הציור הפיגורטיבי- צייר הפופ האמריקאי-אלכס כץ

אלכס כץ הוא אמן פופ פיגורטיבי אמריקאי הידוע בעיקר בזכות ציוריו, פסליו והדפסיו. כץ נולד ב-1927 בברוקלין וגדל בסנט אלבנס, קווינס. הוא למד אמנות בקופר יוניון, ניו יורק, ובבית הספר לציור ופיסול במיין. בתחילת שנות ה-60, בהשפעת סרטים, טלוויזיה ופרסום שלטי חוצות, החל כץ לצייר ציורים של פנים בצבעים שנראו לכאורה שטוחים ואחידים, ציורים גדולים. לציוריו יש אסתטיות מינימליסטית, פשטות, וצבעוניות נועזת.  בהמשך צייר באותה דרך נוף, סגנונו המוכר משלב צבעים בהירים וקומפוזיציות  על סף הפשטה. למרות  שהוא ידוע בעיקר  בציורי אשתו עדה, רבים מהנושאים האחרים שלו הם אמנים עמיתים, משוררים, מבקרי אמנות ורקדנים.

ציוריו של כץ הוצגו ביותר מ-200 תערוכות יחיד וכמעט 500 תערוכות קבוצתיות ברחבי העולם מאז 1951. ניתן למצוא את עבודתו בלמעלה מ-100 אוספים ציבוריים ברחבי העולם, כולל הגלריה לאמנות אולברייט-נוקס, באפלו; המכון לאמנות של שיקגו; מוזיאון מחוז לוס אנג'לס לאמנות; מוזיאון המטרופוליטן לאמנות, ניו יורק; המוזיאון לאמנות מודרנית, ניו יורק; הגלריה הלאומית לאמנות, וושינגטון הבירה; מוזיאון ויטני לאמנות אמריקאית, ניו יורק; Albertina Graphische Sammelung, אוסטריה; המוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית, מרכז ז'ורז' פומפידו, פריז, צרפת; גלריית טייט, לונדון, אנגליה והמוזיאון לאמנות עכשווית, טוקיו, יפן. כץ חי ועובד בניו יורק, ניו יורק.

"ציור אימפרסיוניסטי הוא שקר משמח." מצוטט אלכס כץ בכתבה של קטלין מקגווין מ2009 במגזין הסמיתסוניאן ממנה אצטט גם בהמשך. אלכס כץ שאותו הכרתי לפני עשרים שנה בניו יורק, הוא אדם ואמן  החי בפער שבן הדימוי הגדול מהחיים שהוא מקרין לבן מציאות נפשית לא פשוטה הכוללת דיכאונות ושנאה עצמית. כמו אנדי וורהול שגם הוא יצר דימוי והסתתר מאחוריו, כץ משכלל את תרבות הפרסום האמריקאית של הפופ, לדרגת ניכור. הזוהר והגודל הם חזות הכל, אבל בניגוד לוורהול שהחושך, המורבידיות והמודעות העצמית פולשים אל תוך דימוייו. כץ עושה מאמץ כן להאמין לעצמו ולשמחה ולאהבה שלו. במובן מסוים ורגשי כץ הוא צייר נאיבי.  לא נפגשנו 20 שנה. אבל התכתבנו מידי פעם,(כששמע שהפכתי לפסיכותרפיסט בראשון לציון). באחת מהמיילים ששלח אלי הוא אומר: "לדיכאון עבורי יש תמיד ריח של נטישה, של להישאר מאחור, בעבר.  הדיכאון הוא הבדידות של אלו הנשארים מאחור. אני פוחד להישאר זנוח כמו דירות ישנות בפרובנציה. הפרובנציה עבורי היא תמיד קווינס. זמן אחר, חיים שנגמרו, ללא עתיד, סמטה צדדית של החיים- ללא מוצא. בית שהזמן קפא בו, למות בעודי בחיים-זה הדבר שתמיד הפחיד ומפחיד אותי, זה המקום ממנו אני בורח. יופי, בעיקר אותו סוג של יופי נשי זוהר שאותו חיפשתי בציור, היה ההבטחה להגנה בפני אותו דיכאון . אני מקבל את מה שאמרת לי - רגשית, נקודת המבט שלי היא של אותו ילד -הפוחד מהעתיד. אני פוחד להיות אבא שלי, אבל מי לא? "

שיחות כצייר ופסיכותרפיסט עם אלכס כץ

כץ כאדם מגלם עבורי את הדרכים המורכבות והפרדוכסליות בהן מה שלעיתים מכונה בריחה שקר או  לכאורה "אני מזויף", יכולים להפוך לאמת ולהציל אותך . זו היא סוג הידיעה שיש לשורדים ומהגרים שצריכים להמציא את עצמם כנגד הצל והייאוש העלולים להכריע אותם. לחצים גדולים על ילד עם דמיון מפותח ייצרו לעיתים מציאויות מדהימות. למרות שידעתי על הצד הדיכאוני בחייו של כץ- החיות ואהבת החיים שלו הייתה מדבקת ולעיתים מוגזמת. תמיד הרגשתי בפגישות שלנו  כקהל שבוי בהופעה של אדם אחד שצריך באופן נואש שתאהב אותו. והוא היה ראוי לאהבה, גם בזכות האמנות שלו, אבל עבורי בעיקר בשל האומץ שלו. לכץ היה אומץ ריגשי להיות עצמו שגרם לי לקנא בו. להיות עצמו -עבורו זה להיות האמן והצייר שהוא הפך להיות. הוא לבש תחפושת שמחה, כשאמרתי לו פעם שאני חושב שהשמחה שלו היא תחפושת, הוא אמר: "יכול להיות, אבל ניסיתי להוריד אותה, אי אפשר, היא כבר מזמן העור שלי." 

במובנים רבים אלכס כץ כמו וורהול ניבא את העתיד. "אני הייתי רוצה שהסגנון יהיה התוכן, הסגנון ולא הצורה" הוא אומר. 

סדנאות אמנות וציור -אלכס כץ

"כץ  תמיד היה מורד ועצמאי מידי, מראשית הימים בניו יורק.  כשהאקספרסיוניזם המופשט שלט ביד רמה בעיר ודמויות כג'קסון פולק, רותקו ודה קוניג היו האלים החדשים, הוא יצר לו דת ואמונה משל עצמו ופנה לציור נופים ודמויות האדם. עם הזמן, ציוריו גדלו. " כץ מנכס לעצמו את קנה המידה המונומנטלי, הקומפוזיציה החדה  והאור הדרמטי של האקספרסיוניסטים המופשטים, הוא רוצה לנצח את הדור ההרואי ביותר של האמנות האמריקאית מעולם,  על מגרש המשחקים שלה", כתב המבקר קרטר רטקליף במונוגרפיה על כץ מ-2005. "זו הייתה דלת פתוחה", אומר היום כץ. "אף אחד לא עשה ציור ייצוגי בקנה מידה גדול".

התמונות המסוגננות שלו עוצבו וצוירו על פי נבואות שליקט מסרטים ושלטי החוצות שפרסמו אותם-הם בישרו על בואה של האמונה החדשה-ה "פופ ארט". לדמויות השטוחות והבהירות שלו הייתה איכות יומיומית שקישרה אותן לאמנות מסחרית ולתרבות פופולרית נמוכה. בשלב מוקדם של עבודתו  המבקרים הודיעו שוב ושוב שהוא נביא שקר. קלמנט גרינברג, המבקר המפורסם  שדגל באקספרסיוניסטים המופשטים, "למעשה יצא מגדרו כדי לומר כמה עלוב אני", נזכר כץ .

סדנאות משפחתיות במרכז-ציור אלכס כץ

אבל  ביקורת מעולם לא הייתה חשובה לכץ. "אלכס הוא אדם בעל ביטחון מדהים ובהירות עילאית", אומר אדם ויינברג, מנהל מוזיאון וויטני לאמנות אמריקאית. "הוא הבין במהירות במה הוא עוסק והיה חסר פחד במרדף הזה. ההתמדה הזו אפשרה לו להתמודד עם התנועות הסותרות בעולם האמנות".

כיום, הפופולריות של כץ עולה על גדותיה. הרעיונות האמריקניים המובהקים שלו על אנשים במסיבות קוקטייל או על חוף הים והנופים שלו במיין זכו לתחיה באירופה, במיוחד לאחר שהאספן צ'ארלס סאצ'י הציג אותו במוזיאון הפרטי שלו בלונדון לפני עשור. הצייר גם מצא קהל חדש ומשמעותי בבית בארצות הברית. כשהציור הפיגורטיבי עשה קאמבק בסוף שנות ה-80 וה-90, דור צעיר יותר של אמנים החל לראות את כץ בהערכה חדשה. "אמנים  תמיד מסתכלים בקודמיהם, אבל לא היו הרבה מהם שהמשיכו  לצייר באזור הפיגורטיבי הזה בעקביות, עם רמת הניתוק שלו", אומר וינברג. "ייחודיותיות היא משהו שאמנים מכל הדורות מעריצים, יחיד במובן של ניתוק, אבל [גם] יחיד במובן של היפ."

חוג ציור רחובות-הרצאה-אלכס כץ

כמו וורהול לפניו, לכץ אין בעיה לגשר בין עולמות האמנות והאופנה, בין אם ליצור יצירות אמנות למגזין W או לגרום לדוגמניות-על- כמו כריסטי טרלינגטון וקייט מוס להפוך למודלים לציור עבורו. "תמיד התעניינתי באופנה כי היא ארעית", הוא אומר. כץ עצמו אפילו דגמן השנה לקטלוג האביב של J. Crew.

"אני רוצה להתחרות בצעירים!" הוא אמר לי אחר צהריים אחד כשישב על ספת עור בלופט הסוהו המרוהט בדלילות שלו, במנהטן, שם הוא מתגורר מאז 1968. ממש מעבר לסלון נמצא הסטודיו שלו, חלל אוורירי עם קירות לבנים שמציף אור יום. אין כתם של צבע על רצפת הלינוליאום. "אני לא אוהב בלגן", אומר כץ. "אני לא אוהב צבע על הבגדים שלי או הידיים שלי או הרהיטים שלי."

סדרה של בדים ענקיים צבועים טריים מונחת מסביב לסטודיו - כל אחד אפריז של ראשים ענקיים, חלקם גברים, אחרים נשים. היצירות מזכירות את מה שאלכס כץ עשה לפני עשרות שנים, בעיקר בסדרה של ציורי קיר של טיימס סקוור שעשה ב-1977. "עבדתי כדי  לנסות ליצור סוג כזה של ציור 'ריאליסטי מלאכותי'", הוא אומר על הציור האחרון. . "אני רוצה לעשות משהו גדול יותר מציור תיאורי."

כדי ליצור את אחת העבודות הגדולות שלו, כץ מצייר סקיצה קטנה בשמן של נושא על לוח מזוניט; לימוד הנושא והסקיצה עשוי להימשך שעה וחצי. לאחר מכן הוא יוצר ציור קטן ומפורט בעיפרון או בפחם, של אותו נושא , כדי לראות אותו מחדש ולבצע תיקונים. לאחר מכן, כץ מקרין את הציור, לפעמים באמצעות מקרן עילי, ומעביר אותו לקנבס עצום באמצעות "ניקוב" ("pouncing")- טכניקה ששימשה אמני הרנסנס, הכוללת פיגמנט אבקת שנדחף דרך נקבים זעירים הננעצים ברישום כדי ליצור מחדש את הקומפוזיציה על פני השטח שיש לצייר. כץ מערבב מראש את כל הצבעים שלו ומכין את המברשות שלו. אחר כך הוא צולל פנימה ומצייר על הבד - 12 רגל רוחב על 7 רגל גובה או אפילו יותר גדול - בסשן אפי של שש או שבע שעות. "הכל נעשה רטוב על רטוב", הוא מסביר. הצבעים מתמזגים והופכים זוהרים.

מרחוק או בשכפול, התמונות של כץ נראות חלקות מאוד, אבל מקרוב מבחינים במשיכות המכחול ובפיסות הצבע הקטנות המושכות את העין. עם זאת, יותר מאשר טכניקה ציורית או התמונה המתוארת, עבודתו עוסקת בסגנון. "אני הייתי רוצה שהסגנון יהיה התוכן, הסגנון ולא הצורה", הוא אומר. "הסגנון הוא מה שמחבר את כל החלקים הנבדלים ביחד."

עדה כץ-דיוקן-קורס ציור ראשון לציון

אשתו של כץ, עדה, נכנסת לסטודיו שלו, מציעה קפה. היא יוצרת בי את האשליה שפגשתי אותה בעבר, כיוון שהיא כל כך מוכרת  כמוזה והמודל של כץ במהלך 51 שנות נישואיהם. השיער הארוך המעטר את כתפיה אפור כעת, אבל העיניים הכהות והאקספרסיביות בפניה השלוות זהות לאלו המביטות מתחת לכובע במעיל אדום (1982), מתחת למטריה במטריה הכחולה (1972). ומכל שש העדות הלובשות את אותה שמלת קוקטייל זוהרת באחת מיצירותיו הפופולריות ביותר, השמלה השחורה (1960). בעלה אומר שהיא גרסה אמריקאית לדוגמנית המפורסמת של פיקאסו והמאהבת דורה מאר. אבל, כץ ממהר להוסיף, "כשראיתי תמונות של דורה מאר, אמרתי, 'פיקסו זייף בצוואר ובכתפיה!' לעדה יש צוואר וכתפיים הרבה יותר טובים".

דיבורו של כץ עדיין נושא את עקבות ילדותו בקווינס, ניו יורק. בנו של מהגר יהודי שאיבד מפעל שהיה בבעלותו ברוסיה במהפכה הסובייטית, כץ "נסחף לאמנות ".  הוא למד אמנות מסחרית בבית ספר תיכון מקצועי מקומי כשהחל לצייר מודלים של יציקות פיסול עתיק וזכה להתקבל לבית הספר לאמנות קופר יוניון במנהטן. הוא פגש את עדה, שלמדה ביולוגיה באוניברסיטת ניו יורק, בגלריה שנפתחה ב-1957. "היא היתה יפהפייה גדולה", הוא אומר. "המחוות מושלמות. היא כמו שחקנית זוהרת במובן מסוים. היא גם בחורה איטלקית חריפה מאוד מהברונקס - אי אפשר לנצח את זה". (לבני הזוג יש בן אחד, וינסנט כץ, 49, משורר ומבקר אמנות.) החיים החברתיים שלו עם עדה בשנות ה-50 וה-60 ערבו משוררים - פרנק אוהרה, ג'ון אשברי, קנת קוך - כמו גם ציירים. "הם התמודדו עם חוויות יומיומיות, בסוג של דרך מתוחכמת", משחזר כץ. (בדיוקנו של כץ משנת 1967, קוך נראה מעט לא רגוע מאחורי זוג גדול של משקפיים עם מסגרת קרן.)כץ אולי ידוע בעיקר בזכות הפורטרטים שלו, אבל הוא גם התמסר לציור נופים - יצירות נועזות דווקא בגלל שאין בהן אנשים;

לאחר ש"זורקים את חליפות ההצלה" של עניין אנושי, ציין המבקר דוד כהן.  על הציורים" לעמוד בתנאים הציוריים של כץ עצמו או לא להתקיים בכלל ". רבים הם מזכירים של מיין, לשם הוא הלך לצייר בכל קיץ ב-60 השנים האחרונות, ושם יש לו בית וסטודיו על אגם קטן.

נוף לילי-אלכס כץ -קורס ציור נס ציונה-

"זה סוג של ביטוי אישי ייחודי במובן מסוים", אומר כץ. "זה כאילו אתה יכול לצייר את אותו נהר פעמיים אחרת. אני מצייר לעתים קרובות את אותו מקום. זה כמו לצייר את עדה שוב ושוב - כדי לראות אם אתה יכול להוציא משהו נוסף ואחר מאותו נושא."

מוזיאון קולבי קולג' לאמנות, בווטרוויל, מיין, הקדיש אגף של 10,000 רגל מרובע ליצירות האמנות של כץ, שאת רובן הוא תרם. בנוסף, הוא רכש יצירות רבות עבור המוזיאון מאת אמנים כמו ג'ניפר ברטלט, צ'אק קלוז, פרנצ'סקו קלמנטה, אליזבת מארי ולאחרונה, מרסדן הארטלי (יליד מיין). לפני חמש שנים, הוא אצר מופע בקולבי של כוכבי אמנות צעירים כמו אליזבת פייטון, פיטר דויג ומרלין ג'יימס, שעובדים באותו טריטוריה פיגורטיבית של כץ.

תחושת חוסר הגיל של כץ היא תוצר של עבודה קשה. הוא מתאמן אובססיבי, שרץ ועושה "טונות" שכיבות סמיכה וכפיפות בטן כשהוא בבית בניו יורק; במיין הוא מתאמן, הוא אומר, עד ארבע שעות ביום - ריצה, רכיבה על אופניים ושחייה. כמה רחוק הוא יכול לרוץ? "כמה שאני נהנה. אני יכול להתעלות על הרבה ילדים בני 21 פיזית", הוא אומר. לדבריו, הוא גם מתחרה עם אמנים בחצי גילו "על הקהל", אם כי עם נשק מוגבל. "הנושאים שלי לא מעניינים במיוחד", הוא אומר בחיוך. "אלו לא נושאים חמים - אתה יודע, בלי צליבות, בלי אלימות, בלי סקס." הכלים שלו הם צבע, אור, וראיית העולם המופשטת שלו. "אני מנסה ליצור ציור שנראה פשוט", הוא אומר ונזכר בפעם ההיא שראה את הדיוקן שצייר ולסקז של יורשת הבסבורג בתערוכה נודדת במוזיאון המטרופוליטן כשהיה באמצע שנות ה-20 לחייו: "זה לא היה כלום - כל כך פשוט! משהו שיכול להיות כל כך פשוט וכל כך הרבה. רק רקע ירוק, ילדה קטנה - הכל היה מושלם. אין קו עלילה אין פרשנות. זה מידי. הוא צייר ישירות. הוא ראה את זה, הוא צייר את זה".

הציור של כץ, על כל הקרירות שלו, מקרין רגש. "התמונות אמורות להיות ליריות, הן אמורות לגרום לך להתמסר", הוא אומר. "אני רוצה ליצור משהו המדמה את המצב השמח ביותר שלך. תמונות אימפרסיוניסטיות הן בעצם זה - ציור אימפרסיוניסטי הוא שקר משמח. השקרים המאושרים של כץ הם אותם פרצופים יפים ונצחיים עם עור מושלם, או העצים של קיץ מיין, עלים וירוקים לנצח.

ציור של השתקפות לילית-אלכס כץ, חוגי ציור בשפלה.

עם זאת, לפעמים, אפילו עדה האלגנטית יכולה להיראות כואבת, על סף דמעות. והנופים יכולים להיות אפלים - בעיקר, ציורי "הנוקטורנים" הרדופים שלו או סצנות הלילה, עם שכבות החושך העמוקות שלהם המעבירים מצבי רוח מהורהרים, עצובים ואחרים השונים כל כך מהפורטרטים הפריכים והצבעוניים. בסדרת השקיעות האחרונה שצייר, למשל, כץ  לוכד את הזמן החולף. היה קשה לעשות את רישומי השמן, הוא מדווח - רק 15 דקות בערך במרפסת במיין לפני רדת הדמדומים. בציורים הגדולים הללו,  הזמן עובר במהירות, והשמים הופכים לכתום בלתי אפשרי, משתקפים באגם. ואז, בציור הבא, האגם הופך מת, אפור. התמונות האלה, עם עצים שחורים בחזית, הן אלגיות-שירי אבל - הנושא שלהן הוא הדקות האחרונות של אור יום שאף אחד לא יכול להאחז בהן.

למרבה המזל, יש נחמה, אפילו מה שכץ מכנה סוג של נצח, באמנות עצמה. "זה ההבדל בין ציור של שקיעה לשקיעה", הוא אומר. "הציור יישאר איתך, אבל השקיעה נעלמת." וכך כץ אוחז ברגע, מצייר כאילו אין מחר."

עדה בחורף-אלכס כץ, ציור בשמן מצופה אפוקסי.