שניים בחזקה-הפסיכולוגיה של צמדים יצירתיים

"אילו יכולתי למצוא אנשים שיגלו  עניין  ביוזמה כזו, הייתי לוקח סיכון, אך היות וכרגע אתה האדם היחיד שיש לו עניין במעשי,  יש להניח אותו במגרה ולהשאיר אותו שם, ובינתיים אמצא דברים אחרים לעשות."-'מכתבים לתאו'-וינסנט ון גוך.

 'היחידה האנושית היא זוג; יש צורך בשני בני אדם כדי ליצור אחד'' .  באמירה ידועה זו  מציין וילפריד ביון את המובן מאיליו הביולוגי ומושך אותו אל תוך מרחב הטיפול הפסיכולוגי . המפגש הטיפולי בן שניים הוא שמאפשר צמיחה ריפוי.  בעקבותיו ובמישור אחר ורחב יותר, פוסע ג'ושע וולף שנק בספרו " כוחם של השניים"  בו הוא מתריס כנגד המיתוס של הגאון הבודד וטוען שיצירתיות  נוצרת במפגש ודיאלוג של אנשים, זוגות וקבוצות. וולף  טוען שהכימיה של זוגות יצירתיים -מהווה את הבסיס המבני העיקרי (אם כי לעתים קרובות הנסתר) של החדשנות.

אוגדן  בעקבות ויליפריד ביון ואחרים, מכניס לשיח הטיפולי את ה"שלישי האנליטי"  -במקום המפגש של שני בני אדם נוצרת ישות שלישית, או מרחב שלישי משותף . בניגוד לפרשנויות של אוגדן הרואות ב"שלישי האנליטי" אזור חפיפה בין שני אנשים,  מעין סכום של חיבור חשבוני של תודעות ותכונות. אני מעדיף לחשוב על המפגש כעל ריאקציה כימית של שני מרכיבים היכולה ליצור חומר בעל תכונות חדשות לחלוטין. הדימוי המקורי של אוגדן מרפרף אל המורכבות הגנטית של יצירת אדם חדש במקום המפגש של זוג. הילדים שלנו אינם ביטוי חשבוני פשוט של פעולות החיבור של הוריהם. המפגש הזוגי יוצר דבר מה אחר החורג מהמרכיבים שלו. השלם הוא יותר מסך מרכיביו.

כך  מתאר ג'ורג' מרטין האמרגן האגדי של הביטלס את הקשר בן ג'ון לפול  ".המוזיקה שלהם הופיעה בצורה דומה, כשגדילים בודדים מתפתלים לסליל כפול המחזק הדדי."

אנדראה וולמן, ציור. הקשר הזוגי בטיפול פסיכולוגי כשלם העולה על סך מרכיביו

המוטיבציה שדחפה אותו לכתיבת הספר, אומר וולף היא השאלה מהי אותה "כימיה" בן שני אנשים ? אותה איכות של חשמל באוויר, הגורמת לנו להרגיש חכמים יותר, יצירתיים יתר, מצחיקים יותר,  או פשוט שונים  ליד אדם מסוים אחר.    אותה התחושה שאנחנו אדם אחר (לטוב ולרע) בנוכחות מישהו מסוים.  בעקבות כך החל שנק לבחון שיתופי פעולה  של זוגות מיתולוגיים. במחקר שביצע החל לגלות שהמבנה הזוגי נמצא מתחת לפני השטח גם במקרים בהם אנו נוטים לראות את היוצר כגאון בודד. הדוגמה אותה מציין שנק היא ואן גוך שמערכת היחסים שלו עם אחיו תיאו, היוותה קטליזטור ומבנה מכיל לעבודתו של ואן גוך. למעשה רוב מה שאנו יודעים על חייו הפנימיים של ואן גוך, אנו יודעים ממכתביו לתיאו. שלא רק תמך והאמין באחיו ובאמנות שלו אלא גם מימן אותו.

פיסול, יציקת ברונזה, שמחה כהן. הקשר הזוגי בטיפול פסיכולוגי כקשר בעל מתח דינמי

הטענה אותה מנסח שנק בספרו היא שמערכות יחסים נמצאות מתחת לפני השטח בצורות שונות ומורכבות בכול המבנים היצירתיים. הקשר בן יצירתיות וקשר אנושי- מורד, כך מציין שנק, בכל התפיסה שלנו אודות יצירתיות. במאמר שפרסם באטלנטיק אודות הקשר בן ג'ון לנון ופול מקרטני אומר שנק:

"במשך מאות שנים, המיתוס של הגאון הבודד התנשא מעלינו, צילו מסתיר מאתנו את הדרך שבה באמת מתבצעת עבודה יצירתית. הניסיונות לפרק את  השותפות של לנון-מקרטני לסך התרומות האישיות שלהם, מגלה עד כמה המיתוס הזה יכול להיות מטעה, מכיוון שג'ון ופול היו יצירתיים  כל כך יותר כזוג מאשר כיחידים, גם אם לפעמים נראה שהם פועלים זה בניגוד לזה. המיתוס של הגאון הבודד מונע מאתנו להתמודד עם סדרה של פרדוקסים לגבי זוגות יצירתיים: זה שמרחק אינו מנוגד לאינטימיות, ולעתים קרובות הוא מרכיב מכריע בה או שתחרות ושיתוף פעולה לרוב שלובים זה בזה. רק כשאנחנו חוקרים את השטח הזה, אנחנו יכולים להבין איך זוגות כמו סטיב ג'ובס וסטיב ווזניאק, וויליאם ודורותי וורדסוורת' ומרטין לותר קינג ג'וניור ורלף אברנתי הצליחו כולם לעשות עבודה יצירתית כזו. מהות ההישגים שלהם, מסתבר, נעוצה ביחסים. אם זה נראה מופרך, זה בגלל האובססיה התרבותית שלנו לאינדיבידואליות "

פיסול קרמי, טכניקה מעורבת, הצמד הטיפולי -הפסיכולוג והמטופל כצמד יצירתי

המנגנון של היחסים הזוגיים פעמים רבות לא ניתן לפענוח. אם אדם בודד מורכב מאין ספור פרדוקסים, סתירות וניגודים, על אחת כמה וכמה - קשה לנו להבין באמת מבחוץ זוגיות, או מערכת יחסים יצירתית  בן שני בני אדם . המתח היצירתי הפועל ביחידים פועל גם בזוגות. "האינדיבידואלים  בצמדים היצירתיים הגדולים יהיו שונים מאוד זה מזה ודומים מאוד. הבו-זמניות של הניגודים בקצוות הללו מייצרת את הקשר העמוק ואת החיכוך הממריץ שמגדירים זוג יצירתי". אומר שנק,  ג'ורג' מרטין, המפיק הוותיק של הביטלס, תאר כך את מערכת היחסים של ג'ון ופול. "דמיין שני אנשים מושכים בחבל, מחייכים זה לזה ומושכים כל הזמן בכל הכוח", אמר. "המתח בין השניים יצר את הקשר."

"פול וג'ון נראו כהתגלמויות כמעט ארכיטיפיות של סדר ואי-סדר. היוונים הקדמונים נתנו צורה לשני הצדדים הללו של הטבע האנושי על ידי אפולו, שייצג את הרציונלי והמשמעת העצמית, ודיוניסוס, שייצג את הספונטני והרגשי. פרידריך ניטשה הציע שהאינטראקציה בין האפלטוני והדיוניסי היא הבסיס לעבודה יצירתית, ומחקר היצירתיות המודרני אישר את התובנה הזו, וחשף את קשר המפתח בין שבירה ועשייה, אתגר וזיקוק, שיבוש וארגון."

ציור בטכניקה מעורבת -הקשר הטיפולי -הפסיכולוג והמטופל כצמד יצירתי.

שנק מתאר שלושה מבנים עיקריים בסיסים של שיתופי פעולה זוגיים:

השותפות  הגלויה: בו שני אנשים נמצאים בחלל אחד ומשתפים פעולה למען מטרה אחת. כמו ג'ון ופול, סיימון וגרפינקל וזוגות אמנים אחרים כמו מרינה אברמוביץ ואולי, או פורטיסחרוף, אריק איינשטיין ושלום חנוך.

השותפות הנסתרת בה אחד השותפים נמצא מאחורי הקלעים ואחד השותפים הוא הפנים של של השותפות.  שנק מציין את מרטין מרטין לותר קינג וראלף אברנתי, ואן גוך ותיאו, או הקשר שבן דויד גרוסמן לעורך שלו מנחם פרי.

והשותפות המובחנת-בה שני אנשים בעלי קריירות נפרדות ותחומי עניין שונים לעתים, משפיעים זה על זה , מתחרים זה בזו ומעוררים זה את זה. כדוגמאות לכך מציג שנק את מערכת היחסים בן ג. ר טולקין שכתב את ההוביט וק.ס. לואיס: שכתב את "דברי ימי נרניה". או הקשר בן הזמרת והיוצרת פטי סמית והצלם הצלם ההומוסקסואל רוברט מייפלת'ורפ.

שותפויות יכולות להיות לא סימטריות, עדינות וסובטיליות, סדרתיות כמו במקרים של עורכים או מפיקים מוזיקליים ומקבילות וסימולטניות עם שותפים נוספים. לא תמיד ניתן לחדד את התרומה של כל אחד מהשותפים לקשר. אך בכולן יש את אותה איכות כימיה בן אישית ייחודית בה אדם אחר מוציא מאיתנו משהו ייחודי (ולא תמיד בהכרח נעים-אבל מעורר).

רישום היפר ריאליסטי לפי צילום, הקשר הטיפולי, הפסיכולוג והמטופל כזוג יצירתי

זוגות יצירתיים חייבים לעסוק ועוסקים באופן מתמיד במשא ומתן אודות המרחק הנכון ביניהם אומר שנק . השותפים ליצירה זקוקים למספיק זמן יחד ומספיק זמן לבד. לעתים יוצרים זקוקים לבדידות כדי ליצור כמו אמילי דיקנסון, או דויד גרוסמן. את אותה בדידות יצירתית טוען שנק, צריך לפרש מחדש כיישום מוצלח ונכון של המרחק הנכון לאותו אדם מסוים. אנשים אינטרוברטיים כמו ששנק מעיד על עצמו זקוקים ליחסים אחרים בן בדידות וקשר. האינטרוברט זקוק לשקט הפיזי והפסיכולוגי אולם גם לתקשורת דרכה יוכל לבטא את עבודתו. המתח הדינמי של המרחק הנכון הוא מאפיין חשוב של הקשר שאותם זוגות זקוקים לו. חברות או זוגיות חברית יצירתית ייחודית ביכולת שלה לאפשר חופש תנועה דינמי בן מגע וקשר לבין בדידות ובידוד.  אם אני חושב על האופי האישי האינדיבידואלי ככזה הכולל סתירות פנימיות, מתחים פרדוקסים וקונפליקטים, הרי שעל אחת כמה וכמה  קשר זוגי יצירתי יכול לכלול אותם ואף להעצים אותם. הדרמה הפנימית יכולה להיות מוקרנת על בן הזוג, כמו במקרים של השלכה טיפולית. השוני וההבדל בן שתי נקודת המבט ,פרספקטיבות שונות, קצבים שונים ולעיתים בסיס ידע שונה, הם שמאפשרים את האיכות היצירתית של הקשר, אבל גם יכולים להפוך אותו לנפיץ.

 

זו גם הסיבה  להתרסקות של קשרים יצירתיים רבים, הפרדוקס התמידי שבין מתח ואיזון בא לידי ביטוי גם כאן. איזון הוא מה שמאפשר לנו להמשיך, אבל מתח נדרש כדי להפוך את הקשר ליצירתי. סיבות אחרות הן כניסת גורמים נוספים למשוואה, כמו הזוגיות של ג'ון לנון עם יוקו אונו ופול מקרטני עם אשתו, מותו של בריאן אפשטיין, ורצונו של ג'ורג' הריסון לבטא את עצמו- המפרקים את הביטלס. כמובן שגם אנחנו באופן תמידי משתנים כמו שכל מי שנשוי בינינו יודע: העובדה שהזוגיות מחזיקה מעמד לאורך השנים והשינויים הללו- היא מה שראוי לציון ולא ההתפרקות. 

שנק לסיום מציג את הניגודים שדרכם אנו חושבים של שיתופי פעולה -תחרותיות מול שיתוף פעולה, ובדידות מול קשר ואומר שאנחנו נוטים לראיה דיכוטומית של תכונות, ולמעשה הקשרים בן התכונות הללו משלימים לא פחות ממנוגדים.

דיאלוג פנימי כדיאלוג זוגי

"אנחנו לא יוצרים לבדנו, אפילו כשאנחנו לבד".

"בשביל ציירים זהו מצב בלתי נסבל או כמעט בלתי נסבל…אתה פוחד להתחבר עם אנשים, אתה פוחד לנוע, כמו אחד מאותם מצורעים היית רוצה לקרוא לאנשים מרחוק: אל תתקרבו אלי יותר מידי…הייתי רוצה לדבר עם אנשים כמו ב93, צריך לעשות כך וכך… אך האם זה הזמן להתאחד ולדבר? ואולי מוטב, היות ואנשים רבים כל כך נרדמו ואינם רוצים להתעורר, לדבוק בדברים שאתה יכול לעשות לבדך, בדברים שרק אתה אחראי להם וחייב לעשותם, כך שהישנים יוכלו להמשיך לישון ולנוח…אני חושב עליך כך, ברור שאתה אחד השומרים, לא אחד הישנים-לא היית מעדיף לפקוח עין תוך כדי ציור ולא תוך כדי מכירת תמונות?" -מכתבים לתיאו-וינסנט ואן גוך. במכתב זה שנכתב ב1883 מבטא ואן גוך האת המתח שבן בצורך להיות לבד ("אל תתקרבו אלי") לבן עוצמת הקשר הכמעט סימביוטי שלו עם אחיו תיאו, שנוהל רובו ככולו מרחוק באמצעות מכתבים. מצב סימביוטי שמתבטא אפילו בכנויי הגוף-בהם "אתה" ו"אני"- מוחלפים זה בזה, אתה אחד ה"שומרים"- אבל האם לא היית מעדיף להיות במקומי? ולצייר?

"מכתבים למשורר צעיר" של ריינר מריה רילקה מהווה את עמוד השדרה הסיפורי של הפרק הקטן האהוב עלי בספרו של שנק- על "האחר" של הנפש, "הזר מבפנים" התהליך היצירתי  עם כוח לא ידוע כלשהו., שנק נוגע בעדויות על התהליך המסתורי אך הנצחי הזה, מפול סיימון המתאר כיצד הוא כותב שירים על ידי התנהגותו כ"מקלט תדרים",  דרך הרצאת ה-TED של אליזבת גילברט על יצירה המשותפת עם המוזות ועד רילקה שקיבל את השורה הראשונה של שירו  "אלגיות דואינו" "מִי, לוּ זָעַקְתִּי, הָיָה שׁוֹמֵעַ קוֹלִי מִבֵּין מַעֲלוֹת מַלְאָכִים?" מהלא נודע על ידי סוג  של התגלות בשעה שטייל על שפת הים האדריאטי. "לנוכח ההכתבה שניתכה עלי בסערה שכזאת אני רואה את עצמי בדמותו של יוחנן המטביל באי פאתמוס, שכתב בשתי הידיים, ימינה ושמאלה, כדי שלא להחמיץ חלילה ולו מילה אחת מן המוכתב"

"הנקודה היא", כותב שנק, "אנחנו לא יוצרים לבדנו, אפילו כשאנחנו לבד".

בספרו אומר שנק . "אני בין האנשים היותר מבודדים  שאני מכיר", "ביליתי את רוב חיי הבוגרים לבד. גם כשאני בחברת אחרים, אני נאבק על מנת להפנות את תשומת ליבי כלפי חוץ, ולא לעבר המלמול והצעקות המתמידים בראשי". עם זאת , דווקא בדידותו  של שנק נותנת לו לדבריו- תובנה שלא תסולא בפז: הטבע האמתי של השותפות הזוגית או הדרמה של הדיאלוג קיימת גם בתוך האדם. השניים קיימים גם בתוך האחד. אנחנו שנים או יותר משניים בתוכנו באופן מתמיד, והעיקרון הזוגי  משתרע גם בתוך אותו זיווג חמקמק - מערכת היחסים של הפרט עם הקול הפנימי שלו. הדיאלוג הפנימי.

אולם יצירה עם בן זוג פנימי אינה מספיקה . שנק מזכיר לנו זאת בציטוט שנבחר ממכתב ששלחה אמילי דיקינסון לתומס וונטוורת' היגינסון וביקשה לדעתו על שירתה: "מר. היגינסון, האם אתה עסוק מדי מכדי לומר אם המשפט שלי חי? המוח שלי כל כך קרוב לעצמו שהוא לא יכול לראות בצורה ברורה ואין לי מה לשאול.". אותה אמילי דיקנסון שלא יצאה מביתה מחדרה במשך 30 שנה ויחסיה עם החוץ נעשים באמצעות מכתבים בלבד. "בּוֹרֶרֶת הַנְּשָׁמָה חַבְרוּתָהּ שֶׁלָּהּ –אֲזַי – סוֹגֶרֶת הַדֶּלֶת …רְאִיתִיהָ – מִנִּי אֻמָּה רַבָּתִי –בּוֹחֶרֶת אֶחָד –אֲזַי – סוֹגֶרֶת שַׁסְתּוֹמֵי תְשׂוּמַת-לִבָּהּ –כָּאָבֶן." (תרגום-אברהם רגלסון).

בהקדמה, שנק מזכיר את ה"כימיה" שעזרה לו לכתוב והיוותה השראה לפרויקט - מערכת היחסים שלו  עם איימון דולן, שערך גם את ספרו הראשון, "המלנכוליה של לינקולן", וגם את הספר הזה.

 באפילוג בסוף הספר ,הוא כותב על חווית התקשורת היצירתית עם דולן כחוויה של זעם מתפרץ ההופך אט אט לסוג של הבנה הדדית: "חייתי כל נושא שאני מתאר כאן דרך מערכת היחסים שלנו", כותב שנק, על החוויה הלא קלה מבחינתו. כל זה   הפך "דוגמה לכימיה שהתכוונתי לחקור".

 "איימון, בסבב העריכות האחרון שלו, הורה לי לסיים את הספר בקריאה 'לאמץ את האפשרות של קיום ויצירה של  זוגות יצירתיים בחיינו'", אבל, אומר שנק, "אני בהחלט לא מרגיש כמו אדם הנמצא בעמדה המאפשרת לו לכוון אחרים". הוא מתוודה על אין סוף מועדי סיום והגשה שהוחמצו, ועל כך שדולן  הוביל אותו לסיים את כתב היד שלו בכפייה. כאשר, הוא חשש שהוא לא יסיים כראוי את המחקר שלו על הזוג  היצירתי בגלל הקשיים עם שלו.

"כשאני אומר שיש צורך בשני אנשים (לכל הפחות) כדי לחשוב את החוויה המטרידה ביותר של האדם, איני מתכוון לכך שאנשים אינם מסוגלים לחשוב בעצמם; אלא שכל אחד מגיע לנקודה בחשיבתו/ חלימתו, שמעבר לה לא יוכל להתקדם...כפי שביון מנסח זאת, 'היחידה האנושית היא זוג; יש צורך בשני בני אדם כדי ליצור אחד'' להשיב חיים שלא נחיו. תומס ה. אוגדן- פסיכולוג קליני.