רישום וציור ככלים קוגניטיביים והכרתיים

רישום כחשיבה יצירתית

"אני פשוט אוהב להרהר על רעיונות מסוימים, ואוהב לרשום, זו הדרך שלי לחשוב."-בן ניקולסון

כשהאמנות נכנסה לעידן הפוסט אינטרנט והפכה לאמנות דיגיטלית, בתי ספר לאמנות צמצמו את קורסי הרישום והציור כדי לפנות זמן ללימודי תוכנות חדשות. גישות אלו עוררו תגובה נגדית בקרב אלה שטענו במשך שנים רישום חייב להיות חלק בלתי נפרד מלימודי ציור- ויותר מכך, רישום כחשיבה מפתח כלים ושיטות עבודה קוגניטיביות ורגשיות. "כאשר אתה מצייר אובייקט, המוח עובר לקשב עמוק ואינטנסיבי", אומר המעצב מילטון גלייזר, מחבר מונוגרפיה משנת 2008 בשם Drawing Is Thinking. "והפעולה הזו של ריכוז תשומת הלב היא שמאפשרת לך באמת לתפוס משהו, להיות מודע לו לחלוטין." כל מי שיצר קו בפחם או עיפרון על נייר, יודע בדיוק על מה גלייזר מדבר.

רישום כלמידה ותפיסה

כ-פסיכולוג תל אביב של הסדנה לתהליכים יצירתיים, אציג כאן שלושה ספרים חדשים ואחד ישן- המציגים את היתרונות של לימוד ציור, רישום ושרבוט ככלי חשיבה וכלי טיפול פסיכולוגי ועיבוד רגשי. כמורים בסדנאות אמנות וחוגי אמנות, אנו נחשפים בשנים האחרונות לעניין מחודש בקורסי הרישום. האמת היא שכל תחומי האמנות החוזרים לבסיס ולשורשים- קורסי פיסול בחימר, חוגי קרמיקה , או סדנאות ציור -זוכים לעדנה. אולי זה סוג של מרד אמנותי בעולם הוירטואלי והמדיה הדיגיטלית. או, שאולי הצורך לצייר ולרשום, הוא פשוט חלק מהמוח האנושי . מבחינה אבולוציונית יצירת סימנים גרפיים התפתחה במקביל ואולי קודם לשפה המילולית, בחוגי האמנות לילדים ונוער (וגם במסגרת עבודתנו כ-פסיכולוגי נוער וילדים) אנו רואים כיצד ילדים עם בעיות רכישת שפה, מגלים כישורים מדהימים בתחום הרישום והציור וכיצד יכולת זו פוחתת כאשר הם רוכשים את כישורי השפה. יותר מכך, כפסיכולוגים תל אביב בסדנה, אנו רואים רישום כשפה אישית, כלי ביטוי עצמי, חופשית מנורמות ופיקוח, נעדרת תחביר וכללים, החיונית להבעת מושגים ורגשות ספונטניים.

חוג ציור תל אביב : Armand Rassenfosse

ציור ורישום בדיו, עיפרון ופחם על נייר אינו מיועד רק לאמנים. אלא לכל אדם חושב ומרגיש. זוהי צורת חשיבה ועיבוד רגשי., שרבוט ורישום, הם כלים פסיכולוגיים אידיאליים להפיכת רעיונות מוחשיים לתרגום רעיונות מופשטים. , על פי מחקר שפורסם ב-Journal of Applied Cognitive Psychology, לאנשים המשרבטים רישומים, קל יותר לזכור מידע משעמם (אפילו 29 אחוז יותר) מאשר לא-משרבטים, מכיוון שלאחרונים יש סיכוי גבוה יותר לחלום בהקיץ.

רישום כשינוי החוויה הפיזית והנוירולוגית

בעוד שחוגי ציור ורישום מלמדים בצורה מקצועית את הנושא, כתחומי אמנות הדורשים התמסרות וידע , כל אחד יכול לשרבט ולרשום, תוך עקיפת סוג הדיוק הנדרש מהאמן. ציור ורישום, אפילו בצורה פרימיטיבית, מעוררים לעתים קרובות תובנות ותגליות שאינן מתאפשרות באמצעות מילים בלבד. חשבו על כל המפיות האלה שעליהן שורטטו רעיונות של מיליון דולר. "אני לא נותנת נקודות על האיכות האסתטית של שרבוט", אומרת סוני בראון, מחברת "מהפכת השרבוט" - ( The Doodle Revolution) שפורסם לאחרונה, על פיתוח מושגים באמצעות רישום, "מכיוון שלמיומנות הנתפסת אין שום קשר לאיכות חווית הלמידה. הנעשית בשרבוט." ציור יכול להיות נוראי לחלוטין, ועדיין לימד את היוצר משהו משמעותי. למידה, לא תחכום אסתטי, היא המטרה. בראון לא מתלהבת מ"שרבוטים מיומנים מאוד" כי היא חושבת ששפה חזותית צריכה להיות פתוחה למי שחסר את הכישרון או היכולת. בתפקידה כתומכת שרבוטים, בראון מאמינה שהפיכת ההרישום למשהו שדורש ידע יהיה מסוכן כמו להציע שרק אנשים המצטיינים בכתיבה צריכים אי פעם לחבר משפטים (ראו הרישומים של דויד ביירן).

מערכת היחסים של בראון עצמה עם שרבוטים הגיעה מאוחר יותר בחייה. כשהתבגרה, השרבוטים שלה הופיעו בעיקר בשולי המחברות. אבל בזמן שעבדה בחברת ייעוץ בשם The Grove, בסן פרנסיסקו, היא "הוצגה מחדש לשפה ויזואלית פשוטה ויישומית כצורת מחשבה". לאחר שהשיקה ייעוץ יצירתי משלה ב-2008, היא השתמשה במונח שרבוט לתיאור צורה זו של שפה ויזואלית יישומית וכינתה אותה כ"אקט של קוגניציה". והיא צודקת - שרבוט למעשה משנה את המצב הנפשי של האדם. זוהי פעילות מרגיעה מורכזת שיכולה לעזור לאנשים לעבור ממצב מבולבל למצב ממוקד יותר. "אתה יכול להשתמש בשרבוט ככלי פסיכולוגי... כדי לשנות את החוויה הפיזית והנוירולוגית שלך, באותו רגע", היא אומרת.

חוג ציור רחובות -Carlos San Millán

רישום כהנאה

אם הדיוטות יכולים לחוות נירוונה מרישום, אמנים שמתפרנסים מציור מדי יום חייבים להיות בגן עדן. (ראו ללמוד רישום מציירים-דיוויד שריגלי) אבל כפי שאמר לי מאייר ספרי הילדים עטור הפרסים ג'ון הנדריקס, שכתב את הספר "ציור זה קסם" שפורסם לאחרונה, דבר מוזר קורה כשאמנים מתבגרים: "אנחנו מפסיקים ליהנות. בתור ילד אתה מצייר בלי שום מחשבה להנות מזה. ההנאה היא הנחת היסוד והסיבה. ואז אנחנו מגיעים לבית הספר לאמנות ולומדים שיש דרך נכונה ושגויה ליצור ציורים. כולנו חייבים ללמוד כיצד ליצור אור, חלל, קומפוזיציה, צורה, קו וצורה. אבל, אז אחרי זה, אנחנו צריכים ללמוד לשחק שוב". עבור הנדריקס, מציאת הנאה היא צעד ראשון חיוני, למציאת רעיונות טובים.

עבור רוב האנשים, השאלה הגדולה היא לא "מתי התחלת לצייר?" אלא, "מתי הפסקת לצייר?" כמעט כולם ציירו ושרבטו בשלב מסוים בחייהם. עבור אמנים ולא אמנים כאחד, ציור הוא יותר מאמנות - רישום הוא אמנות החשיבה.

רישום וציור כיכולות נפשיות

כ-פסיכולוגים בתל אביב, השם מריון מילנר מעורר מחשבות עמוקות על מהותו של התחום. . היא הייתה אחת מהדמויות הבולטות והמשפיעות בחברה הפסיכואנליטית הבריטית. וספרה "טירופו הכבוש של האדם השפוי" -הוא ספר חובה לכל מטפל. ספרה של מריון מילנר מ 1950 " על לא להיות מסוגל לצייר" (On Not Being Able to Paint) אינו מדריך הוראות אומנות טיפוסי. במקום זאת, הוא מתעמק במחסומים הפסיכולוגיים הרגשיים המעכבים את היצירתיות, במיוחד בתחום הציור. דרך התיאור הגלוי האינטרוספקטיבי שלה על הניסיון האישי שלה, כתלמידת חוג ציור למבוגרים , מילנר מציעה פרספקטיבה ייחודית על החרדות וההתנגדויות שיכולות לחסום ביטוי אמנותי.

תובנות מפתח שלה אודות המחסומים הרגשיים:

פחד משיפוט:

מילנר טוענת שהפחד מכישלון וביקורת הוא אחד המכשולים הגבוהים בתהליך היצירתי. החשש הזה חונק את הספונטניות והניסוי, ומוביל למודעות עצמית מוגזמת ולשיתוק אמנותי.

מבקר פנימי:

המבקר הפנימי, אותו קול חריף של שיפוט בפנים, פועל כצנזור רב עוצמה, וכל הזמן מעריך ומבקר את המאמצים שלנו, חונק את השמחה בתהליך היצירה.

אובדן יכולת המשחק:

כמבוגרים, לעתים קרובות אנו מאבדים את המשחקיות והסקרנות שהזינו את היצירתיות שלנו כילדים. מילנר מדגישה את החשיבות של גילוי מחדש של חוש משחק ,הפליאה והיכולת לטעות וללכת לאיבוד. כדי לחשוף את הביטוי האמנותי.

חשיבות ההעדר והשתיקה

: הספר מעודד התרחקות מלחצים וציפיות חיצוניים, דוגל בהתבוננות פנימית שקטה והתמקדות בחוויה הפנימית כבסיס לביטוי אמנותי אותנטי.

מכוונות לתהליך ולא לתוצאה:

מילנר מדגישה את המסע על פני היעד. מציאת שמחה במעשה היצירה עצמו, ללא לחץ של הפקת יצירת מופת מוגמרת, מאפשרת צמיחה אורגנית והתפתחות אמנותית.

הגישה של מילנר היא עדינה ולא שיפוטית, ויוצרת מרחב בטוח ליוצרים להתעמת עם החרדות היצירתיות שלהם. היא נמנעת מטכניקות נוקשות ומשיטות מקובעות ובמקום זאת מעודדת גישה אישית ואינטואיטיבית לאמנות.