הפיסול הפיגורטיבי במערב
היסטוריה של הפיסול הפיגורטיבי במערב.
פיסול יווני ורומי:
הפיסול הפיגורטיבי החל בפיסול בחימר ועבר לאבן. היוונים היו חלוצי הנטורליזם בפיסול, תוך שימת דגש על צורות אנושיות ואידיאליות ותנוחות דינמיות. הרומאים אימצו וסיגלו טכניקות יווניות, ויצרו דיוקנאות ריאליסטיים ופסלי הנצחה. הרומאים הרחיבו את המסורת היוונית של אידיאליזציה של הדמות, אך הדיוקנאות שלהם היו לעתים קרובות יותר אינדיבידואליים וחושפניים. כדי לתמוך באימפריה הרומית, הרומאים הגביהו תכונות גופניות מלחמתיות כמודל אידיאלי, ברבים מהפסלים שלהם. פיסול תבליט נרטיבי היה מהדורת החדשות או האינטרנט של התקופה הרומית, המקום בו תועדו אירועים והוצגו לציבור.
פיסול קלאסי
אמנים קלאסיים (450-323 לפנה"ס) עשו אידיאליזציה של צורת האדם. דמויות מפוסלות בתקופה זו הן בדרך כלל צעירות, ללא שמץ של פגם פיזי. הפסלים פרופורציונליים וסימטריים בצורתם, אך חסרה להם אישיות והבעה. רוב הדמויות נוצרו בהשראת ספורטאים, שנהנו מסטטוס חברתי גבוה.
אחת היצירות המרשימות של תקופה זו היא זורק דיסקוס, (כ-450 לפנה"ס) מאת מיירון (Myron). המקור אינו קיים, שרד רק עותק שיש רומי. זורק הדיסקוס מתאר ספורטאי דרוך לקראת זריקת הדיסקוס. הגוף המתוח של הספורטאי נמצא באיזון מושלם המעביר את מהות הפעולה.
פסל גדול אחר של תקופה זו הוא פידיאס (,Phidias) אשר יצר את גילופי הפסלים של הפרתנון (448-432 לפנה"ס), מבנה המכיל כמה מהפסלים והתבליטים המרשימים בכל הזמנים. כל דמות המתוארת חדורת חיים ותנועה, החל מבני התמותה ואלים עם הגלימות הרכות שלהם, ועד לסוסים שדוהרים.
פוליקליטוס (Praxiteles) הוא עוד פסל קלאסי מאוחר הידוע בשל יכולתו להעביר את היופי הנשי בצורה חושנית. הפסלים המוערכים ביותר שלו הם דמטר (340-330 לפנה"ס), קנידיאן אפרודיטה (350 לפנה"ס), והרמס והתינוק דייוניסיוס (340 לפנה"ס). הוא ידוע גם ביצירתו של קאנון פיסולי, המכונה גם "הקאנון של פוליקליטוס" (או "הקאנון הפוליקליטי") ובמסגרתו גובשו מעין כללים לתיאור הגוף ולפרופורציות בין חלקי הגוף השונים. ליסיפוס מסיקיון ( Lyssipos of Sikyon) פיסל בעיקר בני נוער. הוא העדיף גופים רזים וראשים קטנים יותר. הוא הקצין את תנועת הפיסול העצמאי, והפך את הפיסול לקליל וחי יותר. הוא נחשב אמן מפתח במעבר מהסגנון הקלאסי המאוחר לסגנון ההלניסטי.
פיסול הלניסטי
התקופה ההלניסטית (323-31 לפנה"ס) התחילה עם מותו של אלכסנדר מוקדון ונמשכה עד שהרומאים השתלטו על יוון. הפיסול בתקופה זו נטה לסגנון אקספרסיבי ודרמטי יותר. הדמויות בפיסול החלו להפגין רגשות דרמטיים: כאב ועונג, ייסורים ומתיקות, זקנה ונעורים, ספורטאים מנצחים ותבוסה וכניעה.
ניתן לראות את האפקט הדרמטי הזה ב"מזבח זאוס בפרגמון" Zeus in Pergamon- (164-156 לפנה"ס). קבוצת הדמויות המפוסלות מייצגת קרב בין הטיטנים לאלים. הסצנה משתוללת באלימות איומה, בטירוף ופאתוס, השונה מאוד מההרמוניה והעידון של הפיסול היווני המוקדם.
יצירת מופת הלניסטית נוספת היא הניצחון המכונף של סמוטרקה Winged Victory of Samothrace (190 לפני הספירה). הוא מתאר אלה מכונפת יורדת מהשמיים. תנועת הבד בשמלת הדמות מעבירה את משב הרוח כשהיא יורדת מהשמים. כנפיה הפרושות מעידות שהיא עדיין לא התיישבה על האדמה.
קורס פיסול תל אביב -הניצחון המכונף של סמוטרקה
האימפריה הרומית
פסלים וציירים רומיים (509 לפנה"ס - 337 לספירה) שאלו מהאמנים היוונים את האידיאליזציה שלהם את גוף האדם. עם זאת, אמנים רומיים הלכו רחוק יותר ביצירת דיוקנאות פיסוליים ריאליסטיים, שחשפו את האישיות האינדיבידואלית של המודלים שלהם.
הנושא הפופולרי ביותר עבור אמנים רומאים היה האירועים החשובים של ההווה או ההיסטוריה בהתהוותה, והמדיום החשוב ביותר היה פיסול דמויות בתבליט נרטיבי. ציור שימש למטרות דקורטיביות; ציורי קיר גדולים המציגים נופי גן, תמונות של טבע דומם, מיתולוגיה וסצנות חיי היומיום קישטו את בתיהם של רומאים עשירים.
דְיוֹקָנָאוּת
אחד הסוגים האופייניים ביותר של דיוקן רומי היה ראש האדם המנותק מהגוף, או החזה- הפרוטומה (Bust).
הוא נחצב בדרך כלל בשיש, לרוב מיציקת מסכת שעווה, כך שאפילו הפרטים העדינים יותר של פיסול תווי הפנים נשמרו.
למה הפרוטומה הייתה כל כך פופולרית? אולי כיוון שאנחנו תמיד אובססיביים לתיעוד של עצמנו והשתקפויות שלנו. פרוטרטים של רומאים מהמעמד הגבוה היו פופולריים בכל האימפריה הרומית. זהו המשכו של מנהג רומי פטריארכלי שמקורו בימי קדם. במותו של ראש המשפחה נשמרה יציקת שעווה מפניו במזבח משפחתי מיוחד. במאה ה-1 לפני הספירה החלו משפחות רומיות לדרוש שיפסלו את דיוקנאות הפנים בשיש.
את רוח "דמות האב" ניתן למצוא בדיוקן השיש בגודל טבעי- "Portrait of a Roman" (80 לפנה"ס). הפסל מציג גבר מבוגר. קמטי פניו נאמנים לחיים, והפסל הגדיש אותם כדי להעביר את אישיותו הייחודית של הנושא: קשוח, מחוספס ומסור לחובתו. זה דימוי אב סמכותי.
הדמות הנשית באמנות הרומאית: דיוקנאות של נשים הפכו פופולריים בסביבות המאה ה-1 לספירה, כאשר נשים החלו ליהנות מאמנציפציה גוברת, קבלו תוקף לזהות המשפטית שלהן, זכות להון עצמאי והחלו משתתפות בפוליטיקה ובאמנות. דיוקן של אישה פלאבאית (90 לספירה) מציג אישה צעירה עם גזרה מסולסלת בצורה אופנתית הממסגרת את הפנים המגולפות ברכות. ראשה מוטה בחינניות והמבט בעיניה עדין.
קורס פיסול: דיוקן של אישה פלאבאית (90 לספירה)
בעוד שאנשים רגילים פוסלו לעתים קרובות כפורטרט, הנושא החשוב ביותר של פיסול הדיוקן הרומי היה הקיסר . היו שתי דרכים עיקריות לתאר את הקיסר: פסלים שלו בפני עצמו ואנדרטות המציגות אותו רוכב על סוסים, סוג של דיוקן אימפריאלי שהומצא על ידי הרומאים.
אחד הפסלים הטובים ביותר של קיסר הוא אוגוסטוס מפרימה פורטה (המאה הראשונה לספירה). הוא גדול מעט מגודל טיבעי והוא מראה את אוגוסטוס פונה לחייליו כגנרל. למרות שאוגוסטוס היה בן 76 במותו, הפסל מציג דמות בטוחה בעצמה, דומיננטית וצעירה.
קורס פיסול רחובות: אוגוסטוס מפרימה פורטה
אנדרטת הרכיבה המרשימה ביותר היא פסל ברונזה של מרקוס אורליוס (164-166 לספירה). בפסל זה, הקיסר אינו חמוש וזרועו הימנית מושטת במחווה המקובלת של נואם. גם שליטה וגם כיבוש משתמעים מאיקונוגרפיה של סוסים. הסוס והרוכב מתוארים בצורה היפר ריאליסטית , עם ורידים, קפלי עור ושרירים הנראים בבירור.
מאוחר יותר במאה ה-4, הקיסר קונסטנטינוס (הקיסר הנוצרי הראשון) תואר בפסל שיש אדיר (313 לספירה). הראש המונומנטלי לבדו בגודל 2.18 -מ'. הוא כל כך אדיר וענק עד שנוצרת דמות על אנושית לא רק בגלל גודלה, אלא גם בגלל שהיא דימוי של שילטון מוחלט. בסופו של דבר, האנדרטה הקולוסאלית מספרת לנו יותר על השקפתו של קונסטנטין על עצמו מאשר על המראה הפיזי האמיתי שלו.
קורס פיסול, קונסטנטינוס-שיחזור ברונזה
התבליט הנרטיבי
ההתמקדות בשלטון ובכוח הצבאי נוכחת גם בשימוש של הרומאים בתבליט נרטיבי, המוכר לנו היהודים משער טיטוס המתאר את גלות בית שני.
בחברה הרומית, התבליטים על מונומנטים של ארכיטקטורת הנצחה כגון קשתות, עמודים או מזבחות, פעלו בדומה להנצחת ההיסטוריה המלחמתית במדיה כיום. בעמוד הטראיאנוס יוצא הדופן ברומא (114 לספירה), מוצגת כרוניקה מפורטת של מסעותיו של הקיסר המגולפת באופן ייחודי בנרטיב המזכיר אנימה או סרט. הנרטיב הדוקומנטרי של הקרבות חצוב באבן, מתחיל מתחתית העמוד ומתפתל סביב העמוד עד לראשו, בגובה 128 מטר.
עמוד הטראיאנוס
תקופות ימי הביניים והרנסנס:
עוד קודם לתקופת הרנסנאס התעניינו אמנים ביצירות ריאליסטיות יותר וסימבוליות פחות ממה שהיה מקובל באמנות הנוצרית של ימי הביניים. באמנות הכנסייתית היה עקרון הייצוגיות חשוב בהרבה מהדיוק. אמנות הרנסנאס, לעומת זאת, העניקה חשיבות לסימטריה, קומפוזיציה, אור ופרספקטיבה .תקופת הרנסנס הגבוה (1490-1527). נשלטת מאוד על ידי אמנות המייצגת את דמות האדם. אמנים כמו דה וינצ'י, מיכלאנג'לו ורפאל, יצרו סגנונות אישיים תוך המשך עקרונות הפיסול הרומי הקלאסי של הגוף ושימוש בקנוני הפרופורציה.
תורת הפרספקטיבה הייתה הטכניקה החדשה והחשובה ביותר של התקופה. המחקר של דמות האדם היה כה מדויק שאמנים יכלו לצייר דיוקן של אדם מכל זווית. אולי הדוגמה המרשימה ביותר, הוא הציור של מיכלאנג'לו בקפלה הסיסטינית - זווית קשה מאוד עבור צייר. עם זאת כל הדמויות האנושיות נראות חיות בצורה מרשימה מכיוון שיש להן פרופורציות נטורליסטיות וחוקי הפרספקטיבה מיושמים בצורה מושלמת.
לאונרדו דה וינצ'י
לאונרדו דה וינצ'י (1452-1519) היה אחד הגאונים המגוונים ביותר בהיסטוריה, המדגים את הביטוי: "איש רנסנס" ("אנשי אשכולות" או פולימתים). מלבד היותו פסל וצייר, דה וינצ'י למד גם אנטומיה, אסטרונומיה, בוטניקה, גיאולוגיה, גיאומטריה ואופטיקה. הוא תכנן את המטוס, המצנח והקטפולטה. הוא ניתח גופות אנושיות והיה חלוץ בחקר האמבריולוגיה. הוא היה גם מומחה לפרופורציות אנושיות ואחד הרישומים המוכרים ביותר שלו הוא האיש הוויטרובי (1492). ברישום זה הוא מדגים את האמירה של אדריכל רומי ויטרוביוס שאדם צריך להשתלב בצורה מושלמת במעגל ובריבוע.
קורס רישום: האיש הוויטרובי, דה וינצ'י
מיכלאנג'לו בוונארוטי
כמו דה וינצ'י, מיכלאנג'לו בוונארוטי (1475-1564) היה מומחה לאנטומיה. הוא היה צייר, פסל, אדריכל ומשורר. הפסל המונומנטלי הראשון שלו הוא Pietà (1498-1500), המתאר את מרים אבלה על ישו המת. לפסל זה יש קצב ייחודי המונחה על ידי תנוחתו של ישו והבד בגלימתה של מריה. למיכלאנג'לו הייתה היכולת להוביל את עינו של הצופה על פסל השיש, כך שהצופים לא יחמיצו אף פרט.
Pietà- מיכלאנג'לו
בשנת 1501, מיכלאנג'לו הוזמן על ידי העיר פירנצה ליצור פסל שיש של דוד. התוצאה היא יצירת המופת דוד (1501-1504), פסל מרשים בקנה מידה הרואי, המתאר את דוד הצעיר בתנוחת דרוכה, מוכן לקרב. ידיו גדולות ביחס לשאר גופו, ושרירי הצוואר והגו והוורידים שלו מתוחים, ומשווים לו מראה של כוח והדר.
פסל דוד חיזק את תהילתו של מיכלאנג'לו, והוא זומן על ידי האפיפיור לצייר את תקרת הקפלה הסיסטינית בוותיקן. זו הייתה אמורה להיות עבודתו המרשימה ביותר. לקח למיכלאנג'לו ארבע שנים לסיים את ציורי הקיר (1508-1512). מספרים שבזמן הזה מיכלאנג'לו הסתגר בקפלה ועבד בשכיבה ובעמידה על פיגומים שתכנן. הוא השתמש במודלים גבריים כדי לפסל את הדמויות הנשיות. יצירה ענקית זו מייצגת תמונות מהברית הישנה, כולל בריאת האדם המפורסמת. אומרים שליאונרדו ומיכלאנג'לו התחרו זה בזה כדי להיחשב לאמן המוביל בפירנצה.
בָּארוֹק
חופפת מעט ועוקבת אחר התקופה המנייריסטית של הרנסנס הגיעה תקופת הבארוק. עידן הבארוק החל בסביבות 1600 באיטליה, התפשט באירופה, ונמשך עד 1750 בערך באזורים של גרמניה ואוסטריה.
אמני הבארוק דחו לכאורה את הווירטואוזיות הנרקיסיסטית וההצגה הדרמטית של האמנים המנייריסטים, אך פיתחו את הטכניקות שלהם בציור ובפיסול ואת ההשפעות התיאטרוניות שלהם. (קיארוסקורו). אמנות הבארוק יצרה סוג חדש של נטורליזם, המבוסס על מחקר ישיר של הטבע.
הציור בבארוק התאפיין בפעולה דרמטית, נרטיב אלים, צבע ואור מנוגדים, טקסטורות עשירות ואסימטריה..
אמנות הבארוק הושפעה מאוד גם מההקשר ההיסטורי: הדקדנס הנתפס של האימפריה הרומית הקדושה, הקולוניזציה של העולם ה"לא מתורבת", רציונליזם, והתחלת הטרנס אנושי כלומר האדם שאינו עומד במרכז הבריאה-הגילוי שהשמש היא מרכז מערכת השמש ולא הארץ.
אמני הבארוק האיטלקיים
ברניני
ג'אנלורנצו ברניני (1598-1680) היה פסל הבארוק המפורסם ביותר, פסל דוד בשיש לבן שלו, בגודל טבעי (1623) הפסל מיצג דוד בפעולה מלאה. הלוחם רוכן לימינו ומותח את המתלה, תוך שהוא מביט מעבר לכתפו לעבר גוליית. הגוף יוצר אלכסון דינמי, המשתרע מראש ועד כף הרגל.
המישור האלכסוני הוא סגנון חוזר בפיסול ובציור הבארוק. בניגוד לדוד של מיכלאנג'לו, הפסל הזה כמעט נראה זז; הבעת הפנים של הדמות מעידה על כך שהוא בעיצומו של קרב. במבט מעבר לכתפו, נראה שהוא מודע לנוכחותו של גוליית, ומרחיב את החלל הפיסולי מבחינה פסיכולוגית וגם פורמלית. זו הייתה דרך לשיתוף הצופה ביצירה.
ברניני-אפולו ודפנה (1622-1625)
פיסול פיגורטיבי במאה -19 וה-20
רודן:
אוגוסט רודן (1840-1917), בישר מהפכה בשיטות העבודה של הפסלים ואת הפיסול המודרני. הוא פיסל בעיקר מודלים שהשוליות שלו הגדילו, והעדיף לעבוד עם חימר או שעווה במקום לחצוב באבן. רודן השאיר משטחים לא מלוטשים ומחוספסים, עקבות של המכשירים המשמשים לפיסול. הוא התעניין בתהליך הניסיוני של פיסול, ולא בעבודה המוגמרת.
רודן היה משתמש במודליות לא מקצועיות בתנוחות לא מקצועיות. לדמויותיו הייתה עוצמה רגשית גדולה והן חקרו מגוון רחב של תשוקות אנושיות. רגשותיהם הפנימיים באו לידי ביטוי במחוות שהדגישו חלקים שונים בגוף. רבות מדמויותיו אינן שלמות ומקוטעות: פלג גוף עליון, ראש או סתם ידיים.
ואחת היצירות הידועות ביותר של רודן , היא ההוגה או האדם החושב (1879-1902). הפסל מתאר גבר יושב, ידו אוחזת בסנטרו והוא מתמסר למחשבות עמוקות. זהו גוף שרירי גדול הנותן תחושה של אנרגיה מכילה.
האדם החושב (1879-1902).-רודן
מאטיס:
אנרי מאטיס (1869-1954) קיבל השראה מהפיסול האתנוגרפי. בפסלו " I Aurora, אנו יכולים לראות עירום מוגדר היטב, למרות העיוותים הבולטים של האנטומיה. הוא מעוות את דמות האישה כדי להשיג קצב מורכב ומתח שרירי.
I Aurora-מאטיס
בוצ'וני:
גישה שונה לייצוג דמויות מציג אומברטו בוצ'וני (1882-1916), חלק מהתנועה הפוטוריסטית. בפסל בשם "צורות ייחודיות של המשכיות בחלל" (1913), הוא מנסה לייצג לא את הצורה האנושית עצמה, אלא את טביעת התנועה שלה במרחב שמסביב. התוצאה היא אדם פוסט אנושי , עם מבנה גוף המעביר את תחושת התנועה.
"צורות ייחודיות של המשכיות בחלל" (1913),
הנרי מור:
הנרי מור (1898-1986) היה אמן אנגלי בעל גישה מופשטת. הפסלים שלו מבוססים על צורת האדם, אם כי הם פיסול מופשט של הגוף. הוא לא ניסה ליצור גוף מאבן, אלא אבן שמרמזת על גוף. דמויותיו מורכבות מקימורים , חללים נגטיביים וזרימה היוצרים ניגודים עשירים של אור וחושך. המשטחים שלו מלוטשים וחלקים ומזמינים מגע. דוגמה טובה לאופן שבו הוא התייחס לדמות האדם הוא תמונה משפחתית ,Family Group (1955).
דמות שכובה בשלושה חלקים (1976) - הנרי מור.
ג'קומטי:
אלברטו ג'קומטי (1901-1966) מוצג משום מה כשייך לתנועה הסוריאליסטית למרות שבפרספקטיבה שהזמן מאפשר, הוא הרבה יותר עכשווי. הוא התרכז בדמויות אנושיות אבודות המביאות לידי ביטוי את פילוסופית האבסורד והושפע מסמואל בקט, ז'אן פול סארטר, פול אלוארד ואנדרה ברטון. הפסימיות והתפכחות מרעיונות הקדמה שהביאה מלחמת העולם השנייה, נוכחים בעבודתו. הדמויות המעוצבות והיצוקות הללו קטנות, דקות, שבריריות ומאורכות, כאילו הן יכולות להיעלם או להישבר בלחץ המציאות, בכל רגע. יש להם משטחים מחוספסים ופנים ריקות וחסרות הבעה. בין אם מדובר בדמויות בודדות ובין אם בקבוצות, הפסלים מעבירים תחושת בדידות, בידוד ואימה קיומית.
אלברטו ג'קומטי-אימה קיומית
המשך: פיסול עכשווי.
"הסדנה לתהליכים יצירתיים", מרכז חוגי אמנות וטיפול פסיכולוגי יצירתי, מאגדת הן מורים לאמנות בתחומים שונים, והן פסיכולוגים, פסיכיאטרים ופסיכותרפיסטים- המאמינים שיצירתיות היא מרכיב מרכזי בחיות ובבריאות הנפשית אנו רואים ביצירתיות -במובנה הרחב והעמוק ביותר, את מרכזה של היכולת שלנו כבני אדם להתמודד עם המציאות- זו הפנימית וזו החיצונית. "להיות אותנטי" -כותבת סימון דה בבואר-"פירושו להפוך ליצירתיים ולתבוע בעלות על מי שאנחנו, על האני שלנו, המעוצב באמצעות הבחירות שלנו.".