אבל ושכול באמנות
התמודדות עם אבל ושכול באמנות.
מתוך יום עיון בנושאי אובדן אבל ושכול בו השתתפו פסיכולוגים ברמת גן, פסיכולוגים בתל אביב, אמנים, פסיכולוגים רחובות, ותלמידים של "הסדנה" -2019.
כיצד אבל מתואר בתולדות הציור
כולנו, בשלב מסוים בחיים, נאבד מישהו ונחווה שכול ואבל ממקור ראשון. זו תהיה שיחת הטלפון, או שיחה עם רופאה שנדע מה היא עומדת לבשר עוד לפני שהיא מדברת, או השתיקה העמוקה בשבועות ובחודשים שלאחר השבעה והפסקת הביקורים; מראה המיטה הריקה, כיסא ריק, הודעות הטקסט או התמונות הישנות. נאבד הורה, או ילד, אח או בן זוג, חבר, דודה או דוד אהובים, סבא וסבתא, עמית, מלכה.
ולכל אחד מאיתנו תהיה חוויה ייחודית משלו. גם אלו הנדרשים לחלוק את צערם בפומבי חייבים גם למצוא דרכים לעבור אותו באופן פרטי.
קורס ציור: "על סף הנצח"- וינסנט ואן גוך. הפסיכולוגיה של העולם המתרוקן. "הדברים שמותו הוליד עדיין שם, בהירים וברורים, בתוכי, חלקם אפילו ברורים יותר מאשר כשהיו חדשים."- הארוקי מורקמי, יער נורווגי, פסיכולוגים רמת גן על האובדן כגורם מרכזי בעיצוב האישיות.
אבל ושכול למרבה הצער, הם תמיד נושא רלוונטי, כי איפשהו מישהו תמיד מתחשבן עם המוות והשלכותיו. קשה לדבר או לכתוב עליהם, בעיקר קשה ללמוד לחיות איתם. אין כללים לאבל, ובכל זאת אנו מתייחסים אליו כאילו יש לו לוח זמנים ומדריך הוראות, ולעתים קרובות אנו מביישים את עצמנו ואחרים על כך שהם לא דבקים בסטנדרטים החברתיים הדמיוניים והשקריים הללו.
"מוות בחדר החולים" אדוורד מונק
אין זה מפתיע שיש יצירות אמנות רבות המתארות צער. חלקן בולטות יותר מאחרות, כמו הציור "בשער הנצח" מ-1890 מאת ואן גוך, או עבודת הקולאז' של הווארדנה פינדל מ-1988, "אוטוביוגרפיה: מים/אבות/מעבר אמצעי/רוחות משפחה".
אבל זה הציור "מוות בחדר החולים" של אדוורד מונק משנת 1893 שאני כל הזמן חושב עליו בגלל האופן שבו הוא מרמז הן על האבל כאיכות מבודדת גם כאשר הוא משותף, והן על העובדה שהאבל מעובד באופן שונה על ידי כל אדם . הציור מראה כיצד משפחתו של מונק התמודדה עם מותה של אחותו הגדולה, סופי.
חוגי ציור תל אביב: מוות בחדר החולים, אדוארד מונק- 1939-הפסיכולוגיה של האבל כבידוד רגשי. "יש דבר אחד שאני יכול לומר בוודאות על אבל: הוא ישנה אותך. בין אם תבחר לנצח את האבל או להיות מובס, אתה תשתנה".- גלן קמרון, "מתי זה יפסיק לכאוב?": מסע של אדם אחד דרך הצער. פסיכולוג תל אביב על אבל ואובדן כצומת מרכזית בחיים.
מופנה מהצופה, סופי מתוארת יושבת על כיסא מול מיטה ריקה. על פי מונק , זו הייתה בקשתה האחרונה, לשבת על הכיסא, שם מתה. ששת בני המשפחה האחרים לבושים כולם בכחול, מדים קודרים המאחדים אותם בחוויה המשותפת הזו. אבל פניהם מופנים זה מזה, כל אחד אבוד בעולמו שלו. אחד ההיבטים הכואבים ביותר של האבל הוא היכולת שלו לבודד אותך מכולם . כאילו המוות לא רק לקח את האדם האהוב, אלא גם כולא אותך בצער שיכול להרגיש בלתי חדיר, אפילו לאלו המתאבלים לצדך.
למרות שצוייר 75 שנים טובות לפני שהפסיכיאטרית השוויצרית אליזבת קובלר-רוס הגתה את חמשת שלבי האבל המקוריים שלה, הציור של מונק מעלה את עבודתה לתודעה. הזקן בעל הישר הלבן המתפלל לפני הילד, והאישה עם ידה האחת על הכיסא של סופי וידה האחרת מושטת החוצה, מעלים לתודעה סמלים להכחשה או מיקוח. הגבר אדום הפנים ליד הדלת הסדוקה משמאל לבד יכול לסמן כעס. בני הזוג הנראה חסר אונים, הבוהים במין קיפאון , אולי עדיין בהלם. הנערה היושבת בחזית עם ראשה שמוט יכולה לסמל דיכאון. הצעירה העומדת ונוגעת בסופי עם הפנים קדימה, זו שתנוחתה היא היחידה בציור היוצרת מערכת יחסים עם גוף אחר, גם עם זה גוף מת-יכולה לסמן קבלה.
לצייר שכול -"כתינוק שזה עתה נולד, כל אחד מאתנו היה חסר אונים, וללא הטיפול והאדיבות שקיבלנו אז, לא היינו שורדים. מכיוון שגם הגוססים אינם מסוגלים לעזור לעצמם, עלינו לשחרר אותם מאי נוחות וחרדה ולסייע להם, ככל שנוכל, למות בשלווה".- דלאי לאמה. פסיכולוגים בתל אביב על התמודדות עם אובדן כשחרור של המת.
האבל כביצה טובענית
הכעס, הדיכאון, השיתוק, חוסר האונים, כולם יכולים להתקיים באדם בו זמנית. אין סדר נכון מובנה לאבל. האבל יכול לפצל אותנו לאני מרובים, שאת חלקם אנו עשויים להיאבק כדי להכיר. ובכל זאת, כשם שאנו צופים בכל האנשים השונים הללו בחדר בציור של מונק, המעבדים את המוות, ומתאבלים בדרכיהם הייחודיות , זו כמעט נראית הזמנה לצופה ללמוד להיות נוכח ללא שיפוט לכל המגוונים והדרכים של האבל והיגון.
כשאבל עמוק מגיע, הוא אתה תיקח אותו איתך תמיד בפנים, לטוב ולרע, זהו סוג של נשואים, ואתה מבין עם הזמן איך חיים ביחד . מסע האבל ישנה כל אחד מאיתנו באופן ייחודי ובלתי צפוי, הוא מגיע לחיינו ללא הזמנה, כמו דחפור הוא פולש והורס מבלי לשאול. אבל זה משהו שכולנו נעבור אם נרצה או לא . זו היא אחת ההתנסויות האנושיות העמוקות ביותר, היא הבנתה במובנים רבים את התרבות האנושית. הדת, הפילוסופיה והאמנות -כולן ספוגות קינה ואובדן. ניתן להגיד שאנו מכירים את המוות בצורה אינטימית רק דרך האבל. והשכול בדיוק כמו החיים מגדיר אותנו כבני אדם.
סדנאות קבוצתיות: קולאז- הווארדנה פינדל 1988,-- "אוטוביוגרפיה: מים/אבות/מעבר אמצעי/רוחות משפחה". פסיכולוגים רחובות על הבדידות הנוראית הנגזרת על אדם שמתאבל. "עכשיו הוא חייב לחזור למרגרט. בימים עברו, הוא נהג לחזור הביתה מלא בסיפורים על משלוחים, נרגש, אפילו מרומם מעצם היותו עד לאותו נס ישן. אבל אחרי שהם איבדו את שני בניהם במלחמה, היא לא יכלה לשמוע על כל זה והוא שמר את זה לעצמו. היא הפכה לצל, נסחפת, פסיבית, מלאה בהערות קטנות ומטומטמות על הבית ומזג האוויר ועל כמה שהוא מתקשה על בגדיו נקיים, ואז הוא קנה לה גור, והיא דיברה על זה בלי סוף. הגורהפך לכלב מפונק שמן, ועדיין היא דיברה עליו כאילו היה גור. זה כל מה שהוא יכול היה לחשוב לעשות עבורה, מכיוון שצערו מעולם לא הורשה להשתוות לשלה. הוא שמר גם את זה לעצמו. אבל כשהוא היה לבד במכונית ככה, ועם טיפת וויסקי בתוכו, הוא חשב על איאן ודונלד שעליהם מעולם לא דיברו בבית, שלדעתו יישכחו לגמרי חוץ מבזכרונו שלו וכשמות על אנדרטת הכפר."- אליזבת ג'יין הווארד, The Light Years.
כמו תהומות נפשיות אחרות , הוא יכול להוביל את חלקנו לחיות יותר בנדיבות, בכנות, אלטרואיסטיות או חמלה. הדברים האלה טובים, כן, אבל אני לא חושב שמישהו יחשוב שאבל כשלעצמו הוא דבר טוב לחוות. עם זאת זהו חלק מהאתגר של להיות בן אנוש, ואחד מהמחירים של היכולת היפה לאהוב.
הערות על אבל: צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה
קטעים מתוך יומן שפורסם לראשונה בניו יורקר והפך לספר מדובר.
לצייר קינה-"כל מקרי המוות הם פתאומיים, לא משנה כמה הדרגתי תהליך הגסיסה עשוי להיות."- מייקל מקדואל, Blackwater: The Complete Family Saga. פסיכולוגים אשדוד על חוסר האפשרות לעבד מוות לפני שהוא מתרחש.
3.
"אבל הוא סוג אכזרי של חינוך. אתה לומד עד כמה אבל יכול להיות עדין, עד כמה מלא כעס. אתה לומד איך תנחומים שטחיים מורגשים. אתה לומד כמה אבל עוסק בשפה, כישלון השפה והאחיזה בשפה. למה צידי הגוף שלי כל כך כואבים? זה נובע מבכי, אומרים לי. לא ידעתי שאנחנו בוכים עם השרירים. הכאב לא מפתיע, אבל הגופניות שלו כן, הלשון שלי מרה מנשוא, כאילו אכלתי ארוחה מתועבת ושכחתי לנקות את השיניים, על החזה משקל כבד ונורא, ובתוך גופי תחושה של התמוססות נצחית. הלב שלי - הלב הפיזי האמיתי שלי, ואין שום דבר פיגורטיבי בתאור- בורח ממני, הופך לדבר נפרד בפני עצמו, פועם מהר מדי, המקצבים שלו מנוגדים לאלו שלי. אלו ייסורים לא רק של הרוח אלא של הגוף. בשר, שרירים, איברים כולם נפגעים. שום תנוחה פיזית לא נוחה. במשך שבועות, הבטן שלי בסערה, מתוחה ולחוצה מבשר ודם, ומהוודאות הקיימת תמיד שמישהו אחר ימות, שאחרים יאבדו. בוקר אחד, אוקי (אחיה) מתקשר אליי קצת מוקדם מהרגיל, ואני חושבת, רק תגיד לי, תגיד לי מיד, מי מת עכשיו. זו אמא?
חוגי פיסול: Khalil Chishtee-פיסול בשקיות פלסטיק ממוחזרות-הפסיכולוגיה של האבל. " הרבה פעמים שואלים אותי אם האבל נשאר עז כמו כשכתבתי. התשובה היא, לא. הפצע כבר לא גולמי. אבל הוא גם לא נעלם. ככה זה צריך להיות. אם הוא היה אדם ששווה לאהוב, שווה להתאבל עליו. אבל הוא עדות קיומית לערכו של האדם האהוב. חשוב שיישאר עומד על כנו . דרכו אני בעליו של הצער שלי. אני לא מנסה לשים אותו מאחורי, להתגבר על זה, לשכוח את זה... כל קינה היא שיר אהבה". ניקולס וולטרסטורף, Lament for a Son. פסיכולוג רחובות על אבל כנאמנות לאדם שאבד.
6.
האבל כופה עלי עורות חדשים, מסיר קשקשים מעיניי. אני מתחרטת על וודאות העבר שלי: בוודאי שאת צריכה להתאבל, לדבר את דרכך לצד השני, להתמודד עם זה, לעבור את זה. הוודאות הזחוחה של אדם שעדיין לא מכיר את האבל. התאבלתי בעבר, אבל רק עכשיו נגעתי בליבת האבל. רק עכשיו אני לומדת, תוך כדי תחושה בקצוות הנקבוביים שלו, שאין דרך לעבור. אני במרכז ההתפרצות הזו, והפכתי ליצרנית של קופסאות, ובתוך הקירות הקשיחים שלהן אני כולאת את מחשבותיי. אני מושכת את מוחי בחוזקה אל פני השטח הרדודים שלו בלבד. אני לא יכולה לחשוב יותר מדי; אני לא מעזה לחשוב לעומק, אחרת אובס, לא רק על ידי כאב אלא על ידי ניהיליזם מטביע, מחזור של חשיבה על חוסר טעם, מה הטעם, אין טעם לכלום. יש חסד בהכחשה, אומר צ'וקס, מילים שאני חוזרת עליהן עם עצמי. מקלט, ההכחשה הזו, הסירוב הזה להסתכל. כמובן, המאמץ הוא האבל של עצמו, ולכן אני לא מביטה בצל האלכסוני של ההסתכלות, אבל דמיינו את הקטסטרופה של מבט ישיר, קבוע ויציב . גם לא פעם יש לי דחף לרוץ, לברוח, להתחבא. אבל אני לא תמיד יכולה לברוח , ובכל פעם שאני נאלצת להתעמת באופן ישיר עם הצער שלי - כשאני קוראת את תעודת הפטירה, כשאני מנסחת הודעת מוות - אני מרגישה בהלה מנצנצת. ברגעים כאלה אני מבחינה בתגובה פיזית מוזרה: הגוף שלי מתחיל לרעוד, האצבעות שלי נוקשות ללא שליטה, רגל אחת מתנדנדת. בפעם הראשונה בחיי, אני מתלהבת מכדורי שינה, ובאמצע מקלחת או ארוחה אני פורצת בבכי.
פיסול שקוף- אפוקסי ליצירה-הפסיכולוגיה של האין."- פסיכולוגים גבעתיים על מוות כמחיר החיים, ועל אבל כמחיר לאהבה. מה קורה לאנשים שאוהבים זה את זה?- אני מניח שיש להם את כל מה שיש להם, והם ברי מזל יותר מאחרים. ואז אחד מהם מקבל את ריקנות לנצח".- ארנסט המינגווי, איים בזרם. .11
יש ערך לדרך האיגבו, לדרך האפריקאית להתמודדות עם האבל, האבל החיצוני, הביצועי, האקספרסיבי, שבו אתה מגיב לכל שיחה ואתה מספר ומספר מחדש את הסיפור של מה שקרה, שבו הבידוד הוא אימה ו"תפסיק לבכות" היא הימנעות. אבל אני לא מוכנה. אני מדברת רק עם המשפחה הקרובה ביותר שלי. זה אינסטינקטיבי, הרתיעה שלי. אני מדמיין את התמיהה של כמה קרובי משפחה, אפילו את אי הסכמתם. בהתחלה זו עמדה מגוננת, אבל מאוחר יותר זה בגלל שאני רוצה לשהות לבד עם האבל שלי.
לצייא את החור שנישאר. "המוות שולף אנשים מהמרחב שלנו לעתים קרובות כל כך ואנחנו מקבלים את זה כתשלום הסופי שלנו על היותנו כאן וחיים, מחיר גדול או קטן ככל שיהיה. לא תמיד יש לנו זמן לשים לב איך דברים השתנו בהיעדר אותם אנשים . אבל אז המוות שולף משם מישהו שאנחנו אוהבים, ואנחנו מוצאים את החלל והזמן הזה. כאן אנו שמים לב להכל; צמיחת דשא והתארכות ציפורניים, ושירים המסתיימים בסי מינור. אנחנו עצובים מכדי לעשות שום דבר אחר מלבד לצפות בשעון, מניחים שניות, דקות ושעות על הטראומה והחתכים. הזמן, המרפא הנצחי, הם אומרים. אנחנו מוצאים את הזמן לתהות איך כל השאר ממשיכים הלאה, ואנחנו נשארים סביב האני המשותק שלנו. לא בטוחים בקיום של כבישים, עצים, בציפורים ודברים. הכל מטושטש ומילים אינן מילים יותר. אנחנו מוצאים את הזמן לנסות למצוא דרך לחשוב מחדש על כל מה שחשבנו עד כה על העולם הזה ולמה הגענו אליו". - דארנל למונט ווקר- Creep, פסיכולוג מזכרת בתיה על האובדן כשינוי מודעות קיצוני.
