אמנות ההליכה לאיבוד

הפסיכולוגיה של הליכה לאיבוד

"אני יודע דבר אחד בוודאות; הרבה יותר קשה לדעת אם אתה אבוד מאשר אם הלכת לאיבוד, שכן בהזדמנויות רבות, לאן שאתה הולך הוא בדיוק המקום שבו אתה נמצא. מצד שני,  אתה מגלה לעתים קרובות שהמקום שבו היית הוא בכלל לא המקום שאיליו היית צריך ללכת, ומכיוון שהרבה יותר קשה למצוא את הדרך חזרה ממקום שמעולם לא עזבת, אני מציע לך ללכת לשם מיד ואז להחליט".

"אבל למה לעשות רק דברים לא חשובים?" שאל מילו, שנזכר לפתע כמה זמן הוא בילה בכל יום בלעשות אותם.

"תחשוב על כל הצרות שזה חוסך", הסביר האיש, ופניו נראו כאילו הוא מחייך חיוך מרושע - אם בכלל  יכול היה לגחך. "אם אתה רק עושה את העבודות הקלות וחסרות התועלת, לעולם לא תצטרך לדאוג  לגבי העבודות החשובות שהן כל כך קשות. פשוט לא יהיה לך זמן, מכיוון  שתמיד יש מה לעשות כדי למנוע ממך את מה שאתה באמת צריך לעשות.   ואלמלא העסק עם הקסם הנורא הזה, לעולם לא היית יודע כמה זמן אתה מבזבז."  The Phantom Tollbooth- מאת נורטון ג'סטר 

פסיכולוג תל אביב: " היכולת ללכת לאיבוד יכולה להיות הישג התפתחותי. " אדם פיליפס- On Wanting to Change

ללכת לאיבוד, ניצוץ ההרפתקה, להיות צעיר, להיות זקן. להיות אבוד, אובדן; אני כותב על הליכה לאיבוד במעגלים, לא מתוך רצון לסכם אותה, לא לשבת על הר מחוץ למבוך ולהתבונן עליו ביהירות של מי שפתר אותו, אלא כמי שיושב על גבעות מתונות המאפשרות מנוחה, ונקודת מבט חלקית. הרעיון שאנו יודעים איפה אנחנו נמצאים, הוא כשלעצמו רעיון מוזר, סוג של אשליה עצמית. מבט הדמנציה האבוד בעיניו של צביקה ז"ל, אביה של עדי רודף אותי, כמו גם החרדה שיצא מהבית ולא ימצא את הדרך חזרה, כשנסעתי לקניות במכולת נהגתי לנעול אותו, אבל מה יקרה כשהמבט האבוד הזה יגיע לפניי, או לפנים של עדי. 

 התשובות תמיד סותרות. אנחנו חידת הספינקס של אדיפוס-אנחנו הפרדוקס תמיד, השכחה המגנה עלינו והזיכרון בו זמנית. הליכה לאיבוד היא מהות הישראליות: הסיפור של אבא-איך עבר בטעות את הגבול בן פולין לרוסיה-והטעות הזו הצילה את המשפחה ואיך כל האחרים לא הלכו לאיבוד או בעצם אבדו לתמיד. ניווט בדד בצבא כפסגת המסלול. המצאת הוויז, הפיכת האלתור, הטעות וההליכה לאיבוד, כמו הביטחון שנמצא את הדרך או שיחלצו אותנו מכל מקום בעולם בו נהיה- לגרעין היצירתיות, אולי זה ביטחון של מי שגדל בארץ קטנה מידי, שקשה ללכת בה לאיבוד, של מי שתמיד יכיר מישהו שהיה אתו בצבא, או מישהי שהייתה אתך בחדר יולדות.

סדנאות קבוצתיות: קולאז עשוי חלקי עץ ישן שנמצאו . פסיכולוגים רחובות-קולאז הוא דימוי טוב לעשיית סדר מחלקים שהלכו לאיבוד ונמצאו. אמנות ופסיכותרפיה כתהליך לא רק של מציאת יעד ומפה -אלא גם כתהליך של הליכה לאיבוד.

אמנות (אבל גם פסיכותרפיה כפי שמציין אדם פיליפס) במובנים רבים היא המצאת ההליכה לאיבוד .  הרעיון שהתובנות העולות מהליכה לאיבוד יכולות להיות מעניינות ומשמעותיות יותר מלהגיע. שהמסע חשוב יותר מהיעד. שהשאלה מעניינת יותר מהתשובה. (אבל גם הפחד שתשכח מאין באת ולאן אתה הולך שלעולם לא תגיע. שתהיה אבוד). היא מטשטשת את האבחנה בן הליכה לאיבוד לבן להגיע. כמו הפילוסופיה של האבסורד והפוסט מודרניזם היא טוענת שאין מושג כמו להגיע, שעלינו לחיות עם האבדן או יותר מזה שלהגיע, זה תמיד גם האבדן. בסוף הסרט 'התבגרות' של ריצ'רד לינקלייטר-יש סצנה שנחרטה עמוק בלבי. הסרט מדבר בן היתר על  מסלול המאבק של האם  לגדל את בנה , ודרך החתחתים שלה ליצירת זהות משל עצמה דרך השכלה גבוהה עד שהיא מגיעה אל מימוש עצמי כאם וכמרצה בקולג'. בסצנה הזו בה עוזב הנער המתבגר את הבית ללימודים, פורצת אוליביה בבכי, "פשוט חשבתי שיהיה יותר" היא אומרת כמין סיכום חיים של התגברות ומימוש. מה הטעם? שואל מייסון  הנער את אבא שלו בסצנה אחרת, "מה הטעם בהכל?"- "אין לי מושג" מושך בכתפיו, איתן הוק המגלם את האבא, המתבגר הנצחי,  "ואני בטוח שלאף אחד אחר אין, אנחנו סתם מאלתרים."

פיסול קרמי-מפגש כהליכה לאיבוד. פסיכולוגים ברחובות: "אבל הדממה נמשכה על פני שכבות האדמה, והדחיסות הזו שיכולתי להרגיש על כתפי המשיכה כהרמוניה מתמשכת, ללא שינוי לאורך הנצח. שכבתי שם והרהרתי במצבי, אבוד במדבר, מצוי בסכנה, עירום בין שמים וחול וכוכבים, מכותר על ידי יותר מדי שקט מקטבי חיי".- אנטואן דה סנט-אכזופרי, 'רוח, חול וכוכבים'. סיפור על טייס שנפל במדבר, הלך לאיבוד ומצא את עצמו. הבדידות והתבודדות לעיתים הם דרך לזקק את העצמי.

 אמנות כרוכה בכמיהה וכדי לשמר את הכמיהה-אסור להגיע, או לפחות אסור להגיע באופן מלא.  אמנות היא אמירה על האופי הטרגי או הפרדוקסלי של הרצון, של העולם, ושל התשוקה, האהבה והתאהבות. (התאהבות כמו כל מה שאנו רוצים בלהט של תשוקה -היא הרי תמיד הליכה לאיבוד ומציאה של עצמך בו זמנית- "לאבד את עצמך: התמסרות חושנית, לאבד את עצמי בן זרועותיך, אבודה לעולם, לחלוטין שקועה בהווה, לחלוטין קיימת. להיות בחוויה באופן מלא- זה להיות מסוגלת להיות בחוסר ודאות ובמסתורין." רבקה סולניט-A field guide to getting lost'')

כל אותם מושגים שאני דן בהם בסדנאות האמנות או נוגע בהם כפסיכותרפיסט:  המתח שבן סדר לכאוס, התמסרות, שימור אי הידיעה, הזר בתוכנו, הצורך והתייחסות לאין כיש-ואפילו מיקוד בתהליך ולא בתוצאה-כולם סובבים או מגדירים במילים אחרות את ההליכה לאיבוד.  במסה "מדריך ההליכה לאיבוד", אומרת רבקה סולניט-" השאר את הדלת פתוחה ל'לא ידוע', לחשכה. משם מגיעים הדברים החשובים ביותר, משם הגעת ולשם תחזור." זה תיאור מפחיד, תיאור שנלקח מאחד מסיפורי האחים גרים, או מסרט אימה. הפחד והליכה לאיבוד כרוכים יחד, מגדירים זה את זה. ללכת לאיבוד, להיות אבוד ולאבד. ה'אין' כמרכיב מהותי ב'יש'. כיוצר את ה'יש'.

ברלינדה דה ברויקרה, פיסול בטכניקה מעורבת, סיליקון, עור, אפוקסי. פסיכולוגים רחובות על תחושת האובדן כחוויה גופנית.

"הדבר שצריך לעשות, ברגע שאתה יודע שאתה אבוד, הוא למצוא מקום טוב ובטוח להקים בו מדורה קטנה, לבנות אותה, לירות שלוש יריות, להדליק סיגריה ולשבת ולחכות."- לואיז דיקינסון ריץ', 'We Took to the Woods'/

הטיול הגדול אחרי הצבא. אז לא חשבתי עליו כטיול-נטשתי הכל, ברחתי,  צריך באופן נואש להיות זר, ללכת לאיבוד. התרחקתי מהמסלולים המוכרים , בתחנות האוטובוס, בשדות תעופה-בחרתי יעדים מקריים,  ערים של סתם. גרתי בכפרים בדרך לשום מקום. שכרתי חדרים בבתים של משפחות, התרחקתי מהוסטלים, בהם יש ישראלים, הממלאים ספרי מטיילים בהמלצות. חופשי להיות אני, הכי בבית-רחוק מהבית. ברכבת התחתית בטוקיו -מישהו הזמין אותי לארוחה. בברנדיזי  שבדרום איטליה, שתי נערות פרסו עלי חסות, השקו אותי יין מבקבוק ענקי של ליטר והאכילו אותי. היכן שהוא בפיליפינים -קבלתי הזמנה לסקס בשלישיה . פגישות של מי שמטייל לבד, מכיר. התאהבויות ופיסות חיים שיישארו אתך לתמיד, הוכחות לנדיבות של המציאות כשמרשים לה להיות כזו.  "ללכת לאיבוד זה לא עניין גאוגרפי אלא מושג הנוגע לזהות. תשוקה נלהבת, או יותר מזה, נואשת, להיות אף אחד וכל אחד, לנער מעליך את האזיקים המזכירים לך, מי אתה ומה אחרים חושבים שאתה." (רבקה סולניט).

קורסי פיסול חימר. "אנחנו נידונים לחיות את ההרגשה של  להיות אבודים כי ישויות בעלות קיום זמני נידונות להרגיש כך; זה משהו שגופים זמניים וחולפים לא יכולים להימנע ממנו!"- מהמט מוראט אילדן-פסיכולוג רחובות על מצב של הליכה לאיבוד כמצב קיומי.

לbbc יש מדריך טיולים בשם "האמנות האבודה של הליכה לאיבוד"-בו הם מציעים את עשרת הערים הטובות ביותר להליכה לאיבוד וכדומה. הם ממליצים להשאיר את הטלפון בבית או במלון, ולשוטט: " מסע גילויים נהג להיות יציאה החוצה והתקלות בדברים, כעת הוא קיבל משמעות של פניה אל תוכנו ובהייה במסך. הפכנו להיות תלויים במכשירים שיעזרו לנו להתמצא במרחב, עד כדי שינוי הדרך בה אנו מתנהגים. לאנשים צעירים במיוחד, אין התנסות בזמן שלפני הגי'. פי. אס. אנו מגדלים דור שלם של בני אדם שלעולם לא ידעו מה זה- לסרב לבקש הכוונה בדרך." (כותב סטפן סמית ב-Straight Shooter ומזכיר לי את הוויכוח הנצחי עם עדי- בזמן הנהיגה ברחובות לא מוכרים, פעם-"למה אתה לא עוצר ושואל?".)

מבוך- שולחן  אפוקסי שקוף ובטון "הדבר שצריך לעשות, ברגע שאתה יודע שאתה אבוד, הוא למצוא מקום טוב ובטוח להקים בו מדורה קטנה, לבנות אותה, לירות שלוש יריות, להדליק סיגריה ולשבת ולחכות."- לואיז דיקינסון ריץ', 'יצאנו אל היער'. פסיכולוג רחובות על הליכה לאיבוד כתהליך מעגלי המתגבר את עצמו.

 במקום בו אני מחנה את המכונית כשאני בא אליך, איפה שתמיד יש חנייה, ברחובות של מה שהייתה התחנה המרכזית הישנה של תל אביב. בן הזונות והזונים, המכורים והסרסורים. בתוך כניסה של מוסך נעול לקטנועים, נערה הומלסית מוצאת מפלט ללילה, עדיין אפשר לזהות את הילדה בתוכה, היא מתחמקת מהעיניים כמו גור פצוע. אוספת את השקיות שלה, מוכנה לצאת ולברוח באזהרה של רגע. 

הפחד הקמאי מהומלסיות, רודף אותי ומותיר בפה טעם תפל כשאני חושב על הגעגוע הנוסטלגי להליכה לאיבוד ההיא. ההליכה לאיבוד של מי שיודע שיש לו לאן לחזור. שיש לו בית, משחק ב'ללכת לאיבוד' של מי ששבע ובטוח. של מי שיכול להרשות לעצמו. כי יש את האבודים באמת והם מתרבים סביבך ככל שאתה מתבגר. ("בוגרים, הם אנשים המנסים באופן מתמיד לשמר את האשליה שאינם אבודים." אומר פיליפס).

 דרגות שונות של ללכת לאיבוד. אני מנסה להגדיר במה אני שונה, כדי לאבטח את עצמי בפני הגורל. "מספיק לאבד את העבודה - ואתה ברחוב". אני קורא בדיווחי חדשות על ארצות הברית-מזל שזה שם ולא פה, אני מרגיע את עצמי. אפשר ללכת לאיבוד ברגע, הורים יודעים את זה על עצמם ועל העולם ולכן מבקשים מהילדים שלא ירדו מהשביל- יש יער ויש זאבים, בפנים ובחוץ, אבל הילדים חייבים ללכת לאיבוד, כדי ליצור דרך ואת עצמם.  

יש דבר מה אמתי בהליכה לאיבוד, כאילו זו המציאות שתמיד ידענו שקיימת, מתחת לאשליית השליטה והידע שלנו. פרדוקסלי שהשיגעון- ההתמוטטות הפסיכוטית -מוגדר כאבדן הקשר עם המציאות שהרי הקשר עם המציאות-הוא הוא האשליה, כפי שאנחנו יודעים בבהירות ברגעים שזו מתמוטטת. הפחד והסכנה הם מה שהופכים אותנו ואת החיים לאמתיים . מה שקיים חייב להיות בסכנת העלמות או אבדן כדי להיות אמתי , החיים הם כאלו- כיוון שהמוות קיים. הליכה לאיבוד, כמו גם מציאת הדרך, יצירת עצמך, לא יכולה להיות אמתית, בלי האפשרות של להיות אבוד באמת, לחלוטין ללא תקנה או הצלה. 

קורס פיסול רחובות- לפסל מצב רגשי של אובדן. "יש פחד ללכת לאיבוד, אבל אם המקום בו אבדנו הוא יפה, אז יש פחד להימצא!"- מהמט מוראט אילדן. Paris'in Altindaki Guller. פסיכולוגים רחובות על הפחד ללכת לאיבוד ועל הפחד המשלים להימצא ולהראות.

אנחנו חייבים לעזוב את הבית כדי ליצור בית -אני שואל את עצמי עד מתי הבנות שלי יודיעו לי שהן 'באות הביתה' כשהן מגיעות בסוף שבוע. האם הניגוד של ללכת לאיבוד הוא לדעת היכן אתה נמצא? ואולי הניגוד של ל'לכת לאיבוד' הוא לדעת איך לחזור הביתה. (והבית הוא תמיד גם ההורים, ללכת לאיבוד אומר פיליפס -זה לאבד את אהבת ההורים). לא תמיד לחזור הביתה הוא דבר פשוט. אנחנו בורחים מהבית ומתגעגעים אליו בו בזמן. הבית הוא גם ההתחלה וגם הקבר, האמביוולנטיות כלפיו אמתית.

 "אין מקום כמו הבית, אפילו לא הבית עצמו." האודיסיאה- מסע ההרפתקאות שהוא אביהם של כל מסעות ההרפתקאות-הוא גם המסע הביתה.  כמו אודיסאוס, אנו חייבים לשמר כמות מסוימת של הליכה לאיבוד בחיים שלנו, כדי להרגיש שאנו חיים.  

" ל'איבוד' רק לעתים נדירות יש שתי משמעויות שונות. לאבד דברים זה כשהמוכר מתמוטט, ללכת לאיבוד זה כשהלא מוכר מופיע. עצמים ואנשים שנעלמים מראייתך, או מהידע שלך, או מהבעלות. את מאבדת צמיד, חבר, מפתח. את עדיין יודעת היכן את. הכל מוכר מלבד פריט אחד פחות. או שהלכת לאיבוד, אז העולם הפך גדול יותר מהידע שלך עליו. בכל מקרה- יש אבדן שליטה. דמייני את עצמך נעה מתוך חופת הגנה של הזמן, מטריות, כלי עבודה, ספרים, חברים, בתים, שמות. זה מה שנגלה לעינייך כשאת יושבת נגד כיוון הנסיעה ברכבת. הסתכלות קדימה יוצרת באופן מתמיד רגעים של הגעה, רגעים של התגשמות, רגעים של גילוי. הרוח מעיפה את שערותיך לאחור ומה שלא ראית מעולם מקדם את פנייך. זה מקלף את העור כמו נשל נחש. לשכוח את העבר, זה כמובן לאבד את תחושת האבדן, שהוא גם זיכרון העושר שאינו קיים ואוסף של פרטים לעזר הניווט בהווה. האמנות היא לא זו של השכחה אלא זו של הוויתור; וכשכל השאר נעלם- את יכולה להיות עשירה באבדנים." רבקה סולניט.

חוגי ציור: בלתוס-גילוי האור "כשאני לא יודעת מה אני עושה, אני נראת כאילו אני לא יודעת מה אני עושה. כשאני נרגשת או עצבנית, אני נראת נרגשת או עצבנית. וכשאני אבודה, וזה קורה לעתים קרובות, אני נראית אבוד."- אליזבת גילברט, לאכול, להתפלל, לאהוב. פסיכולוג רחובות על הליכה לאיבוד כאקט תיקשורתי.

לעתים יש להבין את ההתנגדות לסדר, למציאת הדרך, לידיעה-היכן אנו בדיוק נמצאים, כהתנגדות לראיית המציאות ל-להיות במציאות. הסדר מגלה את מה שהבלגן והכאוס ניסה להסתיר. רישום מלוכלך ולא ברור מסתיר את הפרטים המפחידים או את העובדה שאיננו יודעים לצייר. לעשות חשבון באמת, זה לגלות כמה הפסדנו.  השמירה על עמימות, היא פתרון לקונפליקט לא פתיר והדרך שלנו לשרוד.      

 וולטר בנג'מין  כותב -"הדרך בה הולך זה שאינו רוצה להגיע ליעדו, הופכת למבוך"  .זה לא שלטייל זה טוב מלהגיע, זה ה-'לטעות' שמגן עליך מהאפשרות להגיע. היעד הוא הפחד, אנחנו לא מוכנים לוותר עליו ואנחנו לא מוכנים גם להגיע. לכן אנו יוצרים מבוך. כיוון שאנחנו יודעים מהו היעד, כיוון שאנו יודעים מה אנחנו רוצים, אנחנו יכולים להימנע מלהגיע. ללכת לאיבוד זה מה שאנו עושים שאנו יודעים בדיוק היכן אנו, ואיך להגיע ליעדנו-אומר בנג'מין. 

במובנים פרוידיאניים מדובר על הרצון של הילד לתפוס את מקומו של האב או האם, והפחד והטבו מלחשוב על כך. הילד לעולם לא הולך לאיבוד, אומר אדם פיליפס בשם אנה פרויד, "הילד יודע מה הוא רוצה. ולכן לא יכול להגיע לשם, הבוגר לא יודע מה הוא רוצה ולפיכך חייב להגיע לשם...הליכה לאיבוד, אני רוצה להציע, היא ההגנה הטובה ביותר שלנו מפני להיות אבודים... אנחנו הולכים לאיבוד כשאנחנו אבודים בצורה שאנחנו לא יכולים לעמוד בה... זו הפיכה של חוסר האונים לפעולה אקטיבית." 

לצייר קשר כדי להילחם באובדן. "להיות אבודה למחצה היה גרוע יותר מאשר להיות אבודה לגמרי. אי אפשר היה לדעת איזה חלק ממני יודע את הדרך".- בריט בנט, The Vanishing Half-פסיכולוג רחובות על ניווט בפנים ובחוץ במצב של אי ודאות רגשית.

אנחנו אבודים כשאנחנו לא רוצים דבר, ואנחנו הולכים לאיבוד כשאנחנו רוצים. לכן המצאנו את הכמיהה, הכמיהה כמפה, כהפשטה של המציאות המגנה עלינו מהמציאות ומהרצון שלנו להגיע, מהידיעה שלנו על כמה אנו אבודים באמת. אמנות ודמיון הם משחק בכאילו, הם מאפשרים לנו לבדוק תסריטים ללא הסכנות במציאות.  במילותיו של ויניקוט-הם שטח המעבר שאינו שייך למציאות ואינו עולם פרטי. יצירתיות היא הדמיון, היא שפתה של הכמיהה, והיא גם מספרת לנו כשהיא במיטבה-על הסכנה שבמימוש. ("אצל האמן מכל תחום שהוא ניתן לגלות דילמה פנימית הנובעת מקיום בצוותא של שתי מגמות, הצורך העז לתקשר והצורך העז עוד יותר לא להתגלות." -אומר ויניקוט ובצורה אחרת מדבר על אמנות ההליכה לאיבוד).

 התהליך היצירתי הוא מרכז הבריאות הנפשית גם בגלל שהוא עוסק בשנוי והחלפת היעדים, בהפשטה שלהם, בסובלימציה, אבל גם בשכחה ובזיכרון בו זמנית.  גילוי העריות הוא מה שרוצה הילד, אומר פרויד, ואין דבר שמאיים עליו יותר מזה. כל מימוש, כל 'הגעה אל' היא תמיד גם גילוי עריות ומרד אם לא רצח- הורה .

פיסול בחבלים וחוטים. "אתה לא רואה את עצמך כמי שהלך לאיבוד עד הרגע בו אתה מבין שאתה אבוד!"- מהמט מוראט אילדן-Antikaci Arago'nun Gunlugu. פסיכולוג רחובות- הליכה לאיבוד דומה לדרמה המצחיקה בסרטים המצויירים בה הדמות יכולה לפסוע מעבר לצוק, מעל לתהום ולא ליפול, עד הרגע בו היא מבינה שיש תהום תחתיה, אז היא נופלת.

 הפסיכואנליזה כפי שטענו מתנגדיה תמיד, היא במובנים רבים תפיסת עולם מוסרית יהודית-היא אומרת שהסיפוק ומימוש הרצון במלואו בצורתו המקורית הם בהמיים ושהיכולת לדחיית סיפוקים היא מה שעושה אותנו בני תרבות. ( אנחנו משתמשים במושג 'כוח רצון' בדרך כלל כדי לתאר התגברות על רציה).  הכמיהה והגלות היו במשך רוב ההיסטוריה מרכז ההוויה היהודית, אותה יהדות המעמידה  את הלימוד ואת חיי הרוח כחשובים מחיי המעשה והמציאות.

"אנו מאבדים דבר מה כשהוא מתבלה, כשאנו מתכוונים להחליף אותו במשהו טוב יותר, כשאנו כבר לא מחבבים אותו, כשמקורו במישהו שאנו כבר לא ביחסים טובים אתו, כשקיבלנו אותו בנסיבות שאנו כבר מעדיפים לשכוח."-. האבדן אומרת אנה פרויד מעבר לכך שהוא מרד ותוקפנות לא מודעים- הוא גם דרך לפתרון של הקונפליקט האדיפלי.  הילד מעביר את אהבתו מההורים אל אנשים אחרים. ללא אהבה הורית הילד אבוד. אבל יש הכרח בתהליך ההתבגרות לוותר על מרכזיות התשוקה להורה. אותו מעבר מהעולם הילדי לעולם הבוגר מלווה בתחושת ההליכה לאיבוד. במובן זה - הנכונות וההתמסרות לחוויית ההליכה לאיבוד היא הישג התפתחותי, היא הנכונות לגמגם. היא מלווה אותנו בכל שלב של מעבר בחיים. הטיול הגדול של אחרי הצבא- וגם הצבא עצמו-הם טקסי מעבר ישראליים. טקסים שהליכה לאיבוד הם חלק מרכזי וחיוני בהם. יציאה מעור ישן מוכר והדוק מידי וחיפוש של מרחב חדש. כשאנו מאבדים את הבית וההורים -אנחנו מחפשים בית והורים חדשים, או מצפן, כוכב צפון, מפת דרכים. " לבוגר שלא כמו הילד, אין לאן ללכת, אין לאן לחזור. אין תכנית מובנית מראש. אבל עליו ללכת לאן שהוא, ומכיוון שכעת הוא חסר מטרה, עליו לקחת על עצמו מטרה." (אנה פרויד-The Ego and the Mechanisms of Defence).

אפוקסי לעץ-מרים רון-פרוסות דקל, אפוקסי ליציקה על עץ." פסיכולוגים רחובות- "לפעמים ללכת לאיבוד זו הדרך הטובה ביותר למצוא את עצמך."- LJ Vanier, Ether: Into the Nemesis.

שמי זיו אייל.אני אמן, מורה לאמנות ופסיכותרפיסט, בוגר הלימודים המתקדמים בפסיכותרפיה אנליטית המוכר על ידי American Psychological Association )- ובעל .M.A בפסיכולוגיה ואמנות (התמחות בתהליכים יצירתיים). בעל ניסיון רב בטיפולי פנים אל פנים וטיפול פסיכולוגי אונליין. אני רואה ביצירתיות -במובנה הרחב והעמוק ביותר, את מרכזה של היכולת שלנו כבני אדם להתמודד עם המציאות- זו הפנימית וזו החיצונית.  "להיות אותנטי" -כותבת סימון דה בבואר-"פירושו להפוך ליצירתיים ולתבוע בעלות על מי שאנחנו, על האני שלנו, המעוצב באמצעות הבחירות שלנו."

למידע נוסף עלי ועל אפשרויות טיפול-ניתן ללחוץ  על הצילום המשמש קישור:

פסיכולוג רחובות: "אני לא יודע לאן אני הולך בדרך הזו. אני לא יודע מה אני עושה עם החיים שלי. אתה צריך ללכת לאיבוד, לפני שניתן יהיה למצוא אותך. זו האמת. היית צריך להתבלבל, לפני שהצלחת למצוא בהירות של מחשבה; היית צריך לסבול, לפני שהצלחת למצוא שלווה. אלו היו הדרכים היחידות בהן החיים יכלו לקרות. כמובן שהיית צריך לחזור לכאוס לפני שמצאת סדר נכון. אם הכל היה בסדר, אז לא היית צריך לסדר. כמובן שהלכת לאיבוד לפני שנמצאת. אם כבר היית יודע מאיפה ולאן, אז אתה לא הולך לאיבוד. כמובן שיהיה סבל לפני השלום. אם כבר היה שלום, אז לא היה סבל. האחד בהכרח הוא תנאי לשני".- טי סקוט מקלאוד, 'All That Is Unspoken'

יוסף היין-מבוך- קורס פיסול. "אני אבודה בחלל ואני רוצה למצוא דרך הביתה. אף אחד אחר לא יכול להחזיר אותי לכדור הארץ, אז אני צריכה לעשות את זה בעצמי".- סוזן ווט, יורדים למחתרת. פסיכולוג רחובות על הליכה לאיבוד כיצירה והמצאה. 

סדנאות אמנות נאוקו איטו. "להיות אבוד זה לא אותו דבר כמו לא להיות בשום מקום. להיות אבוד זה גרוע יותר כי יש תקוות שווא שאולי יימצאו אותך."- פול טרמבליי, השינה הקטנה. פסיכולוגים ברחובות על להיות אבוד באמת ולא להמצא או למצוא.

וספר מומלץ נוסף-Getting Lost-Annie Ernau.