תנועת הציור בין הזמן והחלל
"האמן המודרני... פועל ומבטא עולם פנימי - במילים אחרות - ביטוי האנרגיה, התנועה וכוחות פנימיים אחרים."-ג'קסון פולוק.
הציור מטבעו מוגבל בחלל ובמרחב- בדיוק כפי שאנו מוגדרים דרך המגבלות והגבולות שלנו, או הסופיות שלנו, הוא מתקיים במרחב דו ממדי. התפתחות הציור (והפסיכולוגיה) ההתנהלה במקביל להתפתחות מושג "הזמן חלל" בפיזיקה ומבטאת ניסיון להשתחרר מעריצות המרחב, האיזון והקביעות, ולבטא את הזמן, התנועה, המתח והשינוי. אולם התפתחות זו בעצמה מבטאת מתח פרדוכסלי, שכן מתחת לפני השטח -אנחנו עדיין מחפשים את השטח-את הוודאות והתקרקעות. כפי שהפוסט מודרניזם קיים לצד המודרניזם-
כך אנו, המציאות שלנו, הפסיכולוגיה, הציור והאמנות -מבטאים יחסים דיאלוגיים מורכבים בין הסופיות הפיזית, המרחבית והזמנית שלנו- לאינסוף של הזמן-חלל. אנחנו רוצים לדעת באופן מוחלט למרות עיקרון אי הוודאות. אנחנו כמהים למרחב ו-ודאות הגוף בתוכו- כי בלעדיה -אנחנו מרגישים אבודים.
קורס ציור: אורי גרשט: כדור פוגע ברימון במהירות של 1,600 פריימים לשנייה. ציור הזמן כערך נקודתי במרחב
ממלכת המרחב:
בתרבות המערבית, האמונה במרחב האינסופי הייתה ההנחה הבסיסית מאחורי כל תמונה ויזואלית, רגשית ומדעית של מבנה המציאות.
בציור כמו גם בפסיכולוגיה ופסיכותרפיה,הפרספקטיבהשל הרישום, יצרה קוהרנטיות וסדר על ידי הצבת הפיגורטיבי, האדם, המעשים, המוסר והחולי, בתוך מערכת מתמטית נוקשה של קווים מתכנסים שנפגשו באופק באינסוף. פיזיקאים השתמשו בחשבון אינפיניטסימלי כדי להפוך את הזמן לערך נקודתי ברשת חסרת תנועה של מישור הקואורדינטות הקרטזית.
הפיזיקה הניוטונית, כמו החשיבה המופשטת- או הDSM-היא סיפור וציור קפוא של מרחב ללא תנועה, אינסופי, על מנת לגלות את החוקים הבסיסיים השולטים במציאות.
אמנים, מדענים, פילוסופים אנשי דת ופסיכולוגים- יצרו עולם של שלמות חסרת תנועה, עולם שבו המרחב שולט בזמן. בכך הוכפפה התנועה לחלוטין לחלל. הזמן הוקפא לרגע של נצח מיידי: המעשה (הפעולה) המשמעותי, האוניברסאלי שייצג את עצם מהותו של האירוע- תורגם לתמונה ציורית, שיפוטית , מספרית (כמותית) ודיאגנוסטית.
בציור, הזמן הומר לחלל על ידי הקפאת הרגע המשמעותי בתוך רשת של מרחב פרספקטיבי: רישום זרוע פונה לשמיים מציינת את היחסים בין האדם למקום - פיתוח רעיונות מרכזיים המבוססים על הסתכלות וראיות. זרוע מושטת קדימה או לצדדים- כדי להדגיש את חשיבותם של עקרונות נפשיים ואתיים המובאים לידי ביטוי באינטראקציה בין בני אדם והגוף כיחסים במרחב. (מצוות שבין אדם לחברו או מצוות בין אדם למקום).
המרחב כאלוהים:
"מלוא כל הארץ כבודו" (ישעיהו ו ג)
"ויפגע במקום" ר"ה בשם ר' אמי אמר מפני מה מכנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו מקום"
"וכל הדר בחוצה לארץ - דומה כמי שאין לו אלוה"-(מסכת כתובות דף קי ע"ב).
מושג המרחב המוחלט קסם כל כך לרוח המערבית עד שמספר הוגים השוו את האינסופי לאלוהים. אייזק ניוטון ובן זמנו סמואל קלארק כתבו על המרחב האינסופי כחוויית האלוהים - כלומר Omnipresence- המקום שבו היקום נתפס בו זמנית ובכל מקום על ידי הנוכחות האלוהית . גם הנרי מור, ממשיכו המטריאליסטי של אפלטון , ייחס למרחב האינסופי את אותן תכונות כמו לאלוהים; ומכיוון שלא יכלו להיות שני אינסוף, לדעתו, אלוהים והמרחב האינסופי הם אחד.
ההאדרה האלוהית של האינסופי נמשכה עד המאה התשע עשרה. קאנט כינה את המרחב האינסופי "כלי הנוכחות האלוהית", וקרא ל"תוקף האפריורי" של הגיאומטריה האוקלידית כדי להצדיק את הידע המולד של האל במרחב.
קורס ציור תל אביב: אורי גרשט -התפרקות המציאות כהפשטה בצבע
המהפכה כנגד המרחב
חזיונות חדשים של חלל-זמן נבטו במוחם של מדענים, הוגים ואמנים כאחד, ושמו קץ לשלטון המרחב הגיאומטרי. עד אמצע המאה העשרים, הסתיימה העליונות המוחלטת - ולפיכך האלוהות - של המרחב האינסופי. הגיע המודרניזם ואחריו הפוסט מודרניזם ששאל האם מה שבאמנות נתפס כ"חיקוי המציאות". או במדע תיאור המציאות- הוא לא למעשה הבניית המציאות. האמנות העכשווית וקודם לה הציור המופשט, הם ניסיון להשתחרר מעריצות הגדרת המציאות דרך המרחב "הריאליסטי" המתבסס על נקודת המבט האוקלידית. הפוסט מודרניזם ראה את כל תיאורי המציאות כפרשנות חברתית ופסיכולוגית שנוצרה על ידי כוחות היסטוריים שעיצבו את התודעה. אין יותר טקסט, ציור, מידע או פסיכולוגיה תמימים. כל ציור משרת כוח.
בסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים, האמנות בכללה, הציור, הפיזיקה, הפסיכולוגיה ותפיסת החברה והמבנים המוסדיים- עברו מהפכות כה מטלטלות עד שהתפיסות הבסיסיות השתנו לחלוטין.
בפיזיקה, החלל האינסופי פינה את מקומו לחזון היקום כשדה סופי ובלתי מוגבל (כמו פני השטח של כדור) של מרחב-זמן. מרחב זה אינו מטריצה דמוית אלוהים שבה כל פעילות יכולה להיות מתוארת כערך מוחלט במרחב מוחלט. במקום זאת, השדה נתפס כמצב אנרגטי של המרחב בזמן, והוא תלוי לחלוטין - כפי שלא היה המרחב המוחלט - בחלוקה תפוצה והתפלגות (distribution) של החומר והאנרגיה בתוכו. יתר על כן, השדה האוניברסלי החדש אינו "ישר" (אוקלידי) כמו המרחב הניוטוני או המרחב של הפרספקטיבה בציור. זהו "מגוון" של עקומות חיוביות קבועות (למרחב האוקלידי יש עקמומיות אפס), שבה אין קווים ישרים, ושאין בו סימולטניות כוללת של אירועים (כפי שהיה עם המרחב הניוטוני). ובמקום האלוהות של המרחב המוחלט, ישנו המוחלט החדש של מהירות האור.
בפסיכולוגיה, פרויד מחליף את המודל הגיאוגרפי, המרחבי של הנפש במטפורה מבנית של כוחות ומתחים דינמיים-שבה יש מקום מרכזי לדחף-כאנרגיה היולית בתנועה מתמדת-הנמצאת מאחורי הכל. בסוציולוגיה ופוליטיקה: מרקס מתאר את החברה כמאבק מתמיד שבו מבנה העל שנתפס עד אז כביטוי מוחלט לסדר אלוהי או חברתי קדוש, הוא ביטוי של דינמיקה כוחנית.
נקודת המבט היציבה והקבועה שהגדירה את הציור מוחלפת בנקודת המבט הרגשית המקפצת של האימפרסיוניזם והאקספרסיוניזם. במקום בניית משטחי הצבע בצורה המבטאת אשליית עומק מרחבי על ידי ציור סבלני העושה שימוש בגליזינג רב שכבתי. האימפרסיוניסטים והאקספרסיוניסטים- מוותרים על העומק לטובת תנועה תזזיתית, ציור בשכבה אחת וביטוי הרגע. במקום בניית הצבע המרחבית והעומק הציורי-יש עדיפות לערבוב אופטי של צבעים המבטא תנועה כמו אצל ואן גוך.
הקוביסטים היו הראשונים שחקרו את המקבילה הפלסטית למרחב-זמן של הפיזיקה. המציאות נצפתה מכמה נקודות מבט שונות בו זמנית, ממרחקים שונים, צומצמה למרכיביה הגיאומטריים הבסיסיים ביותר, ולאחר מכן הוצגה כמכלול סימולטני על בד. כמה אמנים, כמו הפוטוריסטים, התנסו במעין רצף כרונומטרי של אירועים, שבהם הוצבו קווי מתאר מרובים של נושא, בזה אחר זה, כדי ליצור רושם של תנועה.
מהפכת הנגד
אבל עד מהרה התברר שהפסיכולוגיה והתפיסות החברתיות ובמידה פחותה יותר, האמנות והציור,- למרות הפריצה הנועזת לחלל-זמן, למעשה עדיין מכורים לפרספקטיבה האוקלידית של מציאות המוגדרת דרך נפח ומרחב ולנוסחאות הישנות של האמנות והמדע.
בפסיכולוגיה הוגדרו מחדש נורמות וגבולות בתיאור האישיות או התנהגות מנקודת מבט אחת קבועה כדרך להעריך אותה. מיקוד הטיפול הפסיכולוגי -עבר מטיפול דינמי הומניסטי העוסק בתהליכים לתפיסת הטיפול כחיתוך חד בזרם הזמן (טיפול קצר מועד) המוגדר דרך ערכים מוחלטים "נכונים," "מדעית" ועיצוב התנהגות כמו ב-cbt.
המציאות חוזרת להיתפס יותר במושגים של מרחב וקביעות, הרבה יותר מאשר של זמן, תנועה ושינוי.
במדעי החברה, האידיאולוגיה הניאו-ליברלית השתלטה ותיארה ויצרה חברה, דרך מושגים קפיטליסטיים שהם פרשנות קפואה של האבולוציה הדרוויניסטית כמערכת דירוג נכונה מבחינה מוסרית, עם הפרטים הדומיננטיים והאגרסיביים ביותר בראש, והמבוהלים והפגיעים ביותר בתחתית (קורבנות).
גדי טאוב המייצג את השמרנות החדשה בישראל מחזיר את תיאור הקונפליקט לשדה הזמן-מרחב ומדבר על המאבק שבין ניידים ונייחים. האליטה "הניידת" מנסה להחריב את הזהות הלאומית והדמוקרטיה לתפיסתו, מלמעלה על ידי גלובליזציה מוקצנת, וחותרת תחתיה גם מלמטה, על ידי פירוק הזהות הלאומית באמצעות פוליטיקת הזהויות.
בפרפרזה על לייבניץ- אני חושב כפסיכולוג בתל אביב, שהן הפסיכולוגיה והן נקודת המבט הקפיטליסטית, יוצאות מתוך ההנחה המעמידה במרכז את ההסתגלות ל"טוב שבעולמות האפשריים" -כלומר מנסות להשליט מחדש את המרחב על הזמן. למרות המאמצים הרדיקליים של המדע, האמנות המופשטת והפסיכולוגיה (באמצעות הלא מודע) למרוד במרחב המיוצג בנראה לעין, הם לא הצליחו להחליף את הפנטזיה או הכמיהה האנושית לסדר אחד אוניברסלי של הפרספקטיבה במערכת.
קורס ציור רחובות: Catrin Welz Stein "סגרתי למחצה את עיני ודמיינתי שזה המקום אליו כל מה שאיבדתי מאז ילדותי-נסחף הכל."-,קוזו אישגורו-לעולם אל תתן לי ללכת
המציאות כסתירה ופרדוקס
מכניקת הקוונטים, העוסקת בהתנהגות החומר והאור בקנה מידה אטומי ותת-אטומי. הוצגה לראשונה ב1900 על ידי מקס פלאנק אולם התפתחה בצורה משמעותית בחצי השני של המאה העשרים. אם תורת היחסות דיברה על הזמן, מכניקת הקוונטים ממוקדת שוב בחומר וברמה הבסיסית ביותר. מולקולות ואטומים ומרכיביהם - אלקטרונים, פרוטונים, נויטרונים וחלקיקים אזוטריים אחרים כמו קווארקים וגלואונים. מושגיה מתנגשים לעתים קרובות עם תפיסות השכל הישר הנגזרות מתצפיות על העולם היומיומי. "חשוב להבין שמכניקת הקוונטים היא ענף של הפיזיקה והפיזיקה עוסקת בניסיון לתאר ולהסביר את האופן שבו העולם - בקנה מידה גדול וגם בקנה מידה קטן - הוא למעשה, ולא איך שאדם מדמיין אותו או רוצה שהוא יהיה." (בריטניקה).
למרות שמכניקת הקוונטים הציגה הוכחות מחקריות ומעשיות, במרכזה עומדים פרדוקסים. ובפרט, בעיות הנוגעות לאופי המדידה. מאפיין מהותי של מכניקת הקוונטים הוא שבדרך כלל בלתי אפשרי, אפילו באופן עקרוני, למדוד ולצפות במערכת מבלי להשפיע עליה, ובפרשנות הריאליזם הסוכני (agential realism) של קארן מישל בארד ליצור את המציאות (במקביל גם באמנות, הצופה מקבל תפקיד פעיל בפרשנות ובעצם עבודת האמנות).
היבט בולט נוסף של ההבדל בין הפיזיקה הקלאסית לקוונטית הוא שבעוד שהמכניקה הקלאסית מניחה שניתן להקצות ערכים בו-זמניים מדויקים לחומר, חלל ולמרחב , מכניקת הקוונטים שוללת אפשרות זו. הדוגמה העיקרית היא המיקום והתנע (המהירות) של חלקיק. לפי מכניקת הקוונטים, ככל שנדע את המיקום של חלקיק בצורה מדויקת יותר, כך נוכל לדעת פחות במדויק מה התנע (המהירות או הזמן שלו) שלו.
סתירת עיקרון המקומיות
עֶקְרון המקומיות (לוקליות) הוא ההנחה שכל אובייקט יכול להיות מושפע מאובייקטים הנמצאים בסביבתו המיידית בלבד או אם תרצו המרחב כאלוהים. שזירה קוונטית (Quantum Entanglement) היא תופעה במכניקת הקוונטים שבה פעולה בחלק אחד של מערכת קובעת את המצב של החלק האחר, גם כאשר שתי המערכות מרוחקות זו מזו ואין אפשרות של מעבר מידע ביניהן. שזירה וסיבוכיות הפכו להיות מושגים חברתיים ואקולוגיים המסבירים מערכות במושגים של יחסים.
סדנת אפוקסי-יציקות, ביצה. "אני רוצה לעמוד קרוב לקצה ככל האפשר כל עוד אינני נופל, בחוץ על הקצה אתה יכול לראות כל מיני דברים שאינך יכול לראות מהמרכז" -קורט וונגוט -"נגן הפסנתר"
עליית הציור המופשט
הופעת הציור המופשט הייתה אבן פינה בהדמיית חלל חדשה. במהלך העשור השני של המאה העשרים, פיט מונדריאן עשה את צעד מכריע לקראת התפתחות סוג חדש של ציור המנסה להגדיר את עצמו לא מהמופעים הנצפים של המציאות, אלא מהתכונות הפנימיות של הציור עצמו. כפי שהפיזיקאים נאלצו לנטוש את מושג המרחב המוחלט, כך מונדריאן חשב על הציור לא כאל במה לחיקוי, אלא כאל מרחב שבו התלות ההדדית של אלמנטים פלסטיים - צבעי היסוד בתוספת שחור ולבן, הניגוד המלבני של המיקום האופקי והאנכי, והיחסים המאוזנים של שיווי המשקל ביניהם - מתארת את המציאות והחשיבה המופשטת שמסתתרת מאחורי הנראה לעיין ויוצרת את המהות של החומר . מונדריאן פיתח את האידיאל שלו לגבי חוק מוחלט של צורה פלסטית על ידי הרס הקנונים הישנים של הרגע המשמעותי הקפואים במרחב האופטי, שלדעתו היו זרים למהות המרחב הציורי.
מכל הציירים אולי ג'קסון פולוק הוא הקרוב ביותר לניסוח של איינשטיין-מינקובסקי של שדה דינמי של מרחב-זמן עם ציורי ה"הפעולה" שלו, שבהם צורות ציוריות צצות כתוצאה מהתכונות המובנות של צבע בתנועה.
אלא שגם שגם הציור המופשט מציג פרדוקסים הקשורים לסובייקטיביות של הצופה או להכרחיות של נקודת המבט והמגבלות שלה. הוא למעשה החליף מערכת סובייקטיבית אחת באחרת ,ולא המציא או גילה חזון משכנע אוניברסלי של מבנה המציאות.
צעדים משמעותיים ביצירת יקומים מקבילים והפשטת המציאות והזמן מהמציאותיות הפיזית שלהם, נעשו דרך האמנות המושגית, שבה הנראה לעיין הוא חתך בזמן של תהליך של משמעות המשתרע מעבר לציור אל תוך העבר והעתיד ומישורים אחרים של חלל של משמעות. הן באמנות הקונספטואלית והן באמנות המינימליסטית יש שאיפה לצמצם את גירוי הנראה לעיין ואת שליטת המרחב המציאותי במטרה להפוך את יצירת האמנות לאמירה פילוסופית מזוקקת, שאינה תלויה עוד בשליטה החושנית גופנית של הצבע והצורה. האמנות הנאו-מושגית המשיכה את מורשת האמנות מושגית שבה הרעיון או המחשבה המופשטת עדיפים על האסתטיקה המסורתית או המדיום הנבחר. היא גם המשיכה את החקירה של האמנות הקונספטואלית של המרחב ואובייקט האמנות ושל מוסד האמנות, אך עם התמקדות מיוחדת בדקונסטרוקציה של האמנות וביחס שלה למגדר, גזע ומעמד. אמנם אין אסתטיקה מכריעה של ניאו-קונספטואליים, אך בדרך כלל נמנעו מציור ופיסול לטובת צילום, וידאו וסרטים, כמו גם צורות של תקשורת המונים כמו פרסום. בלטו בה אמנים נאו-מושגיים אמריקאיים כגון שרי לוין וקבוצת האמנים בריטים הצעירים, וביניהם במיוחד טרייסי אמין ודמיאן הירסט שעוסק בחוסר האפשרות של כליאת הזמן (התנועה, החיים, הרגש) בחלל- כנושא מרכזי.
אם הציור מעצם טבעו אינו מסוגל לשלב את המציאות של הזמן הנזיל בתחומו, אז האמנות המושגית מאפשרת דרך תיעוד ושימור של תהליך היצירה להרחיב את מסגרת הזמן לעבר. התהליך היצירתי בציור מתחיל לערב את הדימוי הצילומי, או דוקומנטציה אחרת של האובייקט האמנותי. ב1972 אנאבל ניקולסון מציגה את תפיסת האמן כקולנוען. אמנים מושגיים עשו שימוש בווידאו עד אז, כמכשיר תיעוד לפעולות ורעיונות כדי ליצור גרף זמן מבוסס ודינמי, בין אם פרפורמטיבי או צילומי. ניקולסון טוענת שהסרט או הוידאו צריך להיחשב כמדיום יצירתי בפני עצמו, בעל ערך זהה לזה של צורות אחרות של מדיה אמנותית כמו צבע או קומפוזיציה ופותחת את עידן הוידאו ארט. הסרט הוא הכלאה של דרמה וציור. סצנות מוצגות בדרך כלל בצורה מרחבית לאורך קווי הרנסנס, עם עדשות רגילות לפרספקטיבה "אמיתית". אבל לא הסצנות עצמן, אלא התנועה שלהן מרצף אחד למשנהו - החתכים- הן הסיבה והתוצאה של שינויים אמיתיים בהרגלי התפיסה שלנו. לאחר מאה שנה בלבד, כל התרבויות בעולם למדו לעבור, בשבריר שנייה, בקפיצה קוונטית מסצנה אחת לאחרת,, מעולם רגשי אחד לאחר. רגש ורגשות בתאוריות הפסיכולוגיות החדשות הן בחירה או פרשנות שניתן לשנות בעריכה.
קורס ציור נס ציונה: ג'ני סיוויל. ציור הגוף הכלוא במרחב. "ללכת לאיבוד-זו דרך אחרת להגיד -מסע חיפוש"
עולם בעל גאומטריה של ממדים מרובים
עולם המסכים של דור הפוסט אינטרנט הופך את המצלמה והוידאו לחלק מהגוף האנושי או המוח המורחב. אנשים כבר לא אוכלים ישנים או חושבים מבלי לצלם את זה ולחבר דיאלוג פנימי עם עצמם כפס קול לסצנה. הפסיכולוגיה מדברת על היתרונות של הדיבור והכתיבה לעצמך ונותנת תוקף לחזון הנרקיסיסטי אוטומיסטי של הנפש והחברה. חברות זה דבר שיש ברשתות החברתיות. האמנות הדיגיטלית, אמנות AI והמדיה החדשה מוגדרות דרך טכנולוגיה המאפשרת לעשות מניפולציות לקו הזמן -בדרך כלל לכיוון של האצה. המרחב מתפרק למרחבים מרובים. משקפי המציאות הרבודה (AR) הופכות את החלל האמנותי ואת המציאות עצמה, מחלל המאכלס אובייקטים פיזיים ורעיונות -לחלל שדימויים חזותיים של אובייקטים נוספים מושתלים בתוכו- נעים בתוכו ומפרשים אותו. המציאות המדומה, הווירטואלית, Virtual Reality-VR-עושה צעד נוסף ומאפשרת לעבור למציאות שבה המרחב הבסיסי ביותר שלנו- גבולות הגוף -יכול להשתנות. בעולמות משחקי המציאות המדומה לא רק הזהות הנפשית שלנו והחלל נוזליים אלא גם הגוף שלנו יכול להתארך, להתקצר או לנוע בצורות חדשות. הקוגניציה הגופנית שלנו (Embodied Cognition) וההתגלמות הגופנית שלנו (Embodied) מתבררים בניסויים כמושגים הניתנים לשינוי מהיר. האפשרות לשנות את הגוף כחלל -לעשות בו שינוים אינה רק מרכיב של המציאות הווירטואלית אלא גם של המציאות בכללה- ניתוחים פלסטיים וניתוחים לשינוי מין הופכים לנורמה. מניפסט הסייבורג (ההכלאה בין אדם למכונה) מפורסם על ידי דונה הראווי ב1985 ודוחה את הגבולות הנוקשים המפרידים בין "אדם" ל"חיה" ו"אדם" ל"מכונה". הראווי משתמשת במושג סייבורג כדי לייצג את הפלסטיות והנזילות ולהדגיש את המגבלות של זהויות חברתיות כפויות; ה"מניפסט" נחשב לאבן דרך מרכזית בהתפתחות התיאוריה הפוסט-הומניסטית הפמיניסטית. "הווירטואלי הוא אמיתי"-"אני פשוט לא מאמינה במילה 'וירטואלי'", אומרת האמנית -ססיל ב. אוונס. החלל -זמן מתפרק יחד עם המציאות הגופנית והנפשית והמציאות החיצונית והחברה. כפסיכולוגים בתל אביב אנו מתחילים על הטיפול במונחים של קולאז' של המתחים, הזהויות והשברים המנסה להדביק את הכל, ליצור נרטיב קוהרנטי למציאות הנפשית וגם אנחנו מודים לפעמים שזה נראה בלתי אפשרי. סדנת האמנות המבוקשת ביותר אצלנו בסדנה לתהליכים יצירתיים היא ה"קינצ'וגי" - הניסיון לאחות את השברים הופך להגדרה של הזהות האידיאלית הן במישור האישי והן החברתי לאומי. הגדרת הציור מתרחבת אל כלים וטכניקות נוספות, חללים ומרחבים נוספים ומישורי זמן עקמומיים. הציור העכשווי הוא מדיה מעורבת בהגדרה שהקנבס מייצג רק התגלמות אחת של המרחב שלו. בכך המציאות הישנה או המרחב שהוגדר פעם דרך נקודת מבט אחת ואשליית חלל, זמן ונרטיב אחיד- מאבדים את מרכזיותם.
סדנאות אמנות -נן גולדין- נזילות מינית." נהגתי לחשוב שלא אאבד אף אחד אם אצלם אותו מספיק, למעשה הצילומים שלי מוכיחים כמה איבדתי" .