאות קבוצתיות לאמנות היפר ריאליסטית. הפסיכולוגיה של האנטי גיבור.

כפי שציינה קלי גרובייר, גודלו של הפסל הופך אותו ל"מטריד,  משהו בין בובת ראווה לצעצוע זעיר, קומתו המגושמת מגבירה איכשהו, כביכול, את האפקט המדאיג".  למואק הייתה מערכת יחסים בעייתית עם אביו.

הטכניקה בה משתמש מואק לעיתים קרובות היא הפיכת הדמויות שלו לקטנות באופן בלתי אנושי או לגדולות באופן בלתי אפשרי. במקרים נדירים, הוא פונה אל העל-טבעי, והפנטזיה כמו בעבודה המוקדמת של גבר עירום מהורהר קטן וקודר על שרפרף בגודל טבעי עם כנפיים פרושות (1997).

רון מואק -חוגי פיסול תל אביב-היפר ריאליזם -הפסיכולוגיה של המציאות הלא מציאותית.

אלו הם יוצאי דופן, שכן  כהכללה האנשים של מואק הם התגלמות הנורמלי והמוכר. מה שמוציא אותם אל מחוץ לצפוי הוא מידותיהם החושפות את את המוכר והידוע והופכות אותו לדבר מה אחר. הן מזמינות אותנו לבחון מחדש את המציאות האנושית ולגלות אותה ולא מעמדה מנוכרת כפי שעשו תפישות רבות של אמנות מודרנית. אלא מנקודת מבט פנימית. כולנו פגומים, לפיכך עלינו להיות סלחניים יותר.  המשורר קרייג ריין הדגיש את האופי המאופק של יצירתו של מואק, חוסר הסנטימנטליות שלה וכי "הרגש מדויק כמו רמת הפירוט הפיזי".

סם ג'ינקס.

אם מואק הוא משורר הפסיכולוגיה של ההשלמה והנורמליות, עבודתו של סם ג'ינקס נעה בעדינות לכיוון המקאברי והמוזר. הן ג'ינקס והן מואק  עוסקים באנטי גיבור.  בגבורה שבלהיות סתם אדם.  "לפנינו אדם המסמן שלב חדש בהגדרת המושג גבורה. זו נובעת מעצם המאבק ההרואי בגורל, ובמציאות היומיומית". עבודתו של ג'ינקס נכנסת לעיתים  לעולם הריאליזם הפנטסטי  כמו האיש העירום הרזה המוטה עם ראש של כלב (דוגהד, 2008).

סם ג'ינקס-חוגי פיסול רחובות- היפר ריאליזם. הפסיכולוגיה של הייאוש האילם.

כמו מואק, ג'ינקס הוא משורר של העצב האנושי, ולא של הניכור (למרות שהוא משחק ומשתמש בניכור אבל גם זה משרת את המגע ולא את חוסר המגע.) . אצלו העצב הופך לכאב שלפעמים בלתי ניתן להכלה אבל גם כזה שלא הופך לזעקה כנגד הכול. גיבורי הפסלים שלו לא יודעים שאפשר לזעוק, או אינם חושבים שיש טעם בכך-מי ישמע את זעקתם?- זו פשוט המציאות. אם ההבעה הרגשית של מואק חותרת לדיוק וסולדת מכל הפרזה. ג'ינקס מותח את המציאות למצבים קיצוניים כדי לגלות את הסדקים דרכם חודר האור או דרכם דולף העצב. הדמויות שלו עוסקות בכאב האנושי האילם, בפצע שאין לו מילים.של הניכור (למרות שהוא משחק ומשתמש בניכור אבל גם זה משרת את המגע ולא את חוסר המגע.) . אצלו העצב הופך לכאב שלפעמים בלתי ניתן להכלה אבל גם כזה שלא הופך לזעקה כנגד הכול. גיבורי הפסלים שלו לא יודעים שאפשר לזעוק, או אינם חושבים שיש טעם בכך-מי ישמע את זעקתם?- זו פשוט המציאות. אם ההבעה הרגשית של מואק חותרת לדיוק וסולדת מכל הפרזה. ג'ינקס מותח את המציאות למצבים קיצוניים כדי לגלות את הסדקים דרכם חודר האור או דרכם דולף העצב. הדמויות שלו עוסקות בכאב האנושי האילם, בפצע שאין לו מילים.

חוג פיסול נס ציונה: סם ג'ינקס -פיסול היפר ריאליסטי-הפסיכולוגיה של גבורת חוסר האונים.

Hanging Man (2007 האיש התלוי) הוא גבר קטן מגודלו, כחוש על סף גיל העמידה, עם שיער קצר ודליל מסופר באופן שווה, פניו אדומות ונפולות, הוא תלוי מתחת לכתפיו בשני מוטות מתכת.

במקום לשקוע, קצות האצבעות של שתי הידיים נלחצות על הקיר, מקמרות מעט את גופו, מה שמרמז על כוונה לא ידועה.

.

טבע דומם-2007-סם ג'ינקס -סדנאות קבוצתיות לאמנות היפר ריאליסטית.

בטבע דומם  (Pietà), 2007, ג'נקס מציג בגודל טבעי, גבר לבוש קודר ושמרני בגיל העמידה עם עיניים מושפלות אוחז בגופו של אדם מבוגר מאוד, מורם מעט ונשען על ברכיו של הצעיר,  העבודה  מעוררת מידית אסוציאציות להפיאטה של מיכלאנג'לו (1498-1499) ויצירות רבות אחרות במוסכמה איקונוגרפית זו.

מיכלאנג'לו-הפיאטה- הפסיכולוגיה של צער עמוק.

 ג'נקס לוכד את אותו צער עמוק, אך הדמויות משוללות מכל מרכיב הרואי. הזקן שוכב רפוי ומציג את  חוסר האונים והדלדול שהזקנה מביאה. את הדרך שבה היא מרוקנת את האדם מכול מה שעשה אותו לאדם בעבר. הבן שמחזיק את אביו מגלה את הריקנות הנובעת מתשישות נפשית והתמודדות עם הבלתי ניתן לתיאור. 

חוגי פיסול רמת גן-אישה וילד, סם ג'ינקס -הפסיכולוגיה של המגע האנושי.

עבודה זו מוצאת את השלמתה  בעבודה  ב- Woman and Child, 2010, שם אישה מבוגרת, בגלימה לבנה, מחזיקה ילד שזה עתה נולד, מקנן ומוצא ביטחון ובית  על חזה .סנטרה נוגע בעדינות בשיער ראשו התינוק, והעיניים עצומות במצב של התמסרות, של אהבה וגם בהתבוננות ,היאחזות והשלמה בחיים הנולדים והנעלמים כאחת. ג'ינקס  מרחיב על הדיאלוג האילם הזה של החיים עם המוות דרך טיפול ואפילו חמלה , בעבודה ללא כותרת (Pieta עומד), 2014, המעוררות אסוציאציות  לתנוחות המתוחות בעבודתו של הצייר המנייריסטי Jacopo Pontormo שבה גבר לבן שיער אוחז בכתפיו של גבר צעיר יותר.

ללא כותרת-סם ג'ינקס- חוג פיסול גדרה- היפר ריאליזם,  הפסיכולוגיה של המגע בן המוות לחיים.

המשך : הפסיכולוגיה של היפר-ריאליזם בפיסול -חלק שני.