טיפול זוגי תל אביב-נדיבות

 גישת גוטמן לטיפול זוגי

ישנו פער טרגי במובן מסוים בתרבות שלנו בן הערך שאנו נותנים להתפרצות האמוציונלית של האהבה, ההתאהבות, והתשוקה, לבן המציאות היומיומית של מערכות יחסים. אני שומע מטופלים רבים בטיפול פסיכולוגי מחפשים את הריגוש כסוג של משמעות. משמעות החיים. ומשמעות הקשר והיחסים הזוגיים. התרבות שלנו יוצרת התמכרות לריגושים. הריגוש של אתמול לא מספיק, ותמיד ישנה ההבטחה לריגוש גדול יותר מעבר לפינה שאנחנו מפספסים. fomo-"חרדת החמצה- היא חרדה חברתית שבה מישהו חושש להחמיץ חוויות מהנות שאחרים חווים. חרדה זו מאופיינת ברצון לשמור על קשר רציף עם אחרים, ודאגה כפייתית מהחשש להחמיץ הזדמנות לאינטראקציה חברתית, רומנטית, עסקית או אירוע מספק אחר."

במובן רחב fomo הוא הסמל לחיים שלנו.  האפור היום אפור מאוד והוא מקום מדכא מול הפנטזיות הרגשיות שלנו.

משבר הזוגיות בישראל והעולם

בין שנת 2017 ל-2018, חלה עליה של 5% בכמות הגירושים  בישראל. קשה להניח שהנתון הזה מפתיע; ככול שאנו מתבגרים מתרבים הזוגות שנפרדים בינינו, ולא פעם זה מפתיע אותנו כיוון שלא מעט מהם הם אותם זוגות שדיגמנו זוגיות צפופה ו"מדהימה".  הסטטיסטיקה היא 1:4, כלומר אחד מכל ארבעה זוגות מתגרש, ובאזורים מסוימים בארץ  אחד לשלושה. גם בחברה החרדית שיעור הגרושים כמעט שילש את עצמו בתוך עשור וחצי.

במהלך שנת 2020 עת הקורונה הייתה בשיאה, דווח ברחבי העולם על עלייה בהיקפי הגירושים: באנגליה דוווח על עלייה של 34% בבקשות הגירושים שהוגשו בחודשים יולי עד אוקטובר 2020, וכן עלייה בשיעור הבקשות לגירושים שהוגשו על ידי נשים ביחס לאותה תקופה בשנת 2019: ב-2019- נשים הגישו 60% מהבקשות לגירושים באנגליה, ב-2020 – נשים הגישו 70% מהבקשות לגירושים באנגליה.

גם בשבדיה חלה עלייה משמעותית בבקשות לגירושים, גם בארצות הברית וגם בסין.

חוגי פיסול -הפסיכולוגיה של הזוגיות

חקר הזוגיות העכשווי

פסיכולוגים זוגיים החלו לחקור נישואים לראשונה על ידי התבוננות בהם בפעולה בשנות ה- 70 של המאה ה20.

 מודאגים מההשפעה שיהיו לגירושים על הילדים, החליטו פסיכולוגים להשתמש בשיטות מדעיות כדי לחקור זוגות, להביא אותם למעבדה כדי לצפות בהם ולקבוע מהם המרכיבים של מערכת יחסים בריאה ומתמשכת. האם כל משפחה אומללה, אומללה בדרכה, כפי שטען טולסטוי, או שמא כל הנישואים האומללים חלקו משהו בעייתי במשותף?

הפסיכולוג ג'ון גוטמן היה אחד מאותם חוקרים חלוצים. במשך ארבעת העשורים האחרונים, הוא חוקר אלפי זוגות בחיפוש אחר -מה גורם למערכות יחסים לעבוד.  גוטמן החל לאסוף את הממצאים החשובים ביותר שלו ב-1986, כשהקים את "מעבדת האהבה" עם עמיתו רוברט לוונסון באוניברסיטת וושינגטון. גוטמן ולוונסון הביאו נשואים טריים למעבדה וראו אותם באינטראקציה זה עם זה. עם צוות של חוקרים, הם חיברו את הזוגות לאלקטרודות וביקשו מהזוגות לדבר על מערכת היחסים שלהם, כולל פרטים כמו איך הם הכירו, קונפליקטים גדולים שהם מתמודדים איתם יחד וזיכרונות  חיוביים  שיש להם. בזמן שהם דיברו, האלקטרודות מדדו את זרימת הדם של הנבדקים, קצב הלב וכמה זיעה הם הפיקו. אחר כך שלחו החוקרים את הזוגות הביתה ועקבו אחריהם עוד שש שנים כדי לראות אם הם עדיין ביחד.

קורס פיסול קרמי-הפסיכולוגיה של הזוגיות

מהנתונים שאספו, הפריד גוטמן את הזוגות לשתי קבוצות עיקריות: "המאסטרים" ו"האסונות". המאסטרים עדיין היו ביחד ומאושרים אחרי שש שנים. האסונות נפרדו או שהיו אומללים באופן כרוני בנישואיהם. כאשר החוקרים ניתחו את הנתונים שאספו על הזוגות, הם ראו הבדלים ברורים בין המאסטרים והאסונות. האסונות נראו רגועים במהלך הראיונות, אבל הפיזיולוגיה שלהם, שנמדדה באלקטרודות, סיפרה סיפור אחר. קצב הלב שלהם היה מהיר, בלוטות הזיעה שלהם היו פעילות וזרימת הדם שלהם הייתה מהירה. בעקבות מחקר של אלפי זוגות , מצא גוטמן שככל שהזוגות היו פעילים יותר מבחינה פיזיולוגית במעבדה, כך היחסים ביניהם הידרדרו מהר יותר עם הזמן.

אבל מה הקשר בין פיזיולוגיה למציאות? העניין היה שהאסונות הראו את כל סימני הגירוי של תגובת  - הילחם או ברח - במערכות היחסים שלהם. לנהל שיחה בישיבה ליד בן זוגם הייתה עבור גופם, כמו התמודדות עם נמר. אפילו כשהם דיברו על היבטים נעימים או ארציים של מערכות היחסים שלהם, הם היו דרוכים ם לתקוף ולהיות מותקפים. זה גרם לקצב הלב שלהם להמריא וגרם להם להיות אגרסיביים יותר אחד כלפי השני. לדוגמה, כשכל אחד מבני הזוג התבקש לספר על היום שעבר עליו, ובעל מגורה מאוד עשוי לומר לאשתו, "למה שלא תתחילי לדבר על היום שלך. זה לא ייקח לך הרבה זמן."

המאסטרים, לעומת זאת, הראו עוררות פיזיולוגית נמוכה. הם הרגישו רגועים ומחוברים יחד, מה שתורגם להתנהגות חמה וחיבה, גם כשהם רבו.

 זה לא שלמאסטרים היה, כברירת מחדל, מבנה פיזיולוגי טוב יותר מהאסונות; אלא שהמאסטרים יצרו אקלים של אמון ואינטימיות שהפך את שניהם לרגועים יותר רגשית ופיזית.

לימודי פיסול-הפסיכולוגיה של החיים בזוגיות

דפוסים של אינטימיות:

גוטמן רצה לדעת יותר על האופן שבו יצרו המאסטרים את אווירת האהבה והאינטימיות, וכיצד האסונות הרסו אותה. במחקר המשך ב-1990, הוא עיצב מעבדה בקמפוס של אוניברסיטת וושינגטון כך שתראה כמו מקום מפלט יפהפה של לינה וארוחת בוקר. הוא הזמין 130 זוגות נשואים טריים לבלות את היום במפלט הזה וצפה בהם בזמן שהם עושים את מה שזוגות עושים בדרך כלל בחופשה: מבשלים, מנקים, מקשיבים למוזיקה, אוכלים, מפטפטים ומבלים.

גוטמן גילה תגלית מכרעת במחקר הזה - כזו שעומדת בלב הטיפול הזוגי על שמו -והמסבירה  מדוע מערכות יחסים מסוימות משגשגות בעוד שאחרות מתפוגגות.

במהלך היום, השותפים היו יוצרים בקשות לקשר וחיבור. גוטמן מכנה אותם  "הצעות". למשל, נניח שהבעל חובב ציפורים ומבחין בחוחית שעפה בחצר. הוא עשוי לומר לאשתו, "תסתכלי על הציפור היפה הזאת בחוץ!" הוא לא רק מגיב על הציפור כאן: הוא מבקש תגובה מאשתו - סימן של התעניינות או תמיכה - בתקווה שהם יתחברו, גם אם לרגע, במבט ובחוויה שבהסתכלות על הציפור.

לאישה יש כעת ברירה. היא יכולה להגיב על ידי "פנייה לכיוון" או "התרחקות" מבעלה, לדברי גוטמן.

למרות שה"הצעה" לציפור עשויה להיראות מינורית ומטופשת, היא למעשה חושפת נתונים על בריאות הקשר. הבעל חשב שהציפור חשובה מספיק כדי להעלות אותה בשיחה והשאלה היא האם אשתו מכירה ומכבדת זאת.

אנשים ש"פנו" אל השותפים שלהם במחקר הגיבו בשיתוף המציע, תוך גילוי עניין ותמיכה בהצעה.

אלה שהתרחקו, הגיבו באופן מינימלי והמשיכו לעשות את כל מה שהם עושים, כמו לצפות בטלוויזיה או לקרוא את העיתון. לפעמים הם היו מגיבים בעוינות גלויה, ואומרים משהו כמו, "תפסיק להפריע לי, אני קוראת."

לאינטראקציות הללו עם הצעות היו השפעות עמוקות על רווחת הנישואין. לזוגות שהתגרשו לאחר שש שנות מעקב היו דחיות של " פנייה להצעות"-יותר ב-33 אחוז מהמקרים. רק שלוש מתוך 10 מההצעות שלהם לקשר רגשי נענו באינטימיות. לזוגות שעדיין היו ביחד אחרי שש שנים היו "קבלות של הצעות" 87 אחוז מהזמן. תשע פעמים מתוך 10, הם נענו לצרכים הרגשיים של בן הזוג שלהם.

חוגי פיסול בחימר-הפסיכולוגיה של הביחד.

על ידי התבוננות בסוגים אלה של אינטראקציות, גוטמן יכול  היה לחזות בוודאות של עד 94 אחוזים אם זוגות - סטרייטים או חד מיניים, עשירים או עניים, נטולי ילדים או לא - יתפרקו, או יישארו יחד מאושרים מספר שנים מאוחר יותר.

 חלק גדול מזה מסתכם באווירה  שזוגות יוצרים ומביאים למערכת היחסים. האם הם מביאים נדיבות, קבלה והקשבה או בוז, ביקורת ועוינות?

"יש הרגלים נפשיים שיש למאסטרים", מסביר גוטמן בסרטון יוטיוב המצורף מטה, " הם סורקים סביבות חברתיות אחר דברים שהם יכולים להעריך ולומר 'תודה' עליהם. הם בונים את תרבות הכבוד וההערכה הזו בצורה מאוד מכוונת. אסונות סורקים את הסביבה החברתית לאיתור טעויות של שותפים".

"זו לא רק סריקה של המציאות סביב", אומרת  ג'ולי גוטמן. "זה לסרוק את בן הזוג ולחפש בו מה הוא עושה נכון ולהביע הערכה, או לסרוק ולשפוט  אותו על מה שהוא עושה לא נכון ולבקר אותו".

חוגי ציור ורישום-הפסיכולוגיה של הקשר.

בוז ושיפוט, הם גילו, הוא הגורם מספר 1 המפרק זוגות. אנשים שמתמקדים בביקורת על בני הזוג שלהם מפספסים 50 אחוז מהדברים החיוביים שהשותפים שלהם עושים, והם רואים דברים שליליים כשהם  לא שם. אנשים המפנים כלפי בן הזוג כתף קרה - מתעלמים בכוונה מבן הזוג, או מגיבים מינימלית - פוגעים בזוגיות בכך שהם גורמים לבן הזוג להרגיש חסר ערך ובלתי נראה, כאילו הוא  לא שם, ולא מוערך. אנשים המתייחסים לבני הזוג שלהם בזלזול ומבקרים אותם, הורגים לא רק את האהבה במערכת היחסים אלא גם כפי שמחקרים מראים  את היכולת של בן זוגם להדוף וירוסים וסרטן. רשעות וביקורת כלפי בני זוג היא  גורם המוות המרכזי של מערכות יחסים, טוען גוטמן.

נדיבות וקבלה:

נדיבות וקבלה , לעומת זאת, מחברים זוגות יחד. מחקר בלתי תלוי משלהם הראה כי טוב לב (יחד עם יציבות רגשית) הם  המנבאים החשובים ביותר לשביעות רצון ויציבות בנישואין. טוב לב גורם לכל אחד מבני הזוג להרגיש שדואגים לו, מבינים אותו ומקבלים אותו.

ישנן שתי דרכים לחשוב על טוב לב. ונדיבות. ניתן לחשוב על זה כתכונת אופי קבועה: או שיש לך את זה או שאין לך. או שאתה יכול לחשוב על טוב לב ונדיבות כעל שריר. אצל אנשים מסוימים השריר הזה חזק יותר באופן טבעי מאשר אצל אחרים, אבל הוא יכול להתחזק אצל כולם עם אימון . מאסטרים נוטים לחשוב על טוב לב כעל שריר. הם יודעים שהם צריכים לממש אותו כדי לשמור עליו בכושר. הם יודעים, במילים אחרות, שמערכת יחסים טובה דורשת עבודה קשה מתמשכת.

"אם בן הזוג שלך מביע צורך", הסבירה ג'ולי גוטמן, "ואת עייפה, לחוצה או שדעתך מוסחת, אז שריר הנדיבות צריך לפעול  כאשר בן זוג מציע הצעה, ואת עדיין 'פונה' אל בן הזוג שלך".

באותו רגע, התגובה הקלה עשויה להיות להתרחק מבן הזוג ולהתמקד באייפד או בספר או בטלוויזיה, למלמל "אה-הא" ולהמשיך בחייך, אבל הזנחת רגעים קטנים של חיבור רגשי שוחקת אט לאט  את מערכת היחסים . הזנחה יוצרת ריחוק בין בני זוג ומולידה טינה אצל מי שמתעלמים ממנו.

הזמן הקשה ביותר לתרגל נדיבות הוא, כמובן, במהלך ריב - אבל זה גם הזמן החשוב ביותר להיות קשוב . כשנותנים לבוז ולתוקפנות לצאת מכלל שליטה במהלך סכסוך, זה עלול לגרום נזק בלתי הפיך לזוגיות.

קורס פיסול בחוט ברזל-הפסיכולוגיה של להישאר יחד.

"נדיבות לא אומרת שאנחנו לא מבטאים את הכעס שלנו", הסבירה ג'ולי גוטמן, "אבל היא משפיעה על איך אנחנו בוחרים לבטא את הכעס. אתה יכול לחפש סכינים רגשיות לתקוע בבן הזוג שלך. או שאתה יכול להסביר למה אתה פגוע וכועס, וזו הדרך הקשובה יותר".

ג'ון גוטמן מרחיב בנושא הסכינים הללו: "אסונות יגידו דברים אחרת במריבה, אסונות יגידו 'איחרת'. מה לא בסדר אתך? את בדיוק כמו אימא שלך.' המאסטרים יגידו 'אני מרגיש רע על זה שאני מעיר לך על האיחור שלך, ואני יודע שזו לא אשמתך, אבל את יודעת כמה אני רגיש לאיחורים'".

כשאנשים חושבים על נדיבות וחיבה בזוגיות, הם חושבים לעתים קרובות על פעולות יזומות קטנות של נדיבות, כמו לקנות מתנות קטנות זה לזה, או ללטף  אחד את השני מדי פעם. למרות שאלו דוגמאות נהדרות, נדיבות צריכה  להיבנות גם בעמוד השדרה של מערכת היחסים דרך האופן שבו בני הזוג מתקשרים זה עם זה על בסיס יומיומי.

כאן אני חייב להסתייג מהתפיסה אותה מציגים הגוטמנים. "נדיבות" מוצגת על ידם כסוג של מעשה חסד. אני חושב על היכולת המובעת במחקר הזה יותר כעל יכולת רגשית להבין את נקודת מבטו של האחר, סוג של אמפתיה. הישג שנובע מבגרות נפשית והבנה שנקודת המבט שלנו ברגע נתון מוגבלת וחלקית. "נדיבות" היא הידיעה הרגשית או הזיכרון הרגשי שבן הזוג שלך לא מנסה לפגוע בך. שהוא בעדך.

 אחת הדרכים לתרגל נדיבות היא להיות נדיב לגבי כוונותיו של בן הזוג. מהמחקר של הזוג גוטמן, אנו יודעים שאסונות רואים כוונות שליליות ביחסים שלהם גם כשהן לא שם. אישה כועסת עשויה להניח, למשל, שכאשר בעלה משאיר את מושב האסלה למעלה הוא בכוונה מנסה  לעצבן אותה. אבל נדיבות זוכרת את כל הדברים האחרים שהוא עושה למענה ומניחה הוא פשוט כזה, תמיד דעתו מוסחת והוא לא זוכר להרים  את המושב.

פעמים רבות עלינו לזכור את הכוונה שמאחורי פעולות ולא את התוצאה שלהם. בזוגות רבים האישה לוקחת על עצמה משימות רבות כל כך ולא מובחנות עד שתמיד חלקן לא יבוצעו במלואן. גברים יכולים למשל מתוך נדיבות לקחת עליהם משימות בעיתיות מסיבות שונות ולהיכשל בהן,(לתכנן חופשה, לדאוג להתקנת מזגן)-הכישלון לא מעיד על כוונה רעה.

אסטרטגיית נדיבות רבת עוצמה נוספת סובבת סביב שמחה משותפת. אחד מהסימנים המעידים על זוגות האסון שחקר גוטמן היה חוסר היכולת שלהם להתחבר זה לזה בשמחה על בשורות טובות של אחד מהם. כשאדם אחד במערכת היחסים חולק את הבשורות טובות של, נניח, קידום בעבודה בהתרגשות והשני מגיב בחוסר עניין או סוגר את השיחה עם הערה כמו "זה נחמד".

כולנו יודעים שבני זוג צריכים להיות שם אחד בשביל השני כשהמצב קשה. אבל מחקרים מראים שלהיות שם אחד בשביל השני כשהדברים הולכים כשורה, למעשה חשוב יותר לאיכות היחסים. לדרך בה מישהו מגיב לבשורות  הטובות של בן הזוג יכולה להיות השלכות דרמטיות על מערכת היחסים.

קורסי פיסול -אפוקסי רזין-הפסיכולוגיה  של המרבות הזוגיות.

היכולת לשמוח עם בן הזוג:

במחקר משנת 2006, הפסיכולוגית שלי גייבל ועמיתיה הביאו זוגות צעירים למעבדה כדי לדון באירועים חיוביים אחרונים מחייהם. הפסיכולוגים שלהם רצו לדעת איך בני הזוג יגיבו לבשורות הטובות של בן הזוג. הם גילו שבאופן כללי, זוגות הגיבו לבשורות  הטובות של בן הזוג בארבע דרכים שונות שהם כינו פסיבית הרסנית, אקטיבית הרסנית, פסיבית בונה ואקטיבית בונה.

נניח שבת הזוג קיבלה לאחרונה את הבשורה שהיא התקבלה לבית הספר לרפואה.

אם בן זוגה יגיב בצורה הרסנית פסיבית, הוא יתעלם מהאירוע.

אם בן זוגה יגיב בצורה פסיבית בונה, הוא היה יכיר  בחדשות הטובות, אבל בצורה מאופקת. תגובה פסיבית-קונסטרוקטיבית טיפוסית היא לומר "זה נהדר, מותק" ולהמשיך במה שהוא עושה .

בסוג השלישי של תגובה, הרסנית אקטיבית, בן הזוג מקטין ושולל את הבשורה שבן הזוג שלו זה עתה קיבל: "את בטוח שאת יכולה להתמודד עם זה? ומה לגבי העלות? איך אנחנו יכולים לעמוד בזה?

לבסוף, יש תגובה בונה אקטיבית. אם בן זוג מפסיק את מה שהוא עושה ונמצא איתה  במלואו, שמח איתה באמת : "זה נהדר! מזל טוב! מתי גילית? התקשרו אליך? מתי את מתחילה?"

פיסול בחוט ברזל, אפוקסי שקוף ליציקה-הפסיכולוגיה של המריבות.

מבין ארבעת סגנונות התגובה, תגובה אקטיבית-קונסטרוקטיבית היא החיובית. בעוד ששאר סגנונות התגובה הם רוצחי שמחה, תגובה אקטיבית-קונסטרוקטיבית מאפשרת לבן הזוג להתענג על שמחתה ונותנת לבני הזוג הזדמנות להתחבר דרך החדשות הטובות. בעגה של בני הזוג גוטמן, תגובה אקטיבית-קונסטרוקטיבית היא דרך "לפנות" להצעה של בן הזוג (לחלוק את החדשות הטובות) במקום "להתרחק" ממנה.

תגובה אקטיבית-קונסטרוקטיבית היא חיונית למערכות יחסים בריאות. במחקר משנת 2006, גייבל ועמיתיה עקבו אחר הזוגות כעבור חודשיים כדי לראות אם הם עדיין ביחד. הפסיכולוגים גילו שההבדל היחיד בין הזוגות שהיו ביחד לאלו שנפרדו, היה תגובה אקטיבית-קונסטרוקטיבית. אלה שהראו עניין אמתי בשמחותיו של בן הזוג היו בסבירות גבוהה יותר להיות יחד. במחקר קודם, גייבל מצאה כי תגובה אקטיבית-קונסטרוקטיבית קשורה גם לאיכות גבוהה של מערכת יחסים יותר וליותר אינטימיות בין בני הזוג.

ביקורת על גישת גוטמן:

גישת גוטמן היא תוצר אמריקאי אופייני של ניסיון לעשות סדר דיכוטומי במערכת מורכבת.  החלוקה למנצחים ומפסידים והצגה של דפוסים רגשיים כשריר שניתן לאמן- היא דרך אחת לראות את העולם ודרך שיש לה מחירים (האם גרושים הם תמיד כישלון? , והאם התפרקות קשר מעידה על דפוסים רעים של תקשורת בהכרח?). אנחנו כבר יודעים שכלי העבודה שלנו, השאלות שאנו שואלים -מנבאים במידה רבה את התשובות שנקבל. כל זה לא אומר שאין חשיבות לתובנות העולות ממחקרם של הזוג גוטמן. אבל כפסיכולוג בתל אביב המטפל שנים בזוגות וביחידים במקביל -אציין כמה נקודות למחשבה.

גיוון תרבותי: מחקרם של בני הזוג גוטמן -נעשה בזוגות אמריקאים שרובם לבנים בני המעמד הבינוני הגבוה. אנו יודעים שחברות ותרבויות שונות מבטאות רגשות בצורה שונה מאוד. הישירות הישראלית למשל שונה מאוד מהתרבות האמריקאית הנימוסית. יותר מכך הדפוס המערבי השוויוני (לכאורה) במערכות יחסים הוא רק אחד הדפוסים של נישואים.

בשלות רגשית:

הקשבה, נדיבות, העדר קנאה, היכולת לראות את העולם מנקודת מבטו של בן הזוג, הכלה, מוצגים כדפוסי תקשורת שניתן לשנות באמצעות אימון ומודעות-ובמידה מסוימת זה גם נכון. אבל כפסיכולוגים בתל אביב אנחנו גם יודעים שקשר זוגי מציף דפוסים ראשוניים של היקשרות שנוצרו בגילאים מוקדמים מול ההורים. לא פעם הציפיות הרגשיות הלא מודעות, הן שבאות לידי ביטוי בקשר. הפער בין הילד הפנימי לבוגר שאמור להשתנות מכשיל לא פעם את עצם המוטיבציה לשינוי בדרך של למידה. בסופו של דבר מדובר בשני בני אדם שכל אחד צריך לגדול מספיק כדי בכלל להיות בשל לעשות שימוש בטכניקה.

מקומה של ההרסנות.

ליכולת להרוס יש מקום שהפסיכולוגיה העכשווית נוטה לחשוש ממנו. קשר זוגי שלא יכול להכיל הרסנות שיכולה להתבטא בצורות שונות ומורכבות הוא קשר זוגי קפוא. דפוסים של תקשורת בזוגיות הם מורכבים ולרוב הלא מודע של אדם אחד מדבר ישירות עם הלא מודע של האחר. סתירות ופרדוקסים הם לא רק מרכיב של הפסיכולוגיה של האדם הבודד- אלא גם של הקשר הזוגי. ראיתי קשרים רבים שנבנים דווקא דרך מהלומות. "מה שלא הורג אותנו, מחשל אותנו". אנחנו בוחנים לפעמים רגשית את בן הזוג שלנו דווקא דרך היכולת שלו להכיל את החלקים הלא בוגרים וההרסניים שלנו.

דמיון בין בני זוג

דפוסי תקשורת חיוביים ונדיבים קשורים במידה רבה ביכולת לראות את העולם מנקודת מבט משותפת. נקודת מבט זו היא תוצאה של הדמיון בין בני הזוג, מחקר גוטמן מבלבל בין גורם לתוצאה.